פסק דין לורנס נגד טקסס | תיאור המקרה נשוא פסק הדין

תיאור המקרה נשוא פסק הדין

תקדימים

בהתאם למשפט המקובל מוגנות זכויות בני זוג לקיום יחסי מין על ידי חוזה הנישואין - חוזה לו שותפים הגבר, האישה (ובנישואין דתיים - גם האל) והמדינה הבאה לאכוף חוזה זה כמו כל חוזה אחר. בהתאם להשקפה זו, קיום יחסי מין מחוץ למסגרת הנישואין נחשב לדבר אסור או שיש לאוסרו ("רע כי נאסר" - "Malum prohibitum"). מסיבה זו נחקקו במדינות רבות (הן מדינות המשפט המקובל והן מדינות המשפט הקונטיננטלי) חוקים האוסרים קיום יחסי מין מחוץ לנישואין, ניאוף, מעשי סדום בין אם בין גבר ואישה, ובין אם בין גברים).

גישה זו של המשפט המקובל החלה להשתנות רק בסוף המאה ה-20. כך למשל, בספר החוקים של מדינת ישראל בוטלו החוקים האוסרים על מעשים אלה רק בשנת 1988. בארצות הברית החלו מגמות של שחרור האישה להתפשט בשנות ה-60 עם עלייה במספר מקרי הגירושין ובמספר המשפחות החד הוריות, ובהתאם עם עלייה במספר הזוגות המקיימים יחסי מין מחוץ לנישואים. בעקבות מגמה זו ביטלו בשנות ה-70 רבות ממדינות ארצות הברית את החוקים האוסרים קיום יחסי מין מחוץ לנישואין, וכן בוטלו החוקים האוסרים על ביצוע מעשי סדום והאיסור על קיום יחסי מין הומוסקסואליים.

ב פסק הדין גריסוולד נגד קונטיקט משנת 1965 קבע בית המשפט העליון של ארצות הברית כי חוק האוסר על שימוש באמצעי מניעה ביחסי מין בין בני זוג נשואים הוא חוק הנוגד את החוקה, ואינו חוקי. בפסק דין זה קבע לראשונה בית המשפט העליון של ארצות הברית כי ישנה זכות חוקתית מוגנת לפרטיות. זכות זו אינה מצוינת מפורשות במגילת הזכויות אולם היא קיימת ומוגנת מהיותה חלק מה"הילה הנוצרת על ידי החוקה" ("penumbras, formed by emanations from those guarantees that help give them life and substance").

בית המשפט נזהר בדבריו וקבע כי זכות זו לפרטיות קיימת רק בין בני זוג הנשואים זה לזה.

ב פסק דין איזנשטט נגד ביירד משנת 1972 קבע בית המשפט בעקבות פסק דין רו נגד וייד כי הזכויות לפרטיות חלות גם על נשים לא נשואות ולא רק על נשים נשואות.

בפסק הדין משנת 1986 - פסק דין באוורס נגד הארדוויק - התבקש בית המשפט העליון לקבוע כי חוק מדינת ג'ורג'יה האוסר קיום יחסי מין הומוסקסואליים בין שני גברים בוגרים בביתם סותר את זכותם לפרטיות. במקרה זה לא נפתחו אומנם הליכים פליליים נגד באוורס, אולם הוא נאסר בשל קיום מין אוראלי עם גבר אחר בביתו. בית המשפט העליון דחה את הבקשה ברוב של חמישה שופטים מול ארבעה. השופט ביירון וייט שכתב את דעת הרוב, קבע כי הזכות לקיום יחסי מין היא זכות הנתונה רק לגברים ולנשים ולא להומוסקסואלים, וכי יחסי מין בין הומוסקסואלים הם מעשה הנוגד את המוסר הציבורי ואת טובת הציבור. ביטול החוק, קבע בית המשפט, יפגע ביסודות המוסריות של המדינה ושל החברה, ובביטולו יקבעו השופטים למעשה כי דעותיהם האישיות חשובות יותר מדעות המחוקקים במדינה (שחוקקו את החוק) ובכך תיפגע באופן אסור הפרדת הרשויות במדינה.

