פקיסטן | היסטוריה
English: Pakistan

היסטוריה

הארץ המוכרת כיום בשם "פקיסטן" הייתה בעברה חלק מאפגניסטן והודו. בעת העתיקה עבר באזור אלכסנדר הגדול בעת המסע שלו לעבר הודו. צבאו מרד בו והוא נאלץ לחזור לבבל.

ההיסטוריה של פקיסטן המודרנית מתחילה בקולוניה הבריטית של הודו, כאשר המוסלמים דרשו מדינה משלהם. בין התומכים הראשונים ברעיון היה הסופר והפילוסוף עלאמה מוחמד איקבל, שחשב שיש צורך במדינה המוסלמית בתת-היבשת ההודית, הנמצאת תחת השפעה הינדית חזקה. מוחמד עלי ג'ינה, אשר מכונה בפקיסטן "מנהיג דגול" ו"אבי האומה" הנהיג את הליגה המוסלמית בהודו ועוד לפני סיום השלטון הבריטי, הציע רפורמה חוקתית בת ארבע עשרה נקודות, לשמירת זכויות המוסלמים בהודו לאחר שתושג עצמאותה של המדינה.

ג'ינה אימץ כבר ב" הצהרת לאהור" ב-1940 את רעיון יצירת מדינה מוסלמית נפרדת. הליגה המוסלמית קיבלה את רוב קולות המוסלמים בבחירות שנערכו בהודו בשנת 1946, וג'ינה פתח בגל שביתות ומחאות על מנת להוביל להקמת מדינה מוסלמית בחלק של הודו. גל המחאות שהוביל הידרדר לאלימות. כישלון הקואליציה של מפלגת הקונגרס והליגה המוסלמית הביא את הצדדים לפנות אל הבריטים בבקשה לאשר את חלוקתה של הודו. כך הוביל ג'ינה לחלוקת הקולוניה ההודית לשתי מדינות נפרדות - הודו ופקיסטן. פקיסטן הכריזה על עצמאותה ביום בו הסתיים השלטון הבריטי בהודו, 14 באוגוסט 1947.

בחודש שאחרי החלוקה, התבצעו חילופי אוכלוסין רוויי דמים בין שתי המדינות החדשות. היה זה טרנספר של כ-4 מיליון הינדים ומוסלמים שהעבירו את ביתם לצד השני של הגבול. במהומות בין הינדים ומוסלמים שאירעו בעקבות אירוע זה נהרגו כחצי מיליון אנשים.

ג'ינה כיהן כמושל הכללי הראשון של פקיסטן, הוביל את מאמצי השיקום של מיליוני פליטים, ועיצב את מדיניות המדינה המוסלמית החדשה עד מותו בשנת 1948.

עד 1971 הורכבה פקיסטן משני אזורים: פקיסטן המערבית, ממערב להודו ופקיסטן המזרחית, ממזרח להודו שהפרידה בין החלקים. ב-1971 התמרדה פקיסטן המזרחית ובעזרת כוחות הודיים הפכה למדינה עצמאית, היא בנגלדש. בשנת 1971 ביצע השלטון הצבאי הפקיסטני רצח עם באזרחיה ההינדים והמוסלמים של בנגלדש הידוע כ"רצח העם הבנגלי". חבל קשמיר (שבו רוב האוכלוסייה היא מוסלמית) הוא אזור הנתון במחלוקת בין הודו לפקיסטן עוד מתקופת הכרזת העצמאות של שתי המדינות, לאחר שמרביתו הועבר לריבונות הודית. כמעט מיד לאחר הכרזת העצמאות פתחו פקיסטן והודו במלחמה על קשמיר, ולאחר מכן נלחמו עליו שוב ב-1965 וב-1971, והשתתפו בעימות מוגבל נוסף ב-1999 (מלחמת קרגיל). על אף שפקיסטן הפסידה ברוב הקרבות, גורל האזור טרם הוכרע. מצב זה גורם לאי-יציבות מתמדת בין הודו לפקיסטן, שהוחמרה לאחר ששתי המדינות השיגו יכולות גרעיניות. בשנות ה-2000 נעשו מספר ניסיונות ליישב את הסכסוך בדרכי שלום, אך אלו לא נחלו הצלחה.

ההיסטוריה הפוליטית של פקיסטן מתחלקת בין תקופות של רודנות צבאית לבין משטרים דמוקרטיים אזרחיים. אף על פי שפקיסטן הפסיקה להיות דומיניון ב-23 במרץ 1956, עם כינון חוקה והכרזת המדינה כרפובליקה אסלאמית, הצבא השתלט על המדינה ב-1958 ושלט בה במשך 10 שנים. השלטון האזרחי חזר לאחר מלחמת הודו פקיסטן (1971), אבל הופסק בסוף שנות ה-70 עם הוצאתו להורג של זולפיקר עלי בהוטו (Zulfiqar Ali Bhutto), שהורשע ברצח יריב פוליטי, בפסק דין שנוי במחלוקת של בית המשפט העליון של פקיסטן.

