פוליטיקה של ישראל | נושאי חתך

נושאי חתך

הציר המדיני-ביטחוני

בנושא המדיני-ביטחוני נחלקים הגושים הפוליטיים לפי עמדתם כלפי מעמד יהודה ושומרון, ההתנחלויות ותהליך השלום הישראלי-פלסטיני.

הימין הישראלי תומך בסיפוח, בין אם מלא או חלקי, של יהודה ושומרון. ביחס לפלסטינים בשטחי A ו-B, הדעות נעות בין הרחבת האוטונומיה לתושבים ועד פירוק הרשות הפלסטינית. הימין מתנגד להקמת מדינה פלסטינית, התנגדות שמנומקת בסיבות לאומיות, כמו אי-הכרה בזכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית, וביטחוניות, כמו הטענה שהקמת מדינה כזאת מהווה איום על קיומה של מדינת ישראל ופגיעה קשה בביטחונה. הימין הישראלי דוגל כיום בבניית ההתנחלויות, בין אלו בגושי ההתיישבות ובין אלו המבודדות, ורואה בהן מימוש זכותו של עם ישראל על ארץ ישראל.

השמאל הישראלי, לעומת זאת, תומך בנסיגה כזאת או אחרת מהשטחים. השמאל מתנגד להתנחלויות המבודדות, אך מקבל בעיקרו את אלו השוכנות בגושי ההתיישבות. מהלכים אלו מנומקים על ידי השמאל הציוני בכך שהתבססות אזרחית ביהודה ושומרון עלולה לסכן את קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, לסכל את תהליך השלום הישראלי-פלסטיני, ולפגוע במדינה ביטחונית, מדינית וכלכלית. בפלגים קיצוניים יותר של השמאל נובעת ההתנגדות מהדעה שההתנחלויות גורמות להפרת זכויות האדם של הפלסטינים. דעה זאת מובאת על ידי ארגוני שמאל רדיקלי שונים, אשר רואים בהתנחלויות, יחד עם מהלכים נוספים של ישראל בשטחים, עוולות במסגרת הכיבוש הישראלי.

היחס לפלסטינים

העמדה הבסיסית של השמאל היהודי בישראל מושתתת על הכרה בזכויות של הפלסטינים בארץ. זכות היהודים על ארץ ישראל, צריכה לסגת במידה רבה או מועטה בפני זכויות הפלסטינים על פי תפיסת השמאל. מחנה השמאל דוגל ברובו הגדול בפתרון שתי המדינות ובחתירה לפשרה עם הפלסטינים הכוללת הקמת מדינה פלסטינית אשר במקרים רבים, כולל גם פינוי של מתנחלים בהסכמה או בכוח, ובמיעוטו בפתרון מדינה אחת דו-לאומית.

העמדה הבסיסית של הימין היהודי מתבססת על זכותם של היהודים על ארץ ישראל (מסיבות דתיות או היסטוריות או בשל הצורך בהבטחת קיומה של מדינת ישראל). גם הימין, בחלקו, חותר לפשרה עם הפלסטינים ולשם כך מוכן לוויתורים גדולים לעומת עמדותיו המקוריות (אם כי הוויתורים המוצהרים של הימין פחותים, בדרך כלל, במידה רבה, מאלה של השמאל). נכונותם של חוגי ימין רבים לוותר על חלקים מארץ ישראל אינה מתבססת על זכות של הפלסטינים על ארץ ישראל אלא על צורך ליישב את הסכסוך עמם. חלק אחר בימין, בעיקר בימין הדתי מאמין בארץ ישראל השלמה. בימין דעות שונות, ביניהן מתן אוטונומיה לפלסטינים או הפיכתם לאזרחים ירדנים ועד כדי הסכמה ל"שתי מדינות לשני עמים" (אם כי לא כ"משאת נפש"). בימין הרדיקלי (ובעבר גם בשמאל הסוציאליסטי) מוצע גם טרנספר של הפלסטינים, בהסכמה או בכוח. בגלל החשדנות הרבה של הימין כלפי הפלסטינים וכוונותיהם האמיתיות, הימין שם דגש על משא ומתן זהיר, תוך קבלת ערבויות בינלאומיות ופלסטיניות, כדי להבטיח שאופיה, ביטחונה ואינטרסיה של ישראל לא יפגעו.

יש לציין כי קיימת סימטריה הפוכה בעמדות של שמאל וימין כלפי הפלסטינים בקרב יהודים וערבים בישראל. אצל יהודים - השמאל מצדד יותר בוויתורים לפלסטינים ואצל הערבים - השמאל מצדד יותר בוויתורים ליהודים[דרוש מקור]. בימין - היהודים עומדים יותר על זכויותיהם והערבים עומדים יותר על זכויות הפלסטינים.

היחס לטרור

הימין מתנגד לגישה כי הטרור הערבי נובע מ"ייאוש מהתהליך המדיני" או כתוצאה מ"הכיבוש" ו"המצור על עזה" היות שהטרור התקיים גם לפני "הכיבוש" ולפני "המצור על עזה". לדידו, הטרור הערבי נובע מחוסר השלמה עם קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית במזרח התיכון הערבי-אסלאמי וייתקיים כל עוד לערבים יש זיק של תקווה שבאמצעות כוח ואלימות הם יצליחו להשמיד את ישראל ולסלק את היהודים מארץ ישראל. לגישת הימין, הדרך להפסקת הטרור צריכה להיות הקמת "קיר ברזל" וגדיעת התקווה הערבית להשמדת ישראל, וזאת על ידי שלילת נסיגות משטחים בשליטת ישראל והגברת הבנייה וההתיישבות בכל חלקי הארץ, ובמקביל חיזוק צה"ל והההרתעה האסטרטגית. לפיכך, הימין דוגל בדיכוי הטרור בכוח צבאי ובפרט בסיכולים ממוקדים כנגד מחבלים מכל הדרגים ובהריסת בתי מחבלים. חלקים בימין דוגלים גם בעונש מוות למחבלים ובגירוש משפחות מחבלים כדי לחזק את ההרתעה נגד "טרור יחידים".


היחס להתנחלויות

הימין הציוני דוגל בהתיישבות בשטחים, ואילו השמאל תומך בפירוק חלק מההתנחלויות ומסירת השטחים לידי הפלסטינים. מיעוטו של השמאל הציוני וכל השמאל הרדיקלי (ואף רוב הערבים, שמאל וימין כאחד) תומכים בפירוק כל ההתנחלויות. בעבר הימין החילוני דגל ברעיון ארץ ישראל השלמה, אולם כיום מטרה זו היא נחלתו הכמעט בלעדית של הימין הדתי, בעוד הימין החילוני ברובו מוכן להכיר, בצער ובלית ברירה, בפשרה טריטוריאלית כלשהי. כיום, רוב הימין המתון ומחנה המרכז בישראל תומכים בהשארת רוב ההתנחלויות (ובעיקר הגושים הגדולים וההתנחלויות שקרובות לקו הירוק) תחת ריבונות ישראל. גם השמאל אינו אחיד בגישתו להתנחלויות: בעוד חוגי שמאל מסוימים קוראים לחתירה למשא ומתן עם הפלסטינים בנושא השטחים, חוגי שמאל אחרים קוראים לפינוי מלא של ההתנחלויות גם ללא הסכמה בצד הפלסטיני.

הציר החברתי-כלכלי

יחסי דת ומדינה

נושא יחסי דת ומדינה מציף מחלוקת הקשורה להגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. המחלוקת נוגעת למתחים שבין שני מרכיבי ההגדרה, ולשאלה האם יש להגדיר את המדינה כיהודית במובן הדתי של המילה, או במובן הלאומי בלבד. בסוגיות דת ומדינה החלוקה היסודית אינה לימין ושמאל אלא לחילונים ודתיים. רוב החילונים תומכים בביטול חוקים דתיים, לעומת רוב הדתיים התומכים בשימורם.[1] עמדה דתית רדיקלית תומכת בחקיקה דתית עד כדי הפיכת המדינה למדינת הלכה, במטרה לחזק את זהותה היהודית של המדינה.

מדיניות כלכלית

בישראל אין חפיפה מובהקת בין העמדה המדינית לזו הכלכלית. ככלל השמאל הישראלי תומך בהרחבת מעורבות הממשלה במשק והרחבת מדינת הרווחה. עמדותיהן נעות מסוציאל-דמוקרטיה ועד קומוניזם. בקרב השמאל הרדיקלי, הן הציוני והן הלא-ציוני ישנם המחזיקים בעמדות מרקסיסטיות.[2] רבים בימין קוראים גם הם להרחבת מדינת הרווחה ומעורבות הממשלה במשק.

רוב תנועות המרכז (כמו שינוי, המפלגה הליברלית הישראלית, יש עתיד ואחרות) ורוב תנועות הימין (כמו הליכוד והימין החדש) נוטים יותר לליברליזם כלכלי ומאמינים בשוק חופשי המתבסס על יזמות והיי-טק תוך הפחתת הרגולציה הממשלתית על הכלכלה, החברות והעסקים הקטנים והבינוניים.