מלחמת העולם הראשונה | חזיתות דרומיות
English: World War I

חזיתות דרומיות

החזית המזרח-תיכונית

החזית הים תיכונית, שכונתה גם החזית הדרומית, הייתה בין מדינות ההסכמה: האימפריה הבריטית והאימפריה הרוסית לבין מעצמות המרכז: האימפריה העות'מאנית (טורקיה) ומשלחת צבאית מגרמניה. לצד מדינות ההסכמה פעלו כוחות ערבים במסגרת המרד הערבי בלחימה בחצי האי סיני ובארץ ישראל. ולאחר מהפכת אוקטובר ברוסיה גם הרפובליקה הארמנית הצטרפה למערכה. הלחימה בחזית הים תיכונית החלה ב-2 באוקטובר 1914, פעולות האיבה הסתיימו ב-30 באוקטובר 1918 ותוצאות המלחמה נקבעו בהסכם סוור ב-10 באוגוסט 1920. הלחימה בחזית הדרום הייתה בשטחים נרחבים יותר מבין אלה שבשאר החזיתות וכללו את האזורים הבאים: חצי האי סיני וארץ ישראל, אזור מסופוטמיה, אזור הקווקז ואזור גליפולי במצרי הדרדנלים.

האימפריה העות'מאנית, שהצטרפה למעצמות המרכז, איימה על הקווקז הרוסי, על הקשר הבריטי עם הודו – "היהלום שבכתר" – והמזרח דרך תעלת סואץ. האימפריה העות'ומנית גם חסמה את הים השחור לסחר רוסי, בנוסף לחסימת הים הבלטי על ידי גרמניה. בכך הוטל מצור כלכלי יעיל על סחר החוץ הרוסי שהצטמצם ב-95%. הנמלים היחידים דרכם ניתן היה לשלוח סיוע ממדינות ההסכמה לרוסיה היו ארכנגלסק (קופא שישה חודשים בחורף) וולדיווסטוק המרוחקת 13,000 ק"מ מקווי החזית.

מסופוטמיה 1914–1918

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – זירת מסופוטמיה

ב-6 בנובמבר 1914 התקיפו הבריטים את הצבא העות'מאני באזור שאט אל ערב ובתוך שבועיים השתלטו על בצרה, תוך שהם מנצלים את הנוכחות הדלילה של הכוחות העות'מאנים שנותרו באזור בגדאד. באפריל 1915 החלו הבריטים להתקדם צפונה, ובנובמבר התחולל קרב בסמוך לקטסיפון, כ-40 ק"מ מדרום לבגדאד, שהסתיים ללא הכרעה. הצבא הבריטי התמקם בעיר כּוּת, כ-170 ק"מ מדרום לבגדאד. ב-3 בדצמבר 1915 הטילו העות'מאנים מצור על העיר. ב-29 באפריל 1916 נכנעו הבריטים ללא תנאי. 23,000 חיילים בריטים והודים נהרגו או נפצעו בכות, ו-8,000 החיילים ששרדו את המצור נלקחו בשבי, אך רובם מתו או נרצחו לאחר מכן. תוצאות הקרב בכות היוו מכה קשה לצבא הבריטי.

ההתקפה הבריטית על מסופוטמיה חודשה ב-13 בדצמבר 1916 לאורך שתי גדות החידקל. ב-11 במרץ 1917 נפלה בגדאד לידי הבריטים, שנתקבלו בה כמשחררים. ב-30 באוקטובר 1918 נכנע הצבא השישי הטורקי וב-14 בנובמבר 1918 הסתיימה המלחמה בזירת מסופוטמיה בכיבושה המלא על ידי הבריטים.

