צרפת | דתות
English: France

דתות

בצרפת יש דתות רבות שכן חופש הדת היא זכות חוקתית. על פי סקר מ-2016, האוכלוסייה בצרפת מתחלקת מבחינה דתית בצורה הבאה: 51% הם נוצרים, 39.6% מגדירים עצמם כאתאיסטים או כאגנוסטים, 5.6% מוסלמים, 3% בני דת כלשהי או חסרי דעה, ו-0.8% יהודים.

הקהילה המוסלמית

קהילה מוסלמית משמעותית קיימת בצרפת מאז הקולוניזציה של אלג'יריה בשנות ה-30 של המאה ה-19. גלי הגירה בשנות ה-60 ושנות ה-70 הביאו לעלייתה של דת האסלאם למעמד הדת השנייה בגודלה בצרפת, לאחר הדת הקתולית. הערכות באשר למספר המוסלמים בצרפת נעות בין 4 מיליון ל-5 מיליון מוסלמים כ 6-7% , מתוך אוכלוסייה כוללת של כשישים ושמונה מיליון נפש. נטייתם של המוסלמים להתרכז באזורי מגורים משלהם, ושיעור הילודה הגבוה אצלם לעומת זה של שאר הצרפתים, הביאו ליצירת תת-תרבות מוסלמית צעירה ודומיננטית. באזורים מסוימים של צרפת האורבנית מהווים המוסלמים בין חצי לשליש מן התושבים בקבוצות הגיל הצעירות.[12]

במערכת החינוך הצרפתית מאות אלפי תלמידים מוסלמים. מספרם המדויק אינו ידוע, שכן גודל האוכלוסייה המוסלמית בצרפת שנוי במחלוקת. חלק מן ההורים המוסלמים מעדיפים לחנך את בניהם בבתי ספר קתוליים פרטיים, אך הדבר כרוך בתשלום. מספר בתי ספר מוסלמים פרטיים נפתחו לאחרונה, אך רוב התלמידים המוסלמים לומדים במערכת בתי הספר הציבוריים הצרפתים.

יהדות צרפת

בצרפת חיים כיום כ־500 אלף יהודים ויהדות צרפת היא השנייה בגודלה בגולה אחרי יהדות ארצות הברית. לרוב בני הקהילה זיקה חזקה לדת היהודית ולישראל. הקהילה היום היא ספרדית ברובה, בעיקרה יוצאת צפון אפריקה: מתוניסיה, ממרוקו ומאלג'יריה, מתוקף היותם אזרחי צרפת בתקופת השלטון הקולוניאלי הצרפתי בצפון אפריקה. קיימים גם יסודות ספרדיים אחרים כגון מהגרים מטורקיה ומבלקן, ממצרים וכן צאצאי הקהילה הספרדית הוותיקה של צרפת. האשכנזים מהווים היום מיעוט בקרב יהודי צרפת. היהודים מעורים היטב בחברה ובכלכלה, ועם זאת בולטת תופעת האנטישמיות בצרפת הרבה מעבר למקובל במדינות מערביות אחרות - זאת בגלל האוכלוסייה המוסלמית הגדולה בצרפת.

הפרדת הדת והמדינה

בשנת 1905 קיבלה צרפת את החוק הקובע את הפרדת הדת מהמדינה, ואוסר על המדינה לתעדף או לממן כל דת שהיא. מדיניותה הרשמית של צרפת היא החילוניות - "laïcité".

ההבדלים בין הדתות בצרפת הביאו בעבר לפיצול עמוק בחברה במשך מאות שנים, החל ממלחמות הדת בצרפת של המאה ה-16, עד לפרשת דרייפוס במאה ה-19, וכלה בעימותים עם האסלאם בימינו אנו. הכנסייה הקתולית הייתה הדת השלטת עד למהפכה הצרפתית ב-1789, שבה העם התנער לא רק משלטונם של האצילים, אלא גם מכל המבנה הפוליטי והחברתי הישן, לרבות מעמדה המסורתי המבוסס של הכנסייה, משענתה העיקרית של המונרכיה האבסולוטית של בית בורבון. האידאולוגיה הרפובליקנית החדשה הדיחה את הכנסייה ממעמדה המועדף, מעמד של רשות נפרדת בעלת רכוש משלה וכוח רב. נכסי הכנסייה הולאמו לרשות המדינה, ואנשי הכמורה חויבו להישבע אמונים לממשלת צרפת. הייתה זו התחלת התפתחות האידאולוגיה החילונית הרפובליקנית בצרפת.

הקתוליות הוכרה כאמונתם של רוב אזרחי צרפת הרפובליקנית, אך נפוליאון העניק גם ליהדות ולכנסיות פרוטסטנטיות מעמד של דתות המוכרות על ידי המדינה. ארבע הדתות הרשמיות (קתולים, יהודים, לותרנים וכנסיות הרפורמה) קיבלו מן המדינה מימון והגנה, עד לשנת 1905, אך שום דת לא הוכרה כ"דת המדינה". צרפת החלה לראות באמונה הדתית את עניינו האישי של האדם, ולא נושא שלמדינה יש בו עניין כלשהו.

הזהות שטופחה לאחר המהפכה הייתה זהות לאומית צרפתית, הרואה בהפגנת זהות דתית עניין שאינו רצוי. עובדי המדינה בצרפת אמורים להיות אדישים לאמונות דתיות בשעת מילוי תפקידם, ולא להשמיע הצהרות העשויות להתפרש כפוליטיות או דתיות.

הגישה הצרפתית אינה נוגעת רק להפרדת הדת מהמדינה ככזו, אלא לזהות הלאומית הצרפתית. צרפת היא מדינת הגירה, ובשנת 1988 גילה הסוציולוג הצרפתי ז'ראר נוארייל (Gerard Noiriel) כי לפחות אחד מהורי הוריו של כל צרפתי רביעי נולד מחוץ לצרפת. אך המדיניות כלפי גלי ההגירה היא מדיניות של הטמעה בזהות הצרפתית, השוללת כל גילוי של זהות שאינו תואם את הלאומיות הגאלית ההיסטורית המועלית על נס כדרך החיים הצרפתית. בסיסה של החברה הצרפתית לפי תפיסה רפובליקנית קיצונית זו, הוא הזהות הצרפתית הרפובליקנית המשותפת, ועל זהות זו יש להגן מפני כל איום, פנימי או חיצוני. צרפת הפכה לארץ הגירה, אך אינה רואה את עצמה ככזו. גישה זו עזרה להטמעת גלי הגירה מאיטליה, מפולין, וממזרח אירופה, מסוף המאה ה-19 ובין מלחמות העולם, אך היא נתקלת בקשיים כאשר מנסים ליישמה כלפי מיליוני המהגרים מצפון אפריקה, שהגיעו לצרפת לאחר מלחמת העולם השנייה.[13]