צרפת | אוכלוסייה
English: France

אוכלוסייה

מגדל אייפל, אתר תיירותי. נבנה בחגיגות המאה שנה למהפכה הצרפתית.

בצרפת מתגוררים כ-67,364,357 תושבים[4][3]‏ - דירוג 21 בעולם בגודל אוכלוסייה, אולם צפיפות האוכלוסין נמוכה יחסית (104.64 נפש בממוצע לקמ"ר- דירוג 102 בעולם בצפיפות אוכלוסייה) ורוב האוכלוסייה היא אוכלוסייה עירונית. שיעור הריבוי הטבעי בצרפת נמוך (פחות מחצי אחוז לשנה).

הערים הגדולות ביותר בצרפת הן פריז (כ־2.15 מיליון נפש בעיר וכ-12 מיליון אוכלוסייה עירונית), ליון (כ-465,000 נפש בעיר ו-1,650,000 אוכלוסייה עירונית), מרסיי (כ-810,000 נפש בעיר וכ-1,350,000 אוכלוסייה עירונית), ליל (כ-227,000 נפש בעיר וכ-1,000,000 אוכלוסייה עירונית), ניס (כ-347,000 נפש בעיר ו-935,000 אוכלוסייה עירונית), טולוז (כ-432,000 נפש בעיר וכ-880,000 אוכלוסייה עירונית), בורדו (כ-230,000 נפש בעיר כ-800,000 אוכלוסייה עירונית) וננט (כ-281,000 נפש בעיר ו-545,000 אוכלוסייה עירונית), שבהן מתגוררים כ-33% מהאוכלוסייה (סך הכל האוכלוסייה העירונית היא כ-80% מכלל האוכלוסייה).

בצרפת כחמישה מיליון מהגרים, מתוכם בערך לשני מיליון יש אזרחות צרפתית. צרפת היא המדינה שקולטת הכי הרבה פליטים במערב אירופה, כאשר בשנת 2005 היא קיבלה כ-50,000 פליטים.

התפלגות אתנית של אוכלוסיית צרפת: 92% צרפתים, 3% צפון אפריקנים, 2% גרמנים, 1% ברטונים (חבל ארץ במערב צרפת) 2% אחרים (ממוצא פרובאנסלי, קטלאני ובאסקי).

מעמדם של הומוסקסואלים ולסביות חוקי בצרפת עוד משנת 1791. בנוסף, צרפת יחד עם הולנד יזמו את הצהרת האו"ם בדבר נטייה מינית וזהות מגדרית וחתומות עליה. החוק מכיר באיחוד אזרחי החל משנת 1999, כל אדם, כולל להט"בים בודדים רשאי לאמץ ילדים בצרפת אולם אין הכרה במעמדו המשפחתי והמשפטי של בן הזוג. נישואים חד-מיניים מקובלים בצרפת מאז אפריל 2013. הומואים ולסביות רשאים לשרת בצבא ללא אפליות. קיים איסור מוחלט של אפליה על רקע נטייה מינית[10] לרבות ביטויי שטנה ופרסומים פוגעניים.

שפה

לפי החוקה הצרפתית השפה הצרפתית היא השפה הרשמית היחידה בצרפת מאז 1992. לפיכך צרפת היא היחידה במערב אירופה (חוץ ממדינות זעירות כאנדורה או ליכטנשטיין) שיש לה רק שפה רשמית אחת בלבד. למרות זאת, בצרפת מדוברות 77 שפות אזוריות כמו ברטונית, קטלאנית, אלזסית, אוקסיטנית ועוד. מערכת החינוך בצרפת ניסתה לדכא את השפות הללו אבל כיום הן אפילו נלמדות בחלק מבתי הספר. שפות זרות כמו פורטוגזית, ערבית, שפות ברבריות שונות ועוד מדוברות על ידי מהגרים.

חינוך

החוק הצרפתי קובע כי בתי ספר המופעלים על ידי הממשל הלאומי או האזורי אינם יכולים לאמץ או לקדם כל דוגמה דתית, בין אם המדובר בדת ממסדית קיימת, או אף היעדרה של כל דת, וכל פילוסופיה אחרת. בתי ספר הממומנים או מופעלים בידי הממשל הלאומי והאזורי אינם יכולים לכפות חינוך דתי על תלמידיהם. הם צריכים להיות פתוחים בפני ילדים מכל דת שהיא.

בית הספר הצרפתי מצפה מתלמידיו להשאיר את אמונותיהם הדתיות והאחרות, כמו גם את זהותם האתנית הנפרדת, מחוץ לבית הספר. לא מתאפשר להם להיעדר מבית הספר בשל חגים דתיים. החינוך הצרפתי הוא אחיד, ואין בו כל מקום לווריאציות דתיות או אזוריות, הנובעות מדת, תרבות או מוצא אתני (על אף שכל בתי הספר ה"ציבוריים" בצרפת הם חילוניים, המדינה מממנת רשת של בתי ספר קתולים פרטיים. כן קיימות מערכות פרטיות של בתי ספר יהודים, מוסלמים, ואף לותרנים ומתודיסטים, שאינה ממומנת על ידי המדינה). בתי הספר מלמדים לפי תוכנית לימודים אחידה, שאינה כוללת התייחסות לדת, ומלמדת גרסה אחידה של ההיסטוריה הצרפתית, שמטרתה ללמד את התלמידים להיות "צרפתים", ולפתח זהות אזרחית צרפתית, המעצבת במודע ערכים "רפובליקנים", "דמוקרטים" ו"אזרחיים".

החוקרת מאירה לווינסון מאוניברסיטת אוקספורד הבחינה בין מספר מודלים להתייחסות של מערכות חינוך להבדלים דתיים ואתניים: המודל הבריטי המאפשר חינוך נפרד ממומן על ידי המדינה לפי נטיית לבו של כל זרם דתי או אידאולוגי (המזכיר במקצת את שיטת ה"זרמים" שהייתה מקובלת במדינת ישראל); המודל האמריקני, שבו כל ה"זרמים" חיים ביחד בכפיפה אחת בכיתה אחת, ותוכנית הלימודים אמורה לשקף את הערכים של כל תלמידיה, וכנגדם המודל הצרפתי, המתעלם מקיומם של "זרמים" ומעצב מודל אחיד לתוצר הראוי של מערכת החינוך הצרפתית.[11]