ליברליזם | היסטוריה
English: Liberalism

היסטוריה

מקורות מוקדמים

העת העתיקה

המילה השומרית אמָה-גי נחשבת למילה הקדומה ביותר עבור המושג 'חירות'.

על אף שהליברליזם מבחינה היסטורית הוא תופעה מאוחרת יחסית, יש הרואים ניצנים לחשיבה ליברלית כבר בעת העתיקה. במאה ה-6 לפני הספירה החכם הסיני לאו דזה טען בחיבור דאו דה ג'ינג כי אל לשליט להתערב בחברה ותחת זאת עליו להותיר את האזרחים לנפשם.[5][6] עמדה זו הוא מנמק בכך שהתערבות שלטונית טומנת בחובה השלכות בלתי צפויות שמביאות ככלל לנזק שעולה על כל תועלת מבוקשת. הפילוסוף היווני אריסטו במאה השלישית לפני הספירה הראה בחשיבתו יסודות שניתן לראותם כליברלים, לצד עמדות אחרות שאינן מתיישבות עם ההגות הליברלית (כגון תמיכה בעבדות).[7] אריסטו רואה את תפקיד הממשלה לאפשר "שמחה" לאזרחיה ומכך הוא מסיק כי צורת הממשל הטובה ביותר היא בחירה דמוקרטית בה נציגי הציבור נבחרים מבין בעלי המידות הטובות והממון. אריסטו מגן בתוקף על זכות הקניין, תוך שהוא שולל את גישתו הקולקטיביסטית של אפלטון.[8] אריסטו גורס כי בעלות פרטית על האדמה ופירותיה מביאה להשקעת מאמצים רבים יותר בעיבוד האדמה, דבר המשפר את טובת החברה כולה. הוא מציין כי השבטים הברברים שבהם הרכוש מוחזק במשותף מתאפיינים בכך שהעצלים נוטלים לעצמם מנות מזון גדולות יותר מהחרוצים. הפילוסוף הסטואי אפיקטטוס הדגיש בכתביו את עקרון האינדווידואליזם והאחריות האישית. ניכר כי הן התרבות היוונית והן התרבות הרומית התאפיינו במידת ליברליות חברתית וכלכלית גבוהה מסביבתן.[9][10][11]

סוף ימי הביניים והרנסאנס

בשנת 1215 התאגדו ברוני אנגליה כנגד ג'ון, מלך אנגליה וכפו עליו לחתום על המגנה כרטה ליברטטום (מלטינית: "כתב החירויות הגדול"), שהציב לראשונה מגבלות חוקתיות על כוחו של המלך, בהן הבטחת חופש הכנסייה, הזכות להליך הוגן ומשפט צדק וחירויות כלכליות מסוימות. המגנה כרטה השפיעה רבות על החברה והחוק באנגליה וסימלה את ראשיתו של הממשל החוקתי, אחד מעקרונות הליברליזם.[12] תומאס אקווינס (12251274), נזיר קתולי ואחד מהוגי הסכולסטיקה הבולטים, הניח כמה מהיסודות המוקדמים למושג הזכות הטבעית, דוקטרינת המלחמה הצודקת וכן קידם טיעונים תאולוגים-קתולים בעד זכות הקניין הפרטי. גם ההיסטוריון הערבי בן המאה ה-14 אבן ח'לדון טען בעד זכויות קניין, מיסוי נמוך, וחשדנות כלפי השלטון.[13]

