רצועת הביטחון | הנסיגה מרצועת הביטחון

הנסיגה מרצועת הביטחון

בשנת 1999 יזם שר הביטחון משה ארנס את "תוכנית לבנון" שעיקרה פינוי מוצבים וצימצום מספר חיילי צה"ל ששהו בלבנון. בינואר 1999 פונה אחד המוצבים בגזרה המרכזית, לאחר שבאזור נהרגו כחמישה חיילים.[30] במאי 1999, לפני היבחרו לראשות ממשלת ישראל הבטיח אהוד ברק שתוך שנה יוציא את כוחות צה"ל מלבנון, וזכה בכך לתמיכה מרוב האוכלוסייה בישראל, כאשר שיאה היה סמוך לנסיגה עצמה.[דרוש מקור] כאשר נכשלו מאמצי המשא ומתן בין ישראל לסוריה, משא ומתן שאם היה מצליח, היה אמור להביא להסדר גם בין ישראל ללבנון (בשל שליטתה למעשה של סוריה בלבנון עד 2005), הוביל ברק מהלך של נסיגה חד-צדדית אל הגבול. מכיוון שממשלת לבנון סירבה לדון בקביעת הגבול, תואם המהלך עם האו"ם בראשות שליחו לאזור, טריה לארסן.

ההכנות בצבא ליציאה מלבנון התמהמהו עקב התנגדות במטכ"ל לעצם הרעיון ומכיוון שבשנת 2000 היה עדיין הליך מדיני עם סוריה. הצבא היה מעורב במשא ומתן והרושם היה שניתן להגיע להסכם עם הסורים שיכלול גם הסדר בלבנון. השינוי הדרמטי התרחש במרץ 2000, לאחר פגישתם של קלינטון ואסד, כשהבינו בצה"ל ובמערכת הביטחון שאין הסכם. מכיוון שראש הממשלה אהוד ברק הכריז שבתחילת יולי צה"ל יסוג מרצועת הביטחון, נותרו לצה"ל כארבעה חודשים להתכונן למהלך זה. הראיה של צה"ל את הנסיגה החד צדדית הייתה שונה מזו של ראש הממשלה. מבחינת הצבא, היציאה הייתה יציאה טקטית, שנגרמה מהקושי להחזיק את רצועת הביטחון, מכמות נפגעים הרבה ומכך שהאפקטיביות של הלחימה אינה ברורה. כתוצאה מכך, ניתן לסגת לקו טקטי אחר שנמצא כ-500 מטר עד קילומטר מהגדר ולהישאר במקומות אסטרטגיים כמו רכס חממה מעל מטולה ושטחים שולטים אחרים. צה"ל גם הבין שעליו לתמוך בצד"ל ולבצע תקיפות אוויריות בלבנון כמקודם. רק לאחר זמן מה הפנימו בצה"ל שהנסיגה תהיה לקו הבינלאומי ובזאת תסתיים מלחמת רצועת הביטחון.

עם התקרבות הנסיגה הצפויה החל תהליך התפוררות של צד"ל, תהליך שהגיע בשיאו עם תהלוכת אבלים שחצתה את הסלוקי לכיוון הכפר קנטרה. משראו הצועדים שאין מעצור המשיכו בתהלוכה, נכנסו למוצב קנטרה הנטוש והמשיכו לכפר טייבה - ובכך גרמו להתפוררות גדוד 70 ובהמשך להתפוררות שאר החטיבה המערבית של צד"ל. תהליך זה זרז את החלטת צה"ל לסגת בבוקר 24 במאי 2000, וכך, כ-18 שנה לאחר כיבוש השטח במלחמת לבנון הראשונה ואלפי הרוגים בצד הישראלי והלבנוני, יצא אחרון חיילי צה"ל מרצועת הביטחון. במהלך הנסיגה השאירו מאחוריהם החיילים תחמושת ומסמכים סודיים במוצבים, אך בראייה כוללת בוצעה היציאה מלבנון באופן סדור וללא נפגעים בנפש לכוחות צה"ל, כאשר המוצבים המרכזיים פוצצו בידי הכוחות היוצאים בשיתוף חיל האויר. רבים מחיילי צד"ל נמלטו בבהילות לישראל בהשאירם מאחוריהם את רכושם, ולעיתים את משפחותיהם, והחלו תהליך קליטה בישראל. לעומתם חזרו רבבות תושבים שנמלטו מהאזור צפונה בתקופת קיום הרצועה. בניגוד לרצונה של ישראל, צבא לבנון לא התפרס באזור, וכוחות חזבאללה הם אלו שהשתלטו עליו. ב-26 במאי 2000 נשא מזכ"ל חזבאללה השייח' חסן נסראללה את נאום קורי העכביש בעיירה בינת ג'בייל.

כפר רג'ר

הכפר ע'ג'ר (או רג'ר) שתושביו הם עלווים נכבש מסוריה בשנת 1967, הכפר סופח לשטח ישראל בשנת 1981 ותושביו קיבלו אזרחות ישראלית. מאז סיפוחו, ובעיקר מאז שליטתה של ישראל ברצועת הביטחון, הובילה התפתחות הבנייה של הכפר להרחבתו צפונה, לתוך שטחה הברור של לבנון. עם הנסיגה מרצועת הביטחון במאי 2000 שורטט מחדש קו הגבול המקורי ללא פשרות, וכך נמצא שחלקו הישן, הסורי, של הכפר נמצא עתה בתחום ישראל אך הרחבת הבנייה החדשה בכפר נמצאת בבירור בתוך השטח הלבנוני. בלית ברירה, חולק הכפר לשניים, וכך, חלקו הצפוני של הכפר מצא עצמו מחדש בשטח לבנון וחלקו הדרומי – בישראל.