מערכת גליפולי – 1915

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מערכת גליפולי

המערכה החלה ב-25 אפריל 1915 בחצי האי גליפולי, השוכן בצד האירופי של מצרי הדרדנלים. היה זה לאחר ניסיון כושל של ציי מדינות ההסכמה לעבור בַּמְּצָרִים. על חצי האי נחת צבא בריטי וצרפתי יחד עם כוחות אוסטרלים וניו זילנדים וכן גדוד נהגי הפרדות העברי.[2] התכנון היה לפלוש ישירות לטורקיה ולהגיע להכרעה מהירה באמצעות כיבוש עיר הבירה קונסטנטינופול. לאחר חודשים אחדים, הסתבר כי נכשל הניסיון להזיז ממקומו את הצבא העות'מאני. לאחר נפילת 131,000 חיילים ופציעת 252,000 אחרים החליטו מדינות ההסכמה לסגת מחצי האי. מוסטפא כמאל אטאטורק, שהיה בהמשך מנהיגה של טורקיה החדשה, התבלט בחזית גליפולי כמנהיג צבאי מבריק.

ארץ ישראל וחצי האי סיני: 1915–1918

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המערכה על ארץ ישראל וסיני במלחמת העולם הראשונה

המערכה על ארץ ישראל וחצי האי סיני החלה, למעשה, כקרב על השליטה בתעלת סואץ. במאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20 הייתה הודו – "היהלום שבכתר" – של האימפריה הבריטית. האימפריה העות'מאנית רצתה לפגוע בממלכה המאוחדת על ידי חסימת הדרך להודו שעברה בתעלת סואץ.

עד 1917 מנע חיל המשלוח המצרי מן הטורקים את השגת מטרותיהם בגזרת התעלה – השיט בתעלת סואץ נמשך כסדרו. משנוכחו הבריטים באוזלת ידם של הטורקים הרחיבו את שאיפותיהם עד כדי כיבוש כל מקורות הנפט הערביים בחצי האי ערב, תוך שזכו לתמיכתם של מנהיגי השבטים הערביים באזור בתוכנית חלוקת אדמות מוסכמת בין צרפת ובריטניה, הסכם סייקס-פיקו. בתמורה, הבטיחו הבריטים למנהיגי השבטים הערביים המקומיים לשקול באופן חיובי את שאיפותיהם הלאומיות במכתבי חוסיין-מקמהון.

החל מינואר 1917 עברו הבריטים ממגננה להתקפה, חצו את התעלה, והחל המהלך לדחיקת הטורקים מחצי האי סיני וארץ ישראל, ובהצלחה יתרה ממועד מינויו של הגנרל אלנבי למפקד חיל המשלוח המצרי, ב-28 ביוני 1917. עד חג החנוכה באותה שנה היה חיל המשלוח בשערי ירושלים אולם התנופה נעצרה לאחר מכן של קו שתי העוג'ות. המתקפה הגדולה הבאה הייתה בספטמבר 1918, ובעקבותיה נכבשה שאר ארץ ישראל וכן לבנון ומערב סוריה של היום. חזית ארץ ישראל, ובעיקר קרב עזה, היו החזית היחידה מחוץ לחזית באירופה המערבית במלחמת העולם הראשונה בה נעשה שימוש בטנקים.

מעורבות איטלקית

איטליה הייתה מאז 1882 בעלת ברית לקיסרות הגרמנית ולאימפריה האוסטרו-הונגרית, אך היא שאפה לספח שטחים אוסטרים בדרום טירול, איסטריה ודלמטיה, והגיעה להבנה סודית עם צרפת, שאיינה למעשה את התחייבויותיה לבעלות בריתה. בתחילת המלחמה נותרה איטליה מחוץ למערכה ובמאי 1915 הצטרפה למדינות ההסכמה והכריזה מלחמה על אוסטריה.