עם דעיכת האימפריה הרומית הקדושה במערב בימי הביניים, בעיקר בין המאה ה-12 למאה ה-15, לא קם תחתיה כוח דומיננטי אחר, ואירופה הייתה לפסיפס של ערי מדינה, נסיכויות ומדינות קטנות. באקלים זה תושבי אירופה יכלו בקלות להגר בין שטחי השיפוט של הנסיכויות השונות כל אימת שהדבר שירת את צורכיהם. מצב זה הביא את השלטונות המקומיים, לדעת היסטוריונים רבים, לכדי תחרות ביניהם על יקרם של האזרחים.[14] על רקע זה בשטחי שיפוט רבים קם פרלמנט שהגביל את יכולת המיסוי של המלך,[15] וכן, במיוחד במערב אירופה, התפתחה גישה חיובית כלפי מסחר חופשי והחזקה ברכוש. תנועת הרנסאנס וזרם ההגות ההומניסטי שהופיעו במאה ה-15 תרמו לדעיכת קרנן של אמונות וסדרים שהיו נפוצים בימי הביניים ובמקומם גבר העניין במדעים, אומנות ופילוסופיה. הפילוסוף והמדינאי רבי יצחק אברבנאל בלט בטיעוניו התאולוגיים כנגד המונרכיה בפרט והפוליטיקה בכלל, אך העדיף את הרפובליקה[16] משום שהיא מגבילה את השלטון.[17] במאה ה-16, הרפורמציה הפרוטסטנטית קראה תיגר על הכנסייה הקתולית שהייתה ממסדי השיטה הפיאודלית. תנועה זו הביאה לכך שבמאה ה-17 פרצה מלחמת שלושים השנים ברחבי אירופה ובסופה נחתם שלום וסטפליה (1648) שמיסד מידה רבה של סובלנות דתית וכן הסיר מכסי מגן בין מדינות במרכז אירופה ומערבה. הפילוסוף הצרפתי אטיין דה לה בואסי (1530–1563), בזמן תנועת הרפורמציה, הוסיף גם הוא לזרעי הליברליזם במערב בביקורתו כלפי השלטון המלוכני וכתביו השפיעו בהמשך על המהפכה הצרפתית.[18]

ראשית הליברליזם והמהפכה המהוללת

הליברליזם גובש לראשונה כפילוסופיה עקבית ותנועה פוליטית מובהקת במהלך עידן הנאורות, החל מסוף המאה ה-17 בעיקר באנגליה וצרפת. באנגליה תנועת " המשַטְחים" (Levellers) פעלה בזמן מלחמת האזרחים האנגלית (1642–1651) בקרב מעמד הביניים[19] וקראה להרחבת זכות הבחירה לפרלמנט, שוויון בפני החוק וביטול מונופולים על פי חוק, וכן טענה בגנות שחיתותם הן של המלך והן של הפרלמנט. במספר מובנים הייתה תנועת המשטחים התנועה הפוליטית הליברלית המובהקת הראשונה, אם כי הישגיה הפוליטיים היו זעומים ומנהיגיה הושלכו לכלא. מלחמת האזרחים האנגלית אומנם החלישה בפועל את כוחו של המלך מפני הפרלמנט (כפי שניכר למשל ב חוק ההביאס קורפוס של 1679[20]), אבל הייתה זו המהפכה המהוללת (1688–1689) ובעקבותיה חוק הזכויות של 1689 עליו אולץ לחתום ויליאם השלישי, מלך אנגליה, שהשלימו את הפיכתה של אנגליה ממונרכיה אבסולוטית למונרכיה חוקתית (ומבחינות רבות – רפובליקה), בה המלך כפוף לפרלמנט.

"כל האנושות... בהיותה שווה ועצמאית, אל לאיש לפגוע בחייו, בריאותו או רכושו של אחר" – ג'ון לוק

