ספרות | סוגי ספרות
English: Literature

סוגי ספרות

מסכות המייצגות את שני סוגי הדרמה ביוון העתיקה, הטרגדיה והקומדיה
Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – סוגה ספרותית, סיפורת, שירה ודרמה

החלוקה הראשונית של היצירות הספרותיות, היא על פי צורתן.

סיפורת

הסיפורת (פרוזה) מחולקת לשלוש קטגוריות עיקריות:

  1. הסיפור הקצר שבו היצירות הספרותיות הן בעלות היקף מצומצם. מאפיינים מובהקים של הסיפור הקצר הם אחדות הזמן, אחדות המקום ואחדות העלילה.
  2. הנובלה הנבדלת משני הסוגים האחרים בעיקר באורכה שאינו ארוך כרומן אך אינו קצר כסיפור קצר.
  3. הרומן שהוא יצירת סיפורת שהיא רחבת היקף דיה.

סיפורת (פרוזה), אחת משולש הסוגות העיקריות בספרות והאחרונה שהתפתחה במסורת הספרותית המערבית, היא על פי רוב טקסט חופשי ממקצב, משקל או חריזה שיטתית, מוגש בלשון פשוטה יחסית, המזכירה את הלשון היומיומית. ניתן למצוא גם סיפורת נשגבה, דוגמת זו שבתנ"ך או איליאדה והאודיסאה, המתאפיינת דווקא במשקלה, אך אלו מקרים יוצאים מן הכלל. סוגי הסיפורת העיקריים: סיפור קצר, נובלה ורומן.

מאפייני הסיפורת:

  • עלילה: סדרת אירועים פנימים בנפשו של הגיבור, או חיצוניים או שניהם הקשורים בהקשרי זמן (רצף כרנולוגי) או בהקשרי סיבה, כלומר אירוע אחד הגורר אירוע נוסף. לעיתים אירוע פנימי בנפש הגיבור גורם לאירוע חיצוני, דבר התורם להתפתחות העלילה והסתבכותה.
  • קונפליקט: התנגשות בין כוחות, שאיפות, רצונות. ישנם קונפליקטים שונים בין אנשים, מדינות ורעיונות.
    • קונפליקט פנימי: מצב שבו האדם נמצא במאבק פנימי עם עצמו כי קשה לו להכריע (להחליט) בין שתי עמדות.
    • קונפליקט חיצוני: מצב שבו האדם נמצא במאבק עם גורם חיצוני, דבר אשר משפיע על המשך העלילה ועל הדמויות הפועלות.
  • תמה: תמה היא הרעיון המרכזי שמאחד בין אלמנטים שונים ביצירה ומבהיר את חשיבותה של היצירה ומוסר ההשכל הנלמד ממנה.

שירה

שירה היא צורה של אמנות בה נעשה שימוש בתכונותיה האסתטיות של השפה בנוסף למשמעות המילולית או במקומה. שימוש זה עשוי לכלול כתיבה בשורות קצוצות (בניגוד לפרוזה); עיסוק במצלול, במשקל וחריזה; כתיבה בשפה ציורית (פיגורטיבית); וטכניקות ספרותיות נוספות, שאינן נפוצות בפרוזה ובסוגים אחרים של ספרות.

ז'אנרים בשירה
  • שירה לירית: בתקופות קדומות נהגו משוררים נודדים לשיר ולנגן את שיריהם. אך מזה חמש מאות שנים משוררים כותבים שירים ליריים שלא אמורים להיות מושרים או מנוגנים. ובכל זאת דבקו עקבותיו של כלי הנגינה העתיק בסוג שירה זה, המכונה שירה לירית, דהיינו שירה המביעה בעוצמה רגשית רבה הלך נפש אישי ופרטי ביותר. יש המתארים אותה כביטוי של "חוויה שלבשה צורה."
  • שירה אפית: שיר עלילתי-סיפורי, אבל לא סיפור בחרוזים ובמשקל. יריעתו הגדולה מאפשרת שילוב של תיאורים, עיצוב דמויות, מונולוגים ודיאלוגים של גיבורים, היסטוריים או אגדיים. הצורות הראשיות של השירה האפית הן האפוס, הפואמה והאידיליה.

השיר האפי מצטיין בשאיפה לאובייקטיביות של הסיפור, התיאור והעיצוב, שאיפה המציינת את האפי בכלל. על פי רוב כתוב השיר האפי בטורים רחבים. חריזת שיר אפי תלויים בטעם הדור והמשורר. דוגמאות מהמאה ה-20: "בלדת הסוס הלבן", מאת ג. ק. צ'סטרטון, ה"קאנטוס", מאת עזרא פאונד.

