מלחמת העולם הראשונה | הגורמים למלחמה
English: World War I

הגורמים למלחמה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הגורמים למלחמת העולם הראשונה

הגורם שהצית תגובת שרשרת של תגובות בינלאומיות והוביל בסופו של דבר לפרוץ המלחמה, היה רצח פרנץ פרדיננד, הארכידוכס ויורש העצר האוסטרי, בידי סטודנט סרבי מבוסניה בשם גברילו פרינציפ. הרצח אירע ב-28 ביוני 1914 בסרייבו, בירת בוסניה, שהייתה בתחום האימפריה האוסטרו-הונגרית. תושבי סרייבו היו סלאבים ושאפו להתאחד עם המדינה השכנה סרביה. בעקבות הרצח הציבה ממשלת אוסטריה לסרביה אולטימטום ובו כמה דרישות: פירוק האגודות הלאומיות, הטלת פיקוח על העיתונות ושיתוף נציגי אוסטריה בחקירת הרצח.

סרביה הסכימה לכל דרישות אוסטריה אך סירבה לדרישה לפירוק האגודות הלאומיות. בתגובה הכריזה הממלכה האוסטרו-הונגרית מלחמה על סרביה ופלשה אליה. רוסיה, שהייתה בעלת בריתה של סרביה, הכריזה מלחמה על אוסטריה והחלה בגיוס צבא. מערכת הבריתות באירופה הופעלה. על-אף שההתנקשות הובילה לפרוץ המלחמה, הייתה זו כאמור רק עילה. המלחמה פרצה בעקבות סכסוכים פנימיים באירופה, ששורשיהם נעוצים בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.

מלחמת צרפת-פרוסיה בשנים 18701871 הביאה עמה לא רק את ביסוסה של הקיסרות הגרמנית, אלא גם מורשת של טינה בין צרפת לגרמניה, בעקבות הסיפוח הגרמני של חבל אלזס-לורן. תחת הדרכתו הפוליטית של הקאנצלר הראשון שלה, אוטו פון ביסמרק, חיזקה גרמניה את מעמדה באירופה באמצעות ברית עם אוסטרו-הונגריה והבנה דיפלומטית עם רוסיה.

הכתרתו של וילהלם השני לקייזר בשנת 1888 הביאה לכס המלכות הגרמני שליט צעיר, הנחוש בדעתו לכוון את המדיניות בעצמו חרף שיפוטו הדיפלומטי הפזיז. בשל תוצאות הבחירות ב-1890, בהן הגיעו מפלגות המרכז והשמאל להישגים מרשימים, וגם, חלקית, בשל חוסר חיבתו לקנצלר, שהדריך את סבו במשך רוב הקריירה שלו, הביא וילהלם להתפטרותו של ביסמרק.

חלק ניכר מהישגיו של ביסמרק ירדו לטמיון בשנים שלאחר מכן, כיוון שווילהלם לא הצליח לחדש את ההסכם עם רוסיה, ועל ידי כך העניק לרפובליקה הצרפתית הזדמנות להשלים (18911894) ברית מלאה עם האימפריה הרוסית. גרוע מכך, וילהלם לקח על עצמו את בנייתו של צי ימי גדול המסוגל לאיים על שליטתה הימית בת המאה של האימפריה הבריטית, ובכך עודד את ההסכמה הלבבית (Entente Cordiale) האנגלו-צרפתית ב-1904 והרחבתה ב-1907 כך שתכלול גם את רוסיה.

היריבות בין הכוחות החריפה מ-1880 במאבק הקולוניאלי על אפריקה, שהביא חלקים נרחבים מאפריקה ואסיה תחת שלטון אירופי במשך רבע המאה הבאה. אפילו ביסמרק, שהיה בעבר הססן לגבי מדיניות אימפריאליסטית, היה מוכן להתפשר ולהשקיע משאבים בקולוניות. כך גבר המתח בין אנגליה לגרמניה, כאשר ההשתלטויות הטריטוריאליות הגרמניות באפריקה ובאוקיינוס השקט איימו לפגוע באינטרסים אסטרטגיים ומסחריים של הממלכה המאוחדת. תמיכתו של וילהלם בשחרור מרוקו מצרפת, בת הברית האסטרטגית החדשה של הממלכה המאוחדת, עוררה את משבר טנג'יר (1911), ונוכחות כוחות גרמנים ימיים במרוקו העמידה במבחן את הקואליציה הבריטית-צרפתית.

מרכיב מרכזי במתיחות הדיפלומטית, שהלכה וגברה, היה עלייתן של שאיפות לאומיות חזקות במדינות הבלקן, שקיוו לתמיכה מגרמניה, אוסטרו-הונגריה ורוסיה. עלייתם של חוגים אנטי-אוסטריים בסרביה בעקבות ההפיכה (1903) תרמה אף היא למשבר בוסניה (1908–1909) בנושא הסיפוח האוסטרי החד-צדדי של בוסניה-הרצגובינה. לכך תרם גם הלחץ הגרמני על רוסיה (שהייתה חלשה הן בשל תבוסתה במלחמת רוסיה-יפן (19041905) והן בשל אי-סדר מהפכני בתוכה פנימה) שגרם לה לוותר באורח משפיל בנושא זה.

התאוששותה המהירה של רוסיה לאחר 1909 הביאה את השלטונות הגרמנים לתמיכה במלחמת מנע, על-מנת לשבור את ה"כיתור" כביכול של ההסכמה הלבבית, לפני שחימושה מחדש של רוסיה יוכל להטות את הכף כנגד גרמניה ואוסטרו-הונגריה. כבר ב-1913 תכננו צרפת וגרמניה להרחיב את שירות החובה הצבאי, בעוד שהממלכה המאוחדת נכנסה להסכמות ימיות עם צרפת במהלך השנה הקודמת.

באשר לאימפריה העות'מאנית, כבר מסוף המאה ה-19 היה ברור לכל שימיה קצרים (ובמיוחד לאחר עליית הטורקים הצעירים ב-1908), אך מרבית המעצמות העדיפו לשמור על שלמותה כדי לשמור על היציבות במזרח התיכון, בצפון אפריקה ובבלקן. לא כך רוסיה, שנלחמה בטורקיה פעמים רבות וביקשה לעצמה שליטה בשטחים לחופי הים השחור ובמצרי הבוספורוס והדרדנלים, שיאפשרו לה גישה לים התיכון, וכריתת ברית ההגנה בין העות'מאנים לגרמנים הפכה אותם לאויביהם גם של הבריטים והצרפתים.