רצועת הביטחון | הנסיגה לרצועת הביטחון

הנסיגה לרצועת הביטחון

הנסיגה לקו האוואלי ולקו חאצביא

ב-17 במאי 1983 נחתם הסכם שלום בין ישראל ללבנון בשני טקסים זהים: בחאלדה שמדרום לביירות ובקריית שמונה. הפרלמנט הלבנוני אישר את ההסכם, אך נשיא לבנון השעה אותו בלחצם הצפוי של הסורים. אחד הנספחים של הסכם זה כלל הסדרי הביטחון והקמת אזור הביטחון, וישראל התחייבה על נסיגת כוחותיה תוך 8 עד 12 שבועות מכניסתו לתוקף של ההסכם. בספטמבר 1983 הסתיים שינוי הפריסה הראשון של צה"ל, בהיערכותו בקו חדש, קו האוואלי. במסגרת ההיערכות מחדש פינה צה"ל ופירק 43 מחנות ו-22 מוצבים. שלב הנסיגה הראשון נמשך כחמישה שבועות.

לאחר הנסיגה פרצו מהומות דמים קשות בין הדרוזים לנוצרים בהרי השוף. אם קודם לנסיגה הישראלית, נתמכו אנשי הפלנגות הנוצריים על ידי כוחות צה"ל, הרי משהתפנה צה"ל מאזור השוף, הם נחשפו למתקפה מאורגנת היטב של הדרוזים במקום. רבים מתושבי המקום הנוצרים נטבחו והאחרים נאלצו לברוח מבתיהם זה מאות בשנים. הכוחות הצבאיים שלהם, בפיקוד סמיר ג'עג'ע, התבצרו בכנסייה בדיר אל קמר, כאשר חיילי צה"ל מספקים להם ציוד והגנה. לבסוף, בהסכם בין שני הצדדים שנערך בתיווך מפקדי צה"ל, שוחררו הנצורים מדיר אל קמר והועברו לביירות, תוך שימוש ברק"ם ובכלי רכב, שבחלקם היו צה"ליים.

המצודה בחצביא

שלב הנסיגה השני נמשך כארבעה שבועות ובמהלכו הושלמה הנסיגה מאזור אגם קרעון ומהגזרה המזרחית בלבנון. בסיום השלב הזה נערך צה"ל באזור העיירה חאצביא.

בסוף 1984 נעשתה במטכ"ל עבודת מטה לבחינת האפשרויות להיערכות הביניים של צה"ל באופן חד-צדדי, בגזרה המערבית בלבנון (שלב הנסיגה השלישי). הכוונה הייתה לפנות את כוחות צה"ל מהרצועה שמצפון וממערב לנהר הליטאני (מרחב משולש נבטיה) ומאזור ג'זין ולבסס את עיקר הפעילות שם על כוחות צד"ל. פעילות צה"ל באזור זה נקבעה להיות בעיקרה ניידת ולהתבסס על מינימום מתקנים קבועים בגזרה. לשם כך פונו מתקני האחזקה ממשולש נבטיה ואחזקת המרחב התבססה על מתקן מרג' עיון. קו ההיערכות החדש היה פתוח ביסודו, כאשר התנועה התבצעה במעברים מבוקרים. הצירים שחצו את הקו במקומות בהם לא הייתה ביקורת, נחסמו. קו הליטאני היווה קו ביקורת שני לתנועות לכיוון דרום והמחסומים לאורך גשרי הליטאני פעלו באחריות צה"ל.

הנסיגה לרצועת הביטחון

בינואר 1985 הביאו ראש ממשלת האחדות שמעון פרס, ושר הביטחון יצחק רבין, בפני הממשלה החלטה על יציאת צה"ל מלבנון, ונסיגה לקו חדש שכונה "רצועת הביטחון". ההחלטה עברה ברוב קולות.