בשנות ה-80 קיבלה פקיסטן עזרה רבה מארצות הברית וקלטה מיליוני פליטים אפגניים (בעיקר פשטונים) שברחו מאפגניסטן עקב הפלישה הסובייטית אליה. מספר עצום של פליטים (הגבוה ביותר בעולם) גרם לזעזוע קשה בפקיסטן. השפעת האסלאם העמיקה בזמן שלטונו של הדיקטטור גנרל מוחמד זיא-אל-חאק (Muhammad Zia ul-Haq). הוא הרחיב גם את מאגר הנשק הלא קונבנציונלי של מדינתו. הגנרל נהרג בהתפוצצות מטוס שבו טס בשנת 1988 ופקיסטן חזרה למשטר דמוקרטי.

המשטר הדמוקרטי החזיק מעמד 10 שנים על ידי שני נשיאים: בנזיר בהוטו (Benazir Bhutto) ונוואז שריף (Nawaz Sharif), שניהם נבחרו פעמיים. שניהם הואשמו בשחיתות רבה. הצמיחה הכלכלית התמתנה לקראת סוף שנות ה-90. הגורמים הנוספים למשבר הכלכלי היו המשבר הכלכלי שפקד את אסיה והסנקציות שהוטלו על פקיסטן לאחר ניסויי הנשק הגרעיני בשנת 1998. הניסוי הפקיסטני היה התגובה לניסוי הודי דומה. שנה לאחר מכן העימות בקשמיר איים לסחוף את המדינה למלחמה נוספת עם הודו.

בבחירות של 1997 חזר נוואז שריף להנהיג את המדינה, תוך שהוא נהנה מרוב מוחלט בפרלמנט. הוא התכוון לשנות את החוקה, על מנת לבטל חלק מההגבלות שחלו על הרשות המבצעת. השחיתות הגוברת בממשל והתנהגותו הרודנית של הנשיא גרמה להפיכה צבאית נוספת, הפעם תחת הנהגתו של פרבז מושארף.

מושארף החל בצעדים לדמוקרטיזציה, תוך כדי שהוא מוותר על תפקידו כרמטכ"ל, אך היה זה ויתור סמלי בלבד, והוא המשיך לשלוט על הכוחות המזוינים של פקיסטן. שלטונו היה נתון לאיום מצד פונדמנטליסטים אסלאמים שניסו להתנקש בחייו מספר פעמים בשל תמיכתו בארצות הברית בפלישה לאפגניסטן לאחר פיגועי 11 בספטמבר.

בדצמבר 2007 נרצחה מנהיגת מפלגת האופוזיציה בנזיר בהוטו במהלך פיגוע התאבדות בתום עצרת תמיכה בה. בעקבות הרצחה של בהוטו פרצו מהומות ברחבי פקיסטן על ידי תומכיה של בהוטו, שהאשימו את הנשיא מושארף במותה. בנה בן ה-19, בילוואל ובעלה אסיף עלי זרדרי מונו לראשיה החדשים של המפלגה. בבחירות של 2008 ניצחה מפלגת האופוזיציה של בהוטו המנוחה וכוחו הפוליטי של מושרף נחלש משמעותית. הקואליציה השלטת החלה בצעדים לסילוקו מהשלטון עד שבאוגוסט 2008 הודיע מושרף בנאום מיוחד לאומה על כוונתו להתפטר מתפקידו. יושב ראש הסנאט שימש כנשיא בפועל עד הבחירות בספטמבר 2008, בהן נבחר לנשיאות אסיף עלי זרדרי, אלמנהּ של בהוטו וראש מפלגת העם.

ביולי 2013 נבחר ממנון חוסיין לנשיא פקסיטן.

תוכנית הגרעין הפקיסטנית

פיתוח תוכנית גרעין החל בפקיסטן בשנות ה-70 של המאה ה-20, בעקבות פיתוח תוכנית דומה על ידי הודו השכנה, לאור היריבות ארוכת השנים שבין שתי המדינות, שכללה שלוש מלחמות. במאי 1998 ערכה פקיסטן ניסוי פיצוץ גרעיני מוצהר ראשון. פקיסטן לא הצטרפה לאמנה הבינלאומית למניעת הפצת נשק גרעיני (NPT). בנוסף לפיתוח נשק גרעיני עוסקת פקיסטן גם בפיתוח אמצעי שיגור, כגון טילים בליסטיים וטילי שיוט בעלי יכולת נשיאת ראשי קרב גרעיניים. דו"חות מחקר עדכניים ב-2011 הצביעו על האצת פיתוח הטילים הללו. סוגי הטילים הבולטים שפיתחה הם ה"גאורי" שמגיע לטווח של 1,300 קילומטרים (ומתבסס על הדגם של הטיל הצפון קוריאני שעליו מתבסס גם ה"שיהאב 3" האיראני), ה"גאורי 2" שמגיע לטווח של 2,000 קילומטרים, וה"שאהין 2" שמגיע לטווח של 2,500 קילומטרים (ושיגורו מפקיסטן יכול להגיע לשטח ישראל).[5]