חוק הזכויות של 1689 הגן על חופש הדת ועצמאות מערכת המשפט ושלל מהמלוכה את הסמכות למסות ללא אישור הפרלמנט. באותה השנה ג'ון לוק ניסח ופרסם לראשונה באופן סדור ונהיר את עקרונות הליברליזם בספרו " על הממשל המדיני" (1689),[21] שבו דן בזכויות טבעיות, חופש המצפון, זכות הקניין, ביטול מוסד העבדות וחירות האדם. לוק, שנחשב להוגה רדיקלי,[22] טען כי כל אימת שהממשל חורג מהגנה על זכויותיו הטבעיות של האדם, זוהי זכותם של הנתינים לשנותו או לבטלו כליל. לוק התבסס בכך על רעיון האמנה החברתית אותו הגה תומאס הובס כמה שנים קודם ועתיד להפוך מרכזי בהגות הליברלית, אך בניגוד להובס לוק טען כי רעיון זה אינו מצדיק עריצות, שכן לתפיסתו זכויות האדם נפרדות וקודמות לכל הסדר מדיני ולפיכך אינן ניתנות להפקעה במסגרתו. לוק גם טמן ידו בזירה הפוליטית, ונאבק כנגד דרישות המרקנטליסטים וחברת הודו המזרחית לחולל אינפלציה בשילינג, להטיל מכסים ולהעמיק את המעורבות הממשלתית בכלכלה בדרכים אחרות, מאבק שעל פי רוב גם נשא פרי.[23] המפלגה הוויגית – ממשיכתה של תנועת המשטחים וקודמתה של המפלגה הליברלית – קידמה רפורמות ליברליות נוספות ואף שלטה בפרלמנט תקופות ארוכות (במיוחד בשנים 1715–1760), תוך שהיא נאבקת בתומכי המלוכה – המפלגה הטורית השמרנית.[24]

בתחילת המאה ה-19, בתמיכת הוויגים, הורחב משמעותית מעגל הנהנים מזכויות פוליטיות בבריטניה עם חוק השחרור הרומי-קתולי של 1829, שאפשר לקתולים להיבחר לפרלמנט הבריטי, ועם חוק הרפורמה של 1832 שאפשר ייצוג שווה יותר לכלל הבוחרים ומחוזות הבחירה. עוד פעלה לאחר הרפורמות התנועה הצ'רטיסטית (1838–1848), שקראה לרפורמות דמוקרטיות נוספות, אף כי לא רשמה הישגים משמעותיים. הרפורמות הליברליות בבריטניה ומאוחר יותר בארצות אחרות (ובפרט אלו בתחום הכלכלי) הביאו לשגשוג רב, להתעצמות תהליכי העיור ולפרוץ המהפכה התעשייתית (1760–1830), תחילה באנגליה ומאוחר יותר גם בבלגיה, צרפת, ארצות הברית ומדינות אחרות. המהפכה התעשייתית הביאה לשיפור חסר תקדים היסטורי באיכות חייו של האדם הפשוט במדינות בהן התרחשה. הצלחתה התחילית הרבה של אנגליה עוררה עניין רב בצרפת. וולטר, הוגה וסאטיריקן ליברלי צרפתי בולט בן אותה תקופה, ראה את שגשוגה של אנגליה כנובע מכך שאימצה מדיניות סחר חופשי וכתב כך בעקבות ביקור באנגליה: "ככל שהמסחר העשיר את האנגלים, כך הוא העצים את חירותם, וחירות זו, מצידה, העצימה את המסחר, וכך התרוממה אנגליה לגדולות".[25] השפעתו של וולטר לא הייתה מוגבלת לצרפת. וולטר התיידד עם פרידריך הגדול, מלך פרוסיה, שאימץ את תפיסת האבסולוטיזם הנאור, שביקשה לשלב בין שלטון מונרכי לערכים ליברלים.