כאשר נכנס יצחק רבין לתפקידו כשר הביטחון בממשלת האחדות הלאומית, הוא יזם מהלך שהביא לשיחות הצבאיות בין ישראל ללבנון ב נאקורה. השיחות התקיימו בין 5 בנובמבר 1985 למחצית השנייה של ינואר 1986. בשיחות אלו הציגה ישראל ללבנונים תפיסת ביטחון שהייתה מבוססת על נסיגת צה"ל מלבנון ושמירה על ביטחון הגליל באמצעות שתי רצועות חיץ מצפון לגבול הבינלאומי. רצועת החיץ הראשונה אמורה הייתה להיות מורכבת "מחטיבה טריטוריאלית" שתתבסס על צד"ל שייערך במרחב שבין הגבול הבינלאומי לבין נהר הזהרני, תוך נכונות לשלבו בבוא העת בצבא לבנון, רצועת החיץ השנייה הייתה אמורה להיות מורכבת מכוחות יוניפי"ל שייערכו בשטח שיפנה צה"ל בין נהרות הזהרני והאוולי, מהים התיכון ועד הגבול הסורי. הממשל הלבנוני, בהנחיית הסורים שדרבנו אותו לנקוט בעמדה קשוחה ובלתי מתפשרת כלפי ישראל, סירב ללכת לקראת ההצעות של ישראל בטענה שהן פוגעות בריבונות הלבנונית. הממשל הלבנוני סירב להכיר בלגיטימיות של צד"ל או להתיר את פריסת יוניפי"ל מצפון לאזור היערכותו הקיים, ותבע שצבא לבנון בסיוע יוניפי"ל יהיה הגורם היחיד שיופקד על שמירת הביטחון באזורים שיפונו על ידי צה"ל בהחלטת מועצת הביטחון 425 מ-1978. כאשר הסתבר שהשיחות בנאקורה אינן תכליתיות, גברה בישראל תחושת התסכול והבשילה ההכרה שהסיכויים להוציא את צה"ל מלבנון על בסיס סידורי ביטחון מוסכמים עם לבנון הם אפסיים.[2]

ארבע החלופות שנבחנו בצה"ל

על רקע המבוי הסתום בשיחות נאקורה בחן צה"ל במהלך חודש דצמבר 1984 ובתחילת חודש ינואר 1985 ארבע חלופות להמשך היערכותו בלבנון:

  • חלופה א - צה"ל ישאר בקו ההיערכות הקיים שמדרום לאוולי לאורך זמן תוך שינוי אפשרי באופי פעילותו והיערכותו.
החסרונות העיקריים שנמצאו בחלופה הזאת היו השקעה גדולה של כוחות והצורך בהמשך השליטה על אוכלוסייה גדולה, למעלה מחצי מיליון איש, שיעית בעיקרה וברובה אינה אוהדת את ישראל. יתרונה של חלופה זו היה מתן ביטחון ליישובי הגליל והשארתם מחוץ לטווח של מטולי הרקטות.
  • חלפה ב - היערכות צה"ל "בקו ביניים" לאורך זמן.
"קו ביניים" זה עבר משפך הליטני אל אנצאר -גבל צ'אפי -ניחא, ובגזרה המזרחית כלל גם את אזור חאצביא. "קו ביניים" זה הותיר את יישובי הגליל מחוץ לטווח הקטיושות. חסרונותיה העיקריים של חלופה הזאת היו הצורך בהשקעת כוחות גדולים יחסית (אף כי פחותים מאלו של חלופה א') והמשך שליטה על אוכלוסייה שיעית העוינת ברובה את ישראל המונה כרבע מיליון נפש.
  • חלופה ג - פינוי צה"ל מלבנון במהלך אחד והיערכות לאורך הגבול הבינלאומי.
יתרונותיה העיקריים של חלופה הזאת הוערכו באותה עת בשחרור ישראל מהעומס הכרוך בהחזקת צה"ל בלבנון, ביטול החיכוך של צה"ל עם האוכלוסייה הלבנונית המקומית ועם הצבא הסורי, וירידה משמעותית בפעילות החבלנית העוינת השיעית שהתנהלה מול צה"ל בדרום לבנון. חסרונה הבולט של חלופה זו, מעבר להישג הפוליטי היוקרתי של סוריה והפגיעה הקשה בצד"ל עד כדי התפוררותו, היה שהנסיגה אינה מבטיחה את שלום הגליל.
  • חלופה ד - יציאה חד צדדית של צה"ל מלבנון בשלבים, תוך קיום אזור הביטחון.
אזור הביטחון יתבסס על רצועת הביטחון הישנה בדרום לבנון, רצועה שהתקיימה עד פרוץ מלחמת שלום הגליל, אך עם שיפורים קרקעיים. על פי הערכה בחלופה הזאת היה פחות ביטחון לתושבי הגליל בהשוואה לשתי החלופות הראשונות: אזור הביטחון הצר יחסית לא יוכל למנוע ירי קטיושות על הגליל, וכן אפשר לחדור ממנו לשטח ישראל במשך לילה אחד. היתרונות העיקריים בחלופה הזאת נתפסו אז בעצם הוצאת צה"ל מלבנון והחזרתו לשגרה, והימנעות מהחזקת כוחות גדולים בלבנון. בחלופה זו, כך סברו, היה גם סיכוי לשיתוף פעולה עם האוכלוסייה השיעית, והיה בה כדי להפחית את סיכויי העימות עם האוכלוסייה הזאת, עימות שהיה צפוי בשתי החלופות הראשונות.