עד סתיו 1917 היה עיקר הכוח האוסטרו-הונגרי מופנה לחזית המזרח, ולאיטלקים היה יתרון מספרי בחזית צפון איטליה. למרות זאת, כל התקפותיהם על מערכי ההגנה האוסטרים נכשלו והחזית נותרה סטטית, עקב תנאי השטח ההרריים והאמצעים הטכנולוגיים של התקופה, שהקשו על קרב התקפה. עם השיפור במצבן של מעצמות המרכז בחזית המזרחית השתנה המצב. האוסטרים החלו לפעול בכוחות מתוגברים ובסיוע גרמני, והנחילו לאיטלקים מפלות. בקרב קפורטו באוקטובר 1917 זכו האוסטרים והגרמנים לניצחון גדול, שכתוצאה ממנו נסוגו האיטלקים כ-100 ק"מ, אך הצליחו להתארגן מחדש ולבלום מתקפות נוספות בהמשך 1918. בסתיו 1918 התהפכה שוב הכף ואיטליה, בסיוע מעצמות ההסכמה, נחלה ניצחון מכריע, בהנהגת הרמטכ"ל ארמנדו דיאז, בקרב ויטוריו ונטו, באוקטובר 1918. זמן קצר לאחר הקרב יצאה אוסטריה-הונגריה מהמערכה.

חזית הבלקן

המדינות הלוחמות במלחמת העולם הראשונה
  מדינות ההסכמה בתחילת המלחמה כולל מושבות
  מדינות שהצטרפו למדינות ההסכמה כולל מושבות
  מדינות שהשתייכו למדינות ההסכמה ופרשו לפני סופה
  מעצמות המרכז בתחילת המלחמה
  מושבות מעצמות המרכז
  מדינות שהצטרפו למעצמות המרכז

הסרבים הצליחו לבלום שלוש פלישות אוסטריות באוגוסט-דצמבר 1914, אם כי סבלו אבידות רבות ואיבדו שליש משטחם. באוקטובר 1915 נכנסה בולגריה למערכה לצד מעצמות המרכז, בתקווה לרווחים טריטוריאליים. סרביה המותקפת מכל עבריה נכבשה, אך הצבא הסרבי נסוג בצורה מסודרת והתארגן באזור מקדוניה שבצפון-מזרח יוון, שעליו השתלט כוח צרפתי-איטלקי-בריטי. באזור מקדוניה התבסס קו חזית בין הצבא הסרבי, כוחות המשלוח של מדינות ההסכמה, ומתנדבים יוונים, לבין הצבא הבולגרי וכוחות סיוע גרמנים ואוסטרו-הונגרים. חזית זו, המכונה גם חזית סלוניקי, הייתה סטטית לאורך רוב המלחמה, עם הישגים מוגבלים למדינות ההסכמה.

יוון הייתה מפולגת בין תומכי המלך קונסטנטין הראשון שרחש אהדה למעצמות המרכז ודגל רשמית בנייטרליות, לבין חסידי ראש הממשלה וניזלוס שתמכו בהצטרפות למדינות ההסכמה. תומכי וניזלוס הצטרפו בפועל ללחימה בחזית המקדונית, וב-1917 גבר כוחם ויוון הצטרפה רשמית למלחמה לצד מדינות ההסכמה. יחד עם הצבא היווני במלוא היקפו ותגבורות נוספות התארגנו מדינות ההסכמה ב-1918 למערכה התקפית בחזית המקדונית, שהביאה לשחרור סרביה ולכניעת הבולגרים בספטמבר 1918.

רומניה הצטרפה למדינות ההסכמה באוגוסט 1916, במטרה לספח לשטחה את טרנסילבניה. בחודשים שלאחר מכן ספגה מפלות קשות ואיבדה חלק ניכר מאדמתה. ב-1917 הצליחו הרומנים, בסיוע רוסיה וצרפת, לבלום את המשך התקדמות הגרמנים בשטחם, אך לאחר כניעת רוסיה אבדה תקוותה של רומניה להתמודד מול צבאות עדיפים בכוחם ובמספרם, והיא נכנעה במאי 1918.