מובלעת ג'זין

בינואר 1985 התבקש שר הביטחון לאפשר לגנרל אנטואן לאחד להגן על התושבים הנוצרים של אזור ג'זין ועל החיילים המקומיים ששיתפו פעולה עם צה"ל וצד"ל בעת מלחמת לבנון. תשובת שר הביטחון לגנרל לאחד (20 באפריל 1985) הייתה שישראל מוכנה שבג'זין יהיה כוח מקומי שיהיה קשור לצד"ל אך לא יהיה חלק ממנו. צד"ל יסייע לכוח הזה באמצעי לחימה, באימונים, במשכורות ובסיוע לוגיסטי. שר הביטחון קבע שבאזור ג'זין לא ישארו חיילי צה"ל. הוסכם שמובלעת ג'זין תכלול 36 כפרים ותהיה אזור נפרד מרצועת הביטחון שיתוחזק על ידי גדוד ג'זין שיהיה נפרד מהחטיבות הרגילות של צד"ל. את הגדוד הראשון הקימו מגויסים מהעיירה ג'זין וכ-175 מאנשי הפלנגות הנוצריות בפיקודו של סמיר ג'עג'ע אשר הוצבו בעיירה ג'זין סופחו לצד"ל. כמו כן סוכם עם נכבדים דרוזים מאזור חצבייה שתושבי הכפרים הדרוזים מינס ועין קיניה יענו לדרישת צד"ל וייגיסו מיכסה מסוימת של צעירים לצבא הדרום, אולם לא ברור כמה דרוזים גויסו לגדוד ג'זין. צה"ל וצד"ל נתנו גיבוי לכוחות במובלעת מכיוון שגזרה זו נתפסה כאזור חיוני למצב לחימה בעומק לבנון וכן לקשר עם הנוצרים. המוצבים עיישה וריחן הגנו על המובלעת. באוקטובר 1987 תותחי צד"ל הפגיזו את צידון עקב הפגזות כבדוד בין צד"ל לבין המיליציה הנאצריסטית של צידון באזור ג'זין.[31] ביולי 1999 נסוג צד"ל ממובלעת ג'זין, נסיגת צ"דל מג'זין הייתה תחת אש, פיצוץ מטעני צד והתקפות מצד חזבאללה. כ-120 מתוך 202 חיילי צד"ל הסכימו להישאר בג'זין, מתוכם נשפטו כ-85 לעונשי מאסר בין חצי שנה לשנתיים. בשעת הפינוי נותרו בעירה ג'זין כ-2,000 תושבים ועוד כ-1,500 בכפרי המובלעת הסמוכים.

היחס בחברה הישראלית לנסיגה

עצם מהלך הנסיגה והתנהלותה נותרה סוגיה שנויה במחלוקת בחברה הישראלית. יש הטוענים, דוגמת אורי מילשטיין, שהנסיגה שיקפה חולשה ישראלית וחוסר אונים של צה"ל למול לוחמת הגרילה של חזבאללה, והייתה כישלון ישראלי להתמודד מול חזבאללה, כישלון שנתן את אותותיו במלחמת לבנון השנייה. עוד הם טוענים[דרוש מקור] כי העולם הערבי ראה ופירש את הנסיגה כחולשה, וכך היא הובילה לפתיחת האינתיפאדה השנייה ב-28 בספטמבר 2000, ארבעה חודשים לאחר הנסיגה.

טענות נוספות הן[דרוש מקור] שבצורת הנסיגה מלבנון - יציאה חד צדדית ללא סיום משא ומתן עם סוריה ולבנון, נטישת צד"ל והתושבים המיודדים עם ישראל וחוסר הכנת השטח להצבת הצבא הלבנוני, אפשרה ישראל לחזבאללה להשתלט על כל דרום לבנון, וסייעה לכוחות חזבאללה להתבצר לאורך כל קו הגבול שהובילה למלחמת לבנון השנייה. גם המהלך עצמו של נטישת צד"ל בסיום תפקידו, ספג ביקורת נוקבת בחברה הישראלית, בשל הצורה שבה ישראל נטשה בני ברית. היו שטענו כי הדבר יגרום לכך, שלישראל יהיה קושי ליצור בריתות בעתיד.

מאידך, יש הטוענים, דוגמת ד"ר גיא בכור, כי חזבאללה השתמש בהתנגדות לישראל וצה"ל כסולם ומנוף לטפס בחברה הלבנונית ולתפוס בה מעמד בכיר (למשל, חזבאללה מנמק את הישארותו מיליציה חמושה בהגנה על לבנון מפני "התוקפנות הישראלית"), ולכן, כשיצאה מלבנון עשתה ישראל מהלך נכון, והשמיטה את הסולם הזה מתחת לרגליו.

נסיגת צה"ל מדרום לבנון חיזקה את הטענה שקרב מוחות בין הצה"ל לבין חזבאללה הוכרע לטובת חזבאללה ושימש מודל לקרב המוחות שהתנהל ברצועת עזה בין צה"ל לחמאס.[32]

עלות הנסיגה מרצועת הביטחון הוערכה במיליארד ו-880 מיליון שקלים.[33]