על אף פסק הדין של בית המשפט העליון, קבע בית המשפט העליון של מדינת קנטקי בשנת 1992, בהתבססו על חוקת המדינה, בפסק דין קנטקי נגד וואסון כי החוק המדינתי האוסר על קיום יחסי מין הומוסקסואליים סותר את חוקת המדינה, וביטל את החוק.

מאסרם של לורנס וגארנר

העותרים לבית המשפט העליון, ג'ון גדס לורנס (John Geddes Lawrence) בן ה-60, וטיירון גארנר (Tyron Garner) בן ה-36, נאסרו בשל קיום יחסי מין אנאליים בביתו של לורנס ביוסטון שבטקסס ב-17 בספטמבר 1998 בין השעות 10:30 ו-11:00 בלילה. סגן השריף, ג'וזף קווין, נכנס אל הדירה שלא הייתה נעולה, ואסר את לורנס וגארנר.

השוטר הגיע למקום לאחר שקיבל דיווח על כך שבדירה נורו יריות. המתלונן היה שכנו של לורנס, רוג'ר דייוויד נאנס (Roger David Nance), שהואשם קודם לכן בתקיפה של לורנס על רקע היותו הומוסקסואל. נאנס הודה מאוחר יותר כי שיקר בתלונתו למשטרה, ובשל כך הואשם ונכלא ל-15 ימים.

לורנס וגארנר נאסרו והואשמו בכך שעברו על החוק הפלילי של מדינת טקסס האוסר על קיום יחסי מין הומוסקסואליים, עברה מסוג חטא (Class C misdemeanor). הם שוחררו ממעצר לאחר שהסכימו לשלם ערבות בסך $200.

ב-20 בנובמבר 1998 הודו לורנס וגארנר בעובדות נשוא כתב האישום נגדם, ושופט השלום מייק פארוט (Mike Parrott) הרשיע אותם על פי הודאתם. לאחר ההרשעה פנו לורנס וגארנר וביקשו משפט חוזר בטענה שהחוק סותר את התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית הקובע כי החוק צריך להתייחס בשוויוניות לכל האזרחים, וכי חוק זה אינו שוויוני שכן הוא אוסר קיום יחסי מין אנאליים רק בין גברים ולא בין גברים ונשים.

בית המשפט דחה את בקשתם והטיל על כל אחד מהם קנס של $125 (הקנס המרבי הקבוע בחוק כעונש על עבירה זו הוא בסך $500). כמו כן נדרש כל אחד לשלם $141.25 - הוצאות המדינה בקיום הליך המשפט החוזר.

לורנס וגארנר ערערו על ההחלטה, וב-4 בנובמבר 1999 נקבע דיון בערעור בפני הרכב מורחב של שלושה שופטים בבית המשפט לערעורים. השופטים ג'ון ס. אנדרסון (John S. Anderson), ונשיא בית המשפט לערעורים (במחוז ה-14) פול מרפי (Paul Murphy) קבעו כי החוק אכן סותר את התיקון לחוקה, וכי החוק מפלה על בסיס מגדר. השופט ג'יי. הרווי הדסון (J. Harvey Hudson) קבע, בדעת מיעוט, כי אין להומוסקסואלים זכות לקיים יחסי מין, וכי החוק אינו פוגע בשוויון. בית המשפט לערעורים החליט לדון במקרה במסגרת מותב מורחב, והפעם דחה את הערעור ברוב של שבעה שופטים נגד שניים.

ב-13 באפריל 2001 ערערו לורנס וגארנר על החלטת המותב המורחב של בית המשפט לערעורים בפני בית המשפט העליון לערעורים פליליים של טקסס אשר דחה אף הוא את הערעור. ב-16 ביולי 2002 הוגש לבית המשפט העליון של ארצות הברית ערעור על החלטת בית המשפט העליון לערעורים פליליים של טקסס.