שריעה | מעמד השריעה בישראל
English: Sharia

מעמד השריעה בישראל

המג'לה

המג'לה הוא קובץ חוקים המבוסס על המשפט המוסלמי, אשר הסדיר את הדין האזרחי בתקופה העות'מאנית. באימפריה העות'מאנית נהג הכלל המוסלמי שעל-פיו קובעים חכמי-הדת, העולמא, את המסגרת לחוקי המדינה על-פי השריעה, בעוד השליט החילוני רשאי לפעול ולצוות במסגרת זו, שקבעו העולמא. נוהג זה והחוקים שנגזרו ממנו בוטלו בטורקיה עצמה בסמוך לאחר הקמת הרפובליקה הטורקית, בשנת 1926, ובמקומו אומץ קודקס אזרחי שווייצרי הנחשב למתקדם יותר, בהתאם למגמתו של מוסטפא כמאל למודרניזציה ולאימוץ אורחות חיים מערביים.

בארץ ישראל השתמרו החוקים העות'מאניים הישנים באמצעות "המג'לה", כיוון שממשלת המנדט הבריטי הכירה בתוקפם, ואף הממשלה הזמנית של מדינת ישראל הורתה על שמירת החוקים והדינים שכללו את המג'לה. עם זאת, עם כינון המנדט הבריטי, חדלו רשויות השלטון לראות בעולמא המוסלמיים מקור סמכות לפירוש ולתיקון חוקי המג'לה, ובמקום זאת התייחסו אל המג'לה כאל קודקס חוקים הנתון לפרשנות משפטית של המוסדות החילוניים שהוקמו על ידי ממשלת המנדט (ומאוחר יותר על ידי מדינת ישראל). לפיכך, הוכנסו בחוקים אלה תיקונים, וחלקם בוטלו או שונו במידה ניכרת בכל גילגולי החקיקה והמשטר שעברו על ארץ ישראל ומדינת ישראל. בשנת 1984 בוטלה המג'לה בחוק של הכנסת, לאחר שהתחומים בהם עסקה הוסדרו בחוקים ישראליים מקוריים שקיבלה הכנסת.

למג'לה השפעה היסטורית מסוימת על המשפט הישראלי, וככזו היא שימשה כמעין צינור להשפעת השריעה על המשפט בישראל. השימוש במג'לה שנעשה בשנותיה הראשונות של המדינה הותיר חותם מסוים, אם כי מצומצם, בפסיקה ובמנהג.

ככלל, אפשר לומר כי ההשפעה המכרעת על המשפט בישראל היא לשיטת המשפט המקובל הבריטי, ובמידה מסוימת למסורת קונטיננטלית, ולמשפט העברי. השפעת השריעה דרך המג'לה היא מצומצמת ביותר, ומוגבלת לשנותיה הראשונות של המדינה. עם זאת, עיקרון אחד של המשפט העות'מאני התקבל במשפט הישראלי והוא החלת דין אישי דתי על עניינים הקשורים במעמד האישי של האזרח (נישואים, גירושים וכיוצא באלה). למעשה, החוק העות'מאני העניק אוטונומיה רחבה לקהילות הדתיות שחיו ברחבי האימפריה, והכיר בחוקים הדתיים המקובלים בכל קהילה כל עוד לא ערערו על השלטון, ולא סתרו בצורה בוטה את השריעה. בתקופת המנדט הבריטי הצטמצמה האוטונומיה המשפטית בארץ רק לענייני המעמד האישי.

עם הקמת מדינת ישראל אומץ עיקרון האוטונומיה המשפטית בענייני המעמד האישי, מתוך רצון לשמור על הסטטוס קוו בין הציבור היהודי החילוני לציבור היהודי הדתי. מבחינת הקהילה המוסלמית בישראל, פירוש הדבר כי השריעה מוסיפה להיות החוק התקף בענייני נישואים וגירושים של מוסלמים בישראל.

דיני המעמד האישי

הסמכות בענייני המעמד האישי מסורה על-פי החוק לבתי דין דתיים, הדנים בעניין על פי הדין הדתי המהותי (ההלכה בבית הדין הרבני, והשריעה בבית הדין השרעי). כמו כן, למעט כמה מגבלות, אנשי הדת הם המוסמכים לפרש את החוק הדתי (חוקים שמקורם בדת אך אינם עוסקים במעמד האישי, מתפרשים על ידי שופטים בבתי משפט חילוניים).

הסדר זה מעניק לדיני השריעה תחולה בישראל, אולם רק בענייני המעמד האישי (נישואים, גירושים וכדומה) ורק לגבי המוסלמים הסונים. קיימת מחלוקת בין הרבנות לבין בתי הדין השרעיים בישראל, האם בסמכות בתי הדין השרעיים לחתן זוגות מעורבים (כלומר מוסלמי ויהודייה או נוצרייה, בנסיבות שהדין השרעי מתיר זאת), והאם בסמכותם לאשר התאסלמות של יהודים.

לבתי הדין השרעיים יש הכרה רשמית והם ממומנים על ידי המדינה, בדומה לבתי הדין הרבניים. לקאדים (דיינים) העומדים בראשם יש מעמד של עובדי מדינה. הגבלות שחוק המדינה קבע לגבי נישואים וגירושים, כגון האיסור לחתן נערה שלא מלאו לה 17 שנים, האיסור על ביגמיה והאיסור לגרש אישה בניגוד לרצונה, חלות על בתי הדין השרעיים בישראל באותו אופן שבו הן חלות על בתי הדין הרבניים. כלומר, אסור לבית הדין לשתף פעולה עם המבקשים להינשא בנסיבות כאלה, ואם התקיימו הנישואים, עליו לעשות כל שביכולתו כדי להתירם. באותו אופן, אסור לבית הדין השרעי לשתף פעולה עם גבר המבקש לגרש את אשתו בניגוד לרצונה, אף שהשריעה מתירה זאת בנסיבות מסוימות.

כבתי דין דתיים אחרים, פסיקותיהם של בתי דין השרעיים בעניינים אזרחיים אחרים נחשבים בחוק הישראלי כפסיקות של בורר, ולפיכך הצדדים המתדיינים מחויבים להן רק אם התמלאו התנאים הקבועים בחוק לבוררות. התנאי העיקרי הוא הסכמת כל הצדדים להוצאת העניין הנדון מסמכותו של בית המשפט האזרחי המוסמך, ולהעבירו לבית הדין השרעי. לבית הדין השרעי אין כל סמכות בעניינים שאינם ענייני המעמד האישי, ועניינים שבהם אי-אפשר לקיים בוררות (לדוגמה, עניינים פליליים).