בהשפעת המהפכה האנגלית פיתח הפילוסוף הצרפתי שארל מונטסקייה את עיקרון הפרדת הרשויות בצורתו המודרנית, כהפרדה בין הרשות המבצעת, המחוקקת והשופטת. האסכולה הפיזיוקרטית בצרפת הייתה לאסכולה הכלכלית המגובשת הראשונה, והשפיעה על ממשלת צרפת לבצע גם היא ליברליזציה בסחר, לבטל חסמים ודרישות רישוי. המונח "לֵסֶה פֶר, לסֶה פַסֶה" ("laissez faire, laissez passer", מצרפתית: "תנו לעשות, תנו לעבור") נטבע על ידי הפיזיוקרטים כקריאה לכתר למשוך ידו מהכלכלה הצרפתית. אך היה זה הכלכלן האנגלי אדם סמית, מבני תנועת ההשכלה הסקוטית, שבהשפעת רעיונותיהם של הפיזיוקרטים, הביא לראשיתה של הכלכלה הקלאסית, ובכך גם לראשיתה של הכלכלה המודרנית – בספרו עושר האומות, בו תיאר סמית' את עקרון חלוקת העבודה, היד הנעלמה ועוד מושגי יסוד בכלכלה הנמצאים בשימוש עד היום. הכלכלן היהודי-אנגלי דייוויד ריקארדו המשיך ופיתח את תורתו של סמית' באופן פורץ דרך והגה מושגי בסיס בכלכלה, כגון יתרון יחסי ותועלת שולית.

אספת פעילים המתנגדים לחוקי הדגן, בריטניה 1846.

פיתוחים אלו סיפקו את הבסיס התאורטי הראשון לליברליזם הכלכלי והפריכו את יסודות האסכולה המרקנטליסטית שהייתה נפוצה עד אותה עת באירופה. ריקארדו אף קיבל מושב בפרלמנט האנגלי, שם קידם ליברליזציה נוספת. בשנת 1850 פרסם ג'ון סטיוארט מיל את ספרו רב ההשפעה "על החירות" בו מיזג בין גישתו התועלתנית של ג'רמי בנת'ם, גישתו של ג'ון לוק ורעיונותיו שלו.

בשורת הליברליזם לא נישאה על כנפיהם של כלכלנים ופילוסופים בלבד; תרמו להפצתה גם פובליציסטים חדי עט. תומאס גורדון הנגיש את רעיונותיו של ג'ון לוק לציבור הרחב, בחיבורו "מכתביו של קאטו" משנת 1720. תומאס פיין ביקר את השלטון הבריטי בחיבורו "שכל ישר", שזכה להשפעה ותפוצה רחבה במושבות צפון אמריקה. גם השבועון האקונומיסט תרם להפצת הליברליזם. בצרפת פעלו אלכסיס דה טוקוויל, למשל בחיבורו "הדמוקרטיה באמריקה" (1835), וקלוד פרדריק בסטייה, שחיבורו הסאטירי "עתירת יצרני הנרות" משנת 1845[26] גייס תמיכה בסחר חופשי.
הזירה הפוליטית לא קפאה על שמריה ומהפכות ליברליות בארצות הברית (1775), צרפת (1789), ספרד (1820), פורטוגל (1820), בלגיה (1831) ו גרמניה (1848) התקינו חוקות וכלכלה חופשית במדינות בהן התרחשו. אפילו ברוסיה, שהייתה נחשלת ביחס למערב ומרכז אירופה, ולא היה קיים בה מעמד בורגנים ליברלי משמעותי, יושמה רפורמת 1861 שביטלה את הצמיתות. היקף הסחר העולמי גדל במידה ניכרת עקב ביטול חוקי הדגן באנגליה, ומאוחר יותר עקב הסכם קובדן-שבלייה (Cobden–Chevalier Treaty) משנת 1860 – הסכם להפחתת מכסים בין האימפריה הבריטית ובנות חסותה לבין צרפת ובנות חסותה – בנוסף להפחתות מכסים דרמטיות במדינות אחרות.[27] בשלב זה היה העולם המערבי ליברלי כפי שלא היה מעולם.

כך תיאר את עליית הליברליזם בעידן הנאורות ההיסטוריון הכלכלי מארי רות'בארד:[28]

תאוריות נמסכו לתוך תנועות פעילים, תנועות הולכות וגדלות שקוראות לחירות אישית, כלכלת שוק, הפלת הפיאודליזם והאטטