עלייה לארץ ישראל | מקור ומשמעות המונח
English: Aliyah

מקור ומשמעות המונח

איזכור מוקדם של המונח "עלייה" מצוי בתנ"ך בספר בראשית, כאשר בני יעקב, שבאו ממצרים לארץ, כדי לקבור את אביהם, נקראו "עולים"[1] בספר במדבר י"ג ל' אומר כלב בן יפונה :" וַיַּהַס כָּלֵב אֶת-הָעָם, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ--כִּי-יָכוֹל נוּכַל, לָהּ".מאז היציאה של עם ישראל לגלות מארץ ישראל, נעשה שימוש במונח זה בכל הדורות כאשר יהודים חתרו לעלות לארץ האבות. הם עלו כיחידים ובקבוצות קטנות, ברישיון וללא רישיון, וביקשו לחיות ולהיקבר בה. המונח מבוסס גם במשנה: "הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין"[2]. ועל המימרא, מילתא אגב אורחא, בתלמוד בבלי לפיה "וארץ ישראל גבוה מכל הארצות"[3].

המונח "שיבת ציון", הנזכר בשיר המעלות, מציין גם הוא עלייה לארץ. הוא נטבע, ככל הנראה, לאחר חורבן הבית הראשון. במונח "עלייה" השתמשו גם הנביאים בנבואותיהם על שיבת ציון לאחר חורבן בית ראשון, 586 לפנה"ס. שיבת ציון הייתה חזרתם של היהודים מגלות בבל לארץ ישראל בעקבות הצהרת כורש, בשנת 538 לפנה"ס. המונח "שיבת ציון המודרנית" נקבע כהגדרה לעליות ההמוניות לארץ ישראל מאז המאה ה-19 ועד לעליות שלאחר הקמת המדינה.

התנועה הציונית הציבה את העלייה לארץ ישראל כיעד עיקרי בהגותה בפועלה. אחד ממנהיגיה, בנימין זאב הרצל, סבר כי תנועת העלייה לארץ תהיה בעיקר מכוח הרעיונות והתודעה, וכך כתב בספרו מדינת היהודים:

"אין בעולם אדם חזק או עשיר שיוכל להסיע עם מארץ אל ארץ. רק רעיון יחולל זאת. אכן לרעיון המדינה כח כזה. במשך כל ליל-גלותם הארוך לא חדלו היהודים מלחלום את חלום מלוכתם. "לשנה הבאה בירושלים!"[4] קראנו בכל הדורות. עתה הגיעה השעה להראות, כי בידינו להפוך את החלום לרעיון בהיר כצהרים".

תיאודור הרצל, מדינת היהודים, עמ' 11-10.