  • בלדה: תחילה שיר מחול, כאשר המחול היה שר אותו. אחר כך הפך לשיר סיפורי שנושאיו היו היסטוריים או אגדתיים. הבלדה התפתחה בארצות הרומניות במאה ה-13 (דרום צרפת, ספרד, איטליה). הבלדה האיטלקית הקדומה הייתה בעיקרה שיר-אהבה ריקודי.

הבלדה הצרפתית היא שיר לירי, סיפורי הגותי. המבנה שלה- שלושה בתים בני 8 טורים וחתימה. והיא פותחת לעיתים במילה נסיך. לאחר כמה דורות נס ליחה של הבלדה אצל משוררי צרפת והיא זוכה לתחייה במאה ה-19. באנגליה הבלדה מצאה בית בעיקר בחבל ארץ שבין אנגליה וסקוטלנד. היא פרחה במאה ה-15. היא בנויה מבתים בני ארבע שורות. השורות מחורזות. אפשר למצוא בית חוזר (פזמון). כבלדות האנגליות מספרות על נסיכים וגבירות, על מעשי רצח, שודד אציל (רובין הוד), מעשי נסים. בארצות הברית נושאי הבלדה - מלחמות באינדיאנים, עבדות, חיי חוטבי-עצים, בוקרים וכו'. התפתחותה העיקרית של הבלדה בהיותה נוטה אל שירי עם. הבלדה קודרת, דרמטית, לעיתים טראגית. יש בה גם אהבה, נאמנות אך סופה אסון, מוות, הרס הגיבור.

  • הבלדה אינה מספרת על המאורעות המרכזיים אלא ממחישה אותם. קיימים דיאלוגים, והמתח הרגשי נבנה לקראת שיא.

הדובר אינו מעורב. רגשותיו, עמדותיו ודעותיו אינם מתוארים והוא אינו מפרט את יחסו לאירועים. אם מוצגת בבלדה עמדה, היא אינה עמדה אישית של הדובר אלא עמדה כללית. העלילה תופסת מקום מרכזי. לא עולמן הפנימי של הדמויות מודגש אלא מעשיהן. התיאורים מועטים. קיימות בבלדות חזרות. החזרות מצטרפות ליסודות הצליליים האחרים בשיר, והן מבטאות וממחישות את עוצמת הרגשות, ומאפשרות לשומעים לקלוט ולזכור פרטים מרכזיים.

דרמה

דרמה היא סוגה ספרותית שנועדה לביצוע על ידי שחקנים מול קהל צופים. בניגוד לסיפורת ולשירה המועברים על ידי קריאה, הדרמה מועברת על ידי צפייה בשחקנים ופעולותיהם, התבוננות בגילום דמויות ושילוב אמצעים אמנותיים נוספים המעשירים את התיאטרון.

מאפייני הדרמה

  • דיאלוג: דו-שיח בין הדמויות בלעדיו הדרמה אינה יכולה להתקיים. הדיאלוג יוצר את האווירה של הדרמה ואת התפתחותה בצורה שירשורית על ידי שילוב של דיאלוגים שונים. דיאלוג עשוי להיות רב שיח כאשר הוא מתקיים בין יותר משתי דמויות.
  • מונולוג: חד שיח, דמות אחת שבוחרת לומר את דבריה בפני האחרים. מונולוג יכול להיאמר בפני דמויות אחרות במחזה ויכול להיאמר בפני הקהל. המונולוג בא לשרת את הדמות שמבצעת אותו ומנסה לחשוף את התחושות, המחשבות והעקרונות המובילים של הדמות הדוברת.
  • קונפליקט: עימות שנוצר כתוצאה ממפגש של רעיונות מנוגדים שמיוצגים על ידי דמויות שונות. לקונפליקט שתי צורות ביטוי, הראשונה- קונפליקט חיצוני - מתבטא באמצעות מפגש עם דמות אחרת בעלת דעות שונות, בדרך כלל על ידי דיאלוג. והשנייה - קונפליקט פנימי - מתרחש בנפשה של הדמות ומתבטא בדרך כלל בעזרת מונולוג. הקונפליקט יכול להיות מאבק בין הדמות לגורלו או בין הדמות לחברה בה הוא חי. בדרמה הקונפליקט "מוליד" קונפליקט נוסף שמגולל את העלילה.
  • הסתבכות: הבעיה עצמה שדורשת פתרון ונוצרת בעקבות ריבוי הקונפליקטים.
  • שיא: מגיע כאשר הקונפליקט מגיע לשיא הסתבכותו והקהל מצפה לפתרון הולם. במחזה ייתכן ויהיו מספר שיאים כשם שיש מספר קונפליקטים.

