פסק דין בנק המזרחי | עיקרי פסק הדין

עיקרי פסק הדין

תקפותו של חוק גל

המערערים טענו כי חוק ההסדרים פוגע בזכותם לקניין, כיוון שהוא מאפשר להפחית את החוב של החייבים כלפיהם. לטענתם, החוק סותר את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, האוסר על פגיעה בקניינו של אדם אלא בתנאים שנקבעו בפסקת ההגבלה של חוק היסוד, ולכן הוא בטל.

השופטים דחו פה אחד את טענת הבנק, וקבעו כי החוק עומד בתנאי פסקת ההגבלה. לצד זאת, דנו השופטים בהרחבה בשאלות החוקתיות העולות מחוקי היסוד ובשאלת ביטולם של חוקים הסותרים את חוקי היסוד.

סמכות הביקורת השיפוטית

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ביקורת שיפוטית

כל שופטי ההרכב המורחב סברו כי אכן בסמכותו של בית המשפט לבצע ביקורת שיפוטית על חוק של הכנסת ולפסול אותו, אם תוכנו עומד בסתירה לזכות המוגנת בחוקי היסוד החדשים. רוב השופטים קבעו כי לחוקי היסוד מעמד חוקתי ושחקיקה רגילה אינה יכולה לסתור אותם. השופט מישאל חשין התנגד לקביעה שחוקי היסוד הם בעלי מעמד חוקתי, אך סבר שלכנסת יש סמכות להגביל חקיקה של עצמה גם בחוק רגיל, ולכן יפסול בית המשפט חקיקה שסותרת את חוקי היסוד החדשים. השופט צבי טל כתב כי "אינני סבור שההכרעה בכל השאלות הללו דרושה לצורך העניין שלפנינו... בשעתו הצטרפתי לחוות-דעתו של חברי, השופט ד' לוין... לעניין מעמדם העליון במידרג הנורמאטיבי של חוקי היסוד, שלאורם נבחנת החקיקה הרגילה של הכנסת - ודייני בכך."[3]

שופטי הרוב נחלקו בשאלת מקור סמכותה של הכנסת לכונן חוקה: לפי הנשיא הפורש שמגר, הכנסת מחזיקה בידיה סמכויות בלתי מגבלות של חקיקה, ולכן ביכולתה ליצור מדרג נורמטיבי בין דברי החקיקה שלה. חוקי היסוד עומדים בראש המדרג הנורמטיבי שיצרה הכנסת, ולכן הם עליונים על חקיקה רגילה. הנשיא ברק סבר כי הכנסת מחזיקה בידיה שתי סמכויות שונות: סמכות מכוננת וסמכות מחוקקת. חוקי היסוד הם תוצר של הסמכות המכוננת, העליונה על הסמכות המחוקקת, מקורם של החוקים הרגילים.

לימים הגדיר ברק את פסק הדין כחשוב ביותר של בית המשפט העליון, במסגרתו עשה בית המשפט מעשה מכונן אשר "מפרש את התהליך ההיסטורי שהביא לחקיקת חוקי היסוד ומסיק ממנו את קיומה של חוקה".[4]

חידושים מרכזיים

החידושים החוקתיים בפסק הדין כללו שתי נקודות שמהוות את היסוד למהפכה החוקתית:

  • חוקה: נקבע כי למדינת ישראל יש חוקה - חוקי היסוד, וכי אלו גוברים על חקיקה רגילה של הכנסת ועליונים עליה. לצורך קביעה זו נדרשו השופטים להבהיר את סמכותה הכפולה של הכנסת, כרשות מכוננת ומחוקקת. השופט חשין חלק בדעת יחיד על קביעה זו.
  • ביקורת שיפוטית: נקבעה סמכותו של בית המשפט לבקר את חוקי הכנסת ולהכריז על בטלותם במקרה של סתירה לחוק יסוד.

דיון נוסף בפסק הדין עסק במבחן המידתיות שבפסקת ההגבלה בחוקי היסוד. הכרעת השופטים בשאלה זו הרחיבה את שיקול הדעת של בית המשפט בבואו לדון בחוקתיותו של חוק: בפסקת ההגבלה שבחוקי היסוד, מתוארת פגיעה אפשרית בזכויות המנויות בחוקי היסוד: "בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש".

בפסק הדין נקבע כי למידתיות שלושה מבחנים:

  1. מבחן הקשר הרציונלי: לפיו יש להוכיח כי החוק הפוגע אכן ישיג את המטרה המבוקשת.
  2. מבחן הפגיעה הפחותה: כלומר, להוכיח כי בחוק נעשתה הפגיעה המינימלית ההכרחית לשם השגת המטרה.
  3. מבחן המידתיות הצר: יש להראות כי התועלת המופקת מן החוק, מצדיקה את הפגיעה בזכות היסוד.

המבחן השלישי היה שנוי במחלוקת בקרב השופטים. הנשיא לשעבר שמגר סבר כי יש להשתמש רק בשני המבחנים הראשונים, וכי אין זה מתפקידו של בית המשפט לדון בשאלת האיזון הראוי בין התכלית לפגיעה. לעומתו הנשיא ברק סבר כי יש להוסיף גם את המבחן השלישי. מבחן זה העניק לבית המשפט שיקול דעת רחב בשאלה הערכית של האיזון בין התועלת לבין הפגיעה.