מלחמת ארצות הברית באפגניסטן והשלכותיה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת אפגניסטן (2001-2014)

לאחר פלישת ארצות הברית לאפגניסטן השכנה ובזמן מלחמת אפגניסטן ובמיוחד קרב טורה בורה ולאחריו, ברחו בכירי ארגוני הטרור האסלאמיסטיים אל-קאעידה והטליבאן אל פקיסטן, שם נהנו מתמיכה של אזרחים רבים. בכך החליפה פקיסטן את אפגניסטן כמקום מקלט ובסיס פעולה לארגוני טרור אלה, שביצעו פיגועים נגד השלטונות של שתי המדינות ונגד כוחות מדינות המערב באפגניסטן. בתגובה, נהגה ארצות הברית לתקוף יעדים לאורך הגבול של פקיסטן עם אפגניסטן, בעיקר באמצעות מטוסים וכלי טיס בלתי מאוישים. בתחילת שנת 2009 נחתם הסכם הפסקת אש בין הטליבאן בפקיסטן לצבא הפקיסטני לפיו הטליבאן מפסיק לבצע פיגועים, ובתמורה מוחלים חוקי השריעה על עמק סוואט המרוחק כעשרות קילומטרים מהבירה וממתקני גרעין.

לאחר לחץ אמריקני שנבע מהחשש שהטליבאן ינסה להשתלט על מתקני הגרעין, פקיסטן פתחה בתחילת חודש מאי אותה שנה במתקפה לכיבוש עמק סוואט ולחיסול מעוזי הטרור במדינה. הצבא הפקיסטני הצליח להכריע את כוחות הטליבאן ולהבריח אותם עד לצפון מערב המדינה, שם ככל הנראה הסתתרו אוסמה בן לאדן ושאר בכירי הטליבאן ואל-קאעידה. על מנת להכריע סופית את הטליבאן, הצבא הפקיסטני החל להתכונן לקראת הקרבות בצפון מערב המדינה, ובין היתר יצר קשרים עם השבטים המקומיים, אך לבסוף הוחלט שלא להמשיך עד הסוף את המתקפה, וזאת בשל חיסולו של ראש הטליבאן בפקיסטן, בייטולה מחסוד, ב-5 באוגוסט על ידי כלי טיס בלתי מאויש אמריקני. בסיום המתקפה הפקיסטנית פורסם כי נהרגו בין כ-1,000 ל-3,000 מחבלי טליבאן וכעשרות חיילים פקיסטניים, בנוסף לנזק רב שנגרם למיליוני אנשים שנאלצו לעזוב את בתיהם ולהפוך לפליטים.[6] בנוסף לכך, כתוצאה ממותו של בייטולה מחסוד, פרצו קרבות בין פלגים שונים בטליבאן על מנת לתפוס את מקומו של מחסוד. בקרבות נהרגו עשרות חיילי טליבאן.[7]

ב-17 באוקטובר 2009 החל הצבא הפקיסטני במתקפה נוספת, הפעם בקנה מידה גדול הרבה יותר, שכלל כ-30,000 חיילים, על כ-10,000 לוחמי טליבאן שנמצאו במעוזים בצפון מערב פקיסטן, וזאת לאחר פיגועים רבים נוספים שביצעו, שבהם נהרגו יותר מ-200 אנשים תוך שבוע. בין היתר, הצליחו מחבלי טליבאן להשתלט גם על מבנה של המטה הכללי של הצבא בפקיסטן. בין המטרות של המתקפה, הייתה תפיסה או חיסול של המפקד החדש של הטליבאן בפקיסטן, חקימוללה מחסוד, ובמידה מועטה יותר, תפיסה או חיסול של מפקדי אל קאעידה שברחו מאפגניסטן.

במסגרת מבצע חנית נפטון ב-2 במאי 2011, חיסל כוח מיוחד אמריקאי של כ-40 לוחמים מצוות 6 של יחידת אריות הים את אוסמה בן לאדן בשטחה של פקיסטן, במתחם מבוצר בעיר אבוטאבאד, כ-50 קילומטר צפונית לעיר הבירה הפקיסטנית אסלאמאבאד. האחוזה המבוצרת הייתה גדולה פי שמונה מהבית הממוצע בעיר זו, מוקפת חומות וגדרות תיל, במרחק של פחות מקילומטר מבסיס של צבא פקיסטן, האקדמיה הצבאית לקצינים.[8]

ב-10 ביולי 2011 הודיעה ארצות הברית על עיכוב העברת 800 מיליון דולרים לצבא פקיסטן, בעקבות החלטת פקיסטן לגרש משטחה מאמני-צבא אמריקנים, וכן עקב היעדר טיפול פקיסטני משביע רצון לדעתה של ארצות הברית בגורמי הטרור של הטליבאן ואל-קאעידה. הסיוע יינתן לדברי ארצות הברית, רק אם היחסים בין שתי המדינות ישתפרו, ואם פקיסטן תפעל באופן תקיף וחמור יותר למגר את הטרור בתחומה.[9]