התרה - הפתרון לקונפליקטים שנוצרו בין הגיבורים במחזה לו מייחלים הקהל לאורך כל המחזה.

  • טרגדיה: מקור המילה טרגדיה מגיעה מהדיטרמבים שהם שירים יווניים לכבודו של האל דיוניסוס. הטרגדיה הציגה עלילה דרמטית נעלה, והייתה בעלת מעמד גבוהה מאוד ביוון. מחזאים מוערכים שכתבו טרגדיות רבות שמתוכם כיום נשארו 34 בלבד הם - אייסכילוס שכתב בין היתר את "אגממנון", אוריפידס שכתב את אלקטרה, מחזה מפורסם מאוד וסופוקלס שמבין כל מחזותיו נמנה גם המחזה אנטיגונה. המקהלה שמונה עשרים וחמישה שחקנים, מילאה בטרגדיה תפקיד דידאקטי והביע עמדה על ידי שירים, ריקודים ושיחות שונות עם גיבורי המחזה. בסיום המחזה המקהלה מדגישה כי חוקי האל קודמים לכל חוקי האדם באשר הוא יהיה. המקהלה מקשרת בין חלקי העלילה, מביעה עמדה, מציגה את חוכמתם של הזקנים, מייעצת לדמויות השונות ומסכמת את מוסר ההשכל של המחזה.

דורותיאה קרוק, מחברת הספר "יסודות הטרגדיה", זיהתה ארבעה אלמנטים שחייבים להתקיים בטרגדיה:

  1. המעשה המביש: חטא חמור, שובר מוסכמות.
  2. הסבל והייסורים: אשר מגיעים בעקבות המעשה המביש.
  3. הידיעה: הארה של הגיבור הטרגי.
  4. האישור מחדש: אישור מחדש של המוסכמות החברתיות בעקבות המעשה המביש.

אריסטו היה פילוסוף יווני שחקר את הטרגדיה, כתב כי מטרתה של הטרגדיה היא להביא את הצופים לקתרזיס ותחושה כי הסדר שב אל כנו והקהל מקבל אישור למוסר בו הם חיים.

  • קומדיה: "הקומדיה העתיקה" - התפתחה לאחר הטרגדיה. הקומדיה עסקה בעניינים אקטואליים שקשורים בפוליטיקה ובאומנות. בניגוד לטרגדיה, הקומדיה לא זכתה בכרה רשמית ולא לקחה חלק בחגיגות הדיוניסיה. בקומדיה לקחה חלק מקהלה ובה עשרים וחמישה שחקנים, המוזיקה והתנועה של המקהלה שימשה ליצירת רגעים קומיים. המשחק של חברי המקהלה היה משחק מוגזם ומוקצן ליצירת האפקט הקומי בהצגה. חברי המקהלה לבשו בגדים שיצרו אשליה של עירום חלקי והשתמשו במסכות שהדגישו את הגיחוך על הדמויות אותם השחקנים מגלמים. לאחר המאה החמישית לפני הספירה התפתחה "הקומדיה החדשה" שצברה מעמד ומקום מכובד יותר, אך עדיין לא הגיעה למעמד הטרגדיה. ב"קומדיה החדשה" חמישה חלקים, המקהלה תופסת מקום מועט יותר, השינוי המרכזי ב"קומדיה החדשה" הוא הנושא, הקומדיה החדשה עוסקת בנושאי היומיום של המעמד הבינוני באתונה. התלבושות בקומדיה החדשה היו קרובות יותר ללבוש בחיי היומיום והמסכות תיארו יותר טיפוסים באותה העת. בקומדיה החדשה ניתן לראות את ההתפחות הריאליזם בעיצוב הבמה, במוסכמות התיאטרוניות, במשחק ובהגשת הדמויות[2].

אמצעים אמנותיים בספרות:

  • מוטיב: חפץ, אירוע או רצף מילים החוזרים פעמים אחדות ומתקשרים לתוכן היצירה. תפקיד המוטיב הוא לקדם את העלילה.
  • מוטיב חוזר (לייטמוטיב): מוטיב מרכזי ביצירה, שסביבו נעים שאר המוטיבים של אותה יצירה. המוטיב עצמו הוא יחידת טקסט בעלת מלה או שתיים, החוזרת ביצירה יותר מפעם אחת ומעניקה ליצירה משמעות נוספת, מעבר לפירוש המילולי של אותה המילה. בסיפור "האדונית והרוכל" של עגנון מצויים מספר מוטיבים: מוטיב החיזור, מוטיב העין והמבט, מוטיב הסכין, מוטיב החיוך, מוטיב האכילה והפיטום ומוטיב הגג. המוטיבים נמצאים לאורך כל הסיפור והם בעלי משמעות.
  • האנשה: מתן תכונות אנושיות לחפצים דוממים או בעלי חיים, האנשה רווחת במשלים ובאלגוריות. ניתן למצוא את השימוש בהאנשה ביצירות ספרתיות ותיאטרוניות שונות בניהם, "מעשה ביונה" מאת חיים גורי, השיר מתאר מפגש בין אדם לבין יונה וממחיש את המפגש בין העולם השמימי לעולם הארצי, המפגש נגמר בטרגדיה. הרקע לכתיבת השיר, ככל הנראה היא מלחמת השחרור בה השתתף המשורר חיים גורי. והמחזה "שחור על גבי לבן" של אפרים קישון - המספר על המתח העדתי שקיים בין ספרדים לאשכנזים בסוף שנות החמישים על ידי הצגתם כשתי משפחות של עכברים האחת משפחה של עכברים אפורים והשנייה משפחה של עכברים לבנים שבין ילדיהם "נרקם" סיפור אהבה.
  • דימוי: מרכיב לשוני המחבר בין שני מרכיבים מתחומים שונים בעלי יסוד משותף שונה אך אינו זהה. הדימוי יוצר השוואה בין שני דברים ולכן נוכל למצוא לפני הדימוי את המילה "כמו" או את אות היחס "כ" המשמשת להשוואה. מטרת הדימוי הא יצירת רושם על הקורא על ידי תחכום בחיבור.
  • סמל: פרט מוחשי בעל משמעות רעיונית או מייצג תכונה. המסומן אינו מפורש בשיר. הקורא צריך להשלימו מתוך ההקשר. ישנם סמלים מוסכמים וישנה כאלה שמיוחדים למשוררים מסוימים כמו: "השושנה" בשיר "כל שושנה" שהוא סמל לנפש האדם ולרוחו על פי זלדה.
  • מטפורה: אחד מסוגי הלשון הציורית, היא ביטוי לשוני, אשר בו תכונות של דבר מתחום אחד מושאלות ומועברות לדבר מתחום אחר. במילים אחרות: מטפורה היא ביטוי המערב באמצעות השפה בין תחומים שונים של המציאות. למשל: אש האהבה לא תכבה. המלה "אהבה" מסמנת רגש, ואילו המלה "אש" מסמנת תופעה פיזיקלית בעלת תכונות ידועות: להט, סכנה, סגולת התפשטות וכדומה. אש בוערת כאשר יש לה חומרי בערה, והיא נכבית כאשר היא מכלה חומרים אלה, או כאשר שופכים עליה מים, למשל. הצירוף הלשוני בין שני התחומים - אש ואהבה - מעביר את תכונות האש (החום, הלהט, אולי גם הסכנה) אל האהבה.

זוהי דוגמה של מטפורה שגורה. היא כל כך מוכרת ושחוקה, עד שאין בכוחה להפתיע את שומעיה. ואכן נוטים להבחין בין מטפורה שגורה (או מטפורה מתה) למטפורה חיה (או מטפורה חופשית). לא צריך להיות משורר כדי ליצור מטפורות. כולנו יוצרים מטפורות, אפילו בלי לשים לב, גם ילדים. (ילדה אחת, בת שלוש, אמרה לאמה: "תדליקי לי את החושך." היא יצרה כאן לא רק מטפורה, אלא אוקסימורון ממש. כוונתה הייתה ודאי לומר: תכבי את האור, אבל הצירופים הלשוניים המקובלים עדיין לא כובלים אותה). בשדה השירה פורחות מטפורות בלתי צפויות ומפתיעות בחדשנותן (ולמי שלא שם לב גם זאת הייתה מטפורה). מטפורות יצירתיות כאלה, המשבשות את החלוקה המקובלת של המציאות לתחומים ברורים והגיוניים, עשויות להאיר תופעות באור לא-צפוי.

חלוקה על פי סוגה

נהוג גם לחלק את היצירות הספרותיות לז'אנרים (סוגות), על פי מאפייניהן, או על פי ההתאמה שלהן לקבוצה מסוימת (לדוגמה, ספרות ילדים או ספרות בלשית). כמו כן, אפשר לחלק אותן על פי זרמים שאליהם הן משתייכות, על פי השקפות עולם אותן הן מייצגות, או על פי תקופות בהן נכתבו.