צה"ל הציג את ארבע החלופות הללו בתחילת ינואר 1985 לפני שר הביטחון וממשלת ישראל. שר הביטחון וממשלת ישראל אימצו את החלופה הרביעית על יתרונותיה וחסרונותיה, בראש ובראשונה בגלל הרצון שלא להמשיך ולהחזיק בכוחות ניכרים בלבנון הנקלעים לחיכוך הולך ומחריף עם האוכלוסייה השיעית. כמו כן, חלופה זו נתפסה כדרך הולמת, שבאמצעותה אפשר להבטיח מידה סבירה של ביטחון לגליל יחד עם הוצאת צה"ל מלבנון והחזרתו לשגרה.

"פתיחת ציר" ברצועת הביטחון בכביש היורד ממוצב צה"ל שקיף אל חרדון לראס ביאדה. (1986)

החלטה מספר 291 של ממשלת ישראל מ-14 בינואר 1985

ב-14 בינואר 1985 החליטה ממשלת ישראל לאשר את הצעתו של שר הביטחון בדבר "הערכותו מחדש של צה"ל לאבטחת גבולה הצפוני של מדינת ישראל". ההחלטה כללה שלושה מרכיבים עיקריים:

  1. "צה"ל ייערך מחדש על גבולה הצפוני של מדינת ישראל".
  2. "הממשלה תעשה את כול אשר דרוש להבטיח את שלום הגליל".
  3. ההיערכות מחדש של צה"ל תבוצע בשלשה שלבים עיקריים:
    שלב א' - פינוי מרחב צידון.
    שלב ב' - פינוי הגזרה המזרחית והיערכות באזור חאצביא.
    שלב ג' - צה"ל ייערך לאורך הגבול הבינלאומי ישראל-לבנון. תוך קיום אזור בדרום לבנון שבו יפעלו כוחות מקומיים (צד"ל) בגיבוי צה"ל.

ההחלטה יושמה במהלך חצי שנה. ב-10 ביוני 1985 צה"ל השלים את הנסיגה מרצועת הביטחון, למעשה נשארו בדרום לבנון כוחות צבא קטנים ומוצבי צה"ל הועברו לצד"ל, בשטח רצועת הביטחון נשארו קציני צה"ל ששימשו כחונכים ביחידות צד"ל ונקבע שצה"ל ייכנס וייצא מרצועת הביטחון על פי הצרכים המבצעיים וההתפתחויות בשטח.

הפינוי עלה כ-117 מיליארד שקל ישן שהם בערך של שנת 1985 כ-117 מיליון שקל חדש.
שגיאות פרמטריות בתבנית:הערה

פרמטרים [ כתבה מhttp://www.fresh.co.il/vBulletin/showthread.php?t ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
[3]