שנות ה-60 של המאה ה-20 | תנועות חברתיות ופוליטיות
English: 1960s

תנועות חברתיות ופוליטיות

תנועת תרבות הנגד והמהפכה החברתית של שנות ה-60

במחצית השנייה של העשור צעירים רבים במדינות העולם המערבי החלו להתקומם נגד הנורמות השמרניות של התקופה. בעקבות כן נוצרה "תרבות נגד", שהובילה למהפכה חברתית ברחבי העולם המערבי במהלך העשור. תנועת תרבות הנגד החלה בארצות הברית כתגובה נגד השמרנות והקונפורמיות החברתית של שנות החמישים, וכמו גם כתגובה להתערבותה הצבאית הנרחבת של ארצות הברית בווייטנאם. בני הנוער שהיו פעילים בתנועת תרבות הנגד כונו "היפים". תנועת תרבות הנגד פעלה לקידום הליברליזציה בחברה, כולל קידום המהפכה המינית, קראו שלא לבטוח באופן מוחלט ברשויות ובממשל, וחתרו להשגת שוויון מוחלט עבור נשים ומיעוטים.

התנועה נגד המלחמה

מפגינה מציעה פרח לחייל בהפגנה נגד מלחמת וייטנאם, ארלינגטון, וירג'יניה, ארצות הברית, 1967

במהלך המלחמה בווייטנאם מעל לחצי מיליון חיילים אמריקנים נשלחו לווייטנאם, ומעל ל-58,500 חיילים אמריקנים נהרגו במלחמה. כתוצאה מכך נוצרה בארצות הברית התנגדות ניכרת למלחמה בווייטנאם. בעוד שב-1965 רק אמריקנים מעטים מחו על המעורבות האמריקאית בווייטנאם, ככל שהמלחמה נמשכה, ומספר מקרי המוות עלה, התגברה בארצות הברית התסיסה האזרחית. הסטודנטים האמריקנים היו מבין המתנגדים העיקריים למלחמה, ועל כן מהקמפוסים של האוניברסיטאות והקולג'ים יצאו חלק ניכר מההפגנות נגד המלחמה. ככל שהאידיאלים של התנועה התפשטו מעבר לקמפוסים של האוניברסיטאות והקולג'ים, החלו לעלות ספקות לגבי המלחמה גם בתוך הממשל עצמו.

התנועה לזכויות האזרח

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – התנועה לזכויות האזרח
המצעדים מסלמה למונטגומרי: שוטרי מדינת אלבמה ממתינים למפגינים ב"יום ראשון העקוב מדם"

במהלך המחצית השנייה של שנות ה-50 ובמהלך כל שנות ה-60 אפרו-אמריקאים בארצות הברית החלו לפעול להוצאה מחוץ לחוק של האפליה הגזעית שהתקיימה עד אז נגד שחורים בארצות הברית. התנועה התאפיינה בקמפיינים של התנגדות אזרחית (אנ') רבים. בין השנים 1955 עד 1968 המעשים המרובים של אי-ציות אזרחי ומחאה לא-אלימה תרמו למשבר בין פעילים בתנועה לבין רשויות השלטון. במקרים רבים הממשל הפדרלי, הממשל המקומי, חברות וישובים שונים נאלצו להגיב באופן מיידי להפגנות, וכתוצאה מכך סוגיית חוסר השוויון קיבלה סיקור תקשורתי נרחב בכלי התקשורת ברחבי העולם. צורות של מחאה או אי-ציות אזרחי כללו מקרים של חרם צרכנים כמו חרם האוטובוסים של מונטגומרי שצלח, הפגנות "Sit-in" (אנ'), צעדות הפגנה כגון המצעדים מסלמה למונטגומרי (1965) באלבמה, וכן מגוון רחב של פעילויות לא אלימות אחרות.

הישגי החקיקה של התנועה לזכויות האזרח היו בשלב זה חוק זכויות האזרח (1964), שאסר על אפליה על בסיס "גזע, צבע, דת או מוצא לאומי" בפרקטיקת התעסוקה ובמקומות ציבוריים ; חוק זכות ההצבעה (1965), שנתן כלים לאכיפת התיקון ה-15 לחוקת ארצות הברית, שכבר עיגן חוקתית את איסור האפליה במתן זכות בחירה על רקע גזעי ב-1870 ; חוק ההגירה והאזרחות (1965), אשר שינה את אופן חלוקת מכסות ההגירה לארצות הברית באופן מהותי, וביטל את "נוסחת המוצא הלאומי", שהייתה נהוגה בארצות הברית משנת 1921 ; חוק דיור הוגן (1968) (אנ'), אשר נועד למנוע אפליה גזעית נגד קונים או שוכרים.

הגל השני של הפמיניזם

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הגל השני של הפמיניזם

הגל השני של הפמיניזם בארצות הברית וברחבי העולם צבר מומנטום בתחילת העשור. בעוד שהגל הראשון של הפמיניזם, אשר חל בראשית המאה ה-20, התמקד במתן זכות בחירה לנשים, וחתירה לשינוי המקרים בהם דה יורה מתקיים אי-שוויון חברתי בין גברים לנשים, הגל השני התמקד בשינוי הנורמות התרבותיות והחברתיות וחתירה לשינוי המקרים בהם דה-פקטו מתקיים אי-שוויון חברתי בין גברים לנשים. באותה העת הדעה הרווחת בעולם, ובמדינות המערב בפרט, הייתה שמקומה של האישה הוא ברוב המקרים בבית, ועל כן באותה התקופה הייתה הדרה של נשים מענפים רבים בתעשייה. ועדה נשיאותית אמריקאית לבחינת מעמד האישה (אנ') מצאה, שבארצות הברית מתקיימת בפועל אפליה נגד נשים במקום העבודה ובכל היבט אחר של החיים, ובעקבות כן במהלך העשורים הבאים יושמו רפורמות משפטיות, שנועדו לקדם את הנשים בחברה האמריקנית ( חוק השוויון של 1963 (אנ'), תיקון סעיף 9 לחוק החינוך (אנ'), וכו'), ואשר הסירו את המחסומים המשפטיים האחרונים שנותרו לחופש האישי של הנשים בחברה האמריקנית ולהצלחתן המקצועית. במהלך העשור פמיניסטיות רבות לקחו חלק בהפגנות לקידום מעמד האישה ולסיום אי השוויון בין נשים לגברים, כתבו ספרים על הנושא, וקידמו את השיח הציבורי בנושא, והובילו לבסוף לשינויים חברתיים ופוליטיים ולהסרת המגבלות, שהיו קיימות עד אז על נשים. בשנת 1963 יצא לשווקים ספרה המהפכני של בטי פרידן, "המסתורין הנשי", אשר ניתח את תפקיד הנשים בחברה ובחיים הציבוריים והפרטיים. בשנת 1966 התנועה החלה לגדול באופן מהותי, ובעקבות כן פרידן, יחד עם פמיניסטיות נוספות, ייסדה את הארגון הנשים הלאומי (NOW).

התנועה לזכויות להט"בים

בהשראת התנועה לזכויות האזרח והתנועה הפמיניסטית בשנות ה-60 נוסדה במהלך העשור גם התנועה לקידום זכויותיהם של להט"בים. בעוד שבתחילה התנועה הדגישה כי גברים הומוסקסואלים ונשים לסביות אינם שונים מהטרוסקסואלים ועל כן מגיע להם שוויון זכויות מלא, לקראת סוף העשור מטרותיה של התנועה הפכו קיצוניות יותר, כאשר התנועה תבעה את הזכות להיות שונה ועודדה גאווה להט"בית.

התנועה לזכויות להט"בים (אנ') נוסדה רק לקראת סיום העשור. ההומופוביה ברחבי ארצות הברית בשנות ה-50 וה-60, הייתה קיימת הן במערכת החוק, שאיפשרה ענישה על התנהגות שנחשבה כ"סוטה", והן ביחס החברתי שהתיר אלימות, ולמעשה התיר את דמם של להט"בים. באותה העת ההומוסקסואלים בארצות הברית לא הורשו להתכנס על פי חוק. בשל כך במהלך העשור המשטרה ערכה פשיטות רבות על מקומות מפגש בולטים של הקהילה ההומוסקסואלית, בהם הגיי בר " פונדק סטונוול" (אנ') בגריניץ' וילג' שבניו יורק, במטרה לעצור הומוסקסואלים. ביוני 1969 חלה בפעם הראשונה התנגדות לפשיטות המשטרתיות. התקוממות זו, שכונתה לימים "מהומות סטונוול", נחשבת לציון דרך חשוב בתולדות תנועת שוויון הזכויות להומוסקסואלים, והביאה לשינוי דרמטי ביחס ללהט"בים בתרבות המערבית ובתרבות האמריקנית בפרט.