תום לב | תום לב במשפט הישראלי
English: Good faith

תום לב במשפט הישראלי

תחולת העקרון

עקרון תום הלב הוא מושג משמעותי ביותר במשפט הישראלי, ופעמים רבות יש בו כדי לזכות אדם מחבות על פי המשפט הפרטי ולעיתים אף ליצור חובות כלפי אדם הנפגע מהתנהגות שנעשתה שלא בתום לב.

חובת תום הלב מופיעה בחוק החוזים (חלק כללי),[1] ביחד עם הדרישה לדרך מקובלת. הדרישה לתום לב ולדרך מקובלת פורשה בפסיקה כדרישה אחת. סעיף 39 לחוק קובע כי "בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב" ואילו סעיף 12(א) לחוק קובע כי "במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב".

אך תחולת העקרון משתרעת מעבר לדיני החוזים. סעיף 61(ב) לחוק החוזים מחיל את העקרון "גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה". בעקבות סעיף זה קבע השופט אהרון ברק כי תום הלב הוא "אחת מאותן דוקטרינות כלליות, החלות בכל תחומי המשפט, היא עקרון תום הלב. על פיה, כל בעל זכות (במובנה הרחב) צריך להפעיל את זכותו בתום לב. עקרון זה - אשר מקורו הפורמלי הוא בהוראות הסעיפים 39ו-61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 - הוא עקרון "מלכותי"... הוא קובע אמת מידה אובייקטיבית של התנהגות ראויה במכלול היחסים הבינאישיים"[2]

בעקבות פרשנות זו הרואה בעקרון תום הלב עקרון יסוד במשפט האזרחי בישראל, בתזכיר חוק דיני ממונות, המוצע כקודקס של המשפט האזרחי הישראלי, מופיע תום הלב בעקרונות היסוד. בסעיף 2 של ההצעה נאמר: "בשימוש בזכות, בביצוע פעולה משפטית ובקיום חיוב, יש לנהוג בתום לב".

עיקרון תום הלב הוטמע במפורש או במשתמע בחוקים רבים נוספים, גם מעבר לתחולתו על פי סעיף 61 (ב) לחוק החוזים -

  • סעיפים 16 ו-11 לחוק המכר המתייחסים לאי-התאמה בממכר.
  • סעיף 8 לחוק השכירות והשאילה המטיל חובת גילוי על המשכיר של אי התאמות במושכר ביחס לתיאור המושכר בחוזה
  • סעיף 8 ל חוק השליחות מחייב את השלוח לגלות את כל הידיעות הקשורות בשליחות
  • סעיף 16 לחוק ניירות ערך המחייב גילוי בתשקיף ומפרט את כל הפעילויות העסקיות של החברה
  • סעיף 2 ל חוק מכר דירות המחייב את הקבלן לצרף מפרט ; ס' 8א ל חוק המתווכים מחייב את המתווך לגלות ללקוח את כל הפרטים הקשורים לתיווך.
  • סעיף 4 לחוק הגנת הצרכן מחייב לגלות לצרכן פגמים מהותיים.

פרשנות העקרון

הדרישה לתום הלב בסעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים, פורשה כדרישה לתום לב אובייקטיבי. לפיכך, טענתו של אדם שהוא האמין שהתנהגותו היא תקינה לא תהווה הגנה ובמידה ובחינה אובייקטיבית של ההתנהגות תקבע שהיא לא הייתה כזו.

תום הלב מהווה מושג שסתום במשפט הישראלי וככזה פרשנותו גמישה יחסית. בפס"ד רוקר נ' סולומון, הגדיר נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק את עקרון זה כמצב שבו "אדם לאדם - לא זאב, ולא מלאך; אדם לאדם - אדם".[3]

הסוגיות הנובעות מהחלתו של עקרון תום הלב

אחת הבעיות בהחלתו הכמעט גורפת של עקרון תום הלב במשפט היא, שעקרון זה עמום, ויש בו לפגוע בוודאות המשפטית וברצונם החופשי של צדדים היוצרים ביניהם יחסים משפטיים. לדוגמה- אדם המנהל משא ומתן לקראת כריתתו של חוזה, אינו יודע עת הוא מנהל את אותו משא ומתן, אלו מדרכי ניהול המשא ומתן הן דרכים כשרות, אלו חורגות מהעקרון האמור, וכיצד יבחן בית המשפט אם התנהלותו הייתה נגועה בחוסר תום לב, אם לאו. הסיבה לאי הוודאות נעוצה בראש ובראשונה, מהאופן שבו מגדיר כל אדם מעשה מסוים כמעשה שנעשה בתום לב, או כמעשה שנגוע בחוסר תום לב. היות שלא ניתן, ואף כעניין שבמדיניות משפטית לא רצוי לבחון את תום הלב באופן סובייקטיבי, הרי שזה נבחן באופן אובייקטיבי, על אף הקשיים המתעוררים מכך. דוגמה נוספת- החלתו של עקרון תום הלב בסדר הדין אשר משתייך מעצם טיבו וטבעו לפרוצדורה נוקשה, יוצרת מתח ממשי בין עניינים שבפרוצדורה האמורים להיות חד משמעיים, לבין תום הלב המהווה מושג שסתום פתוח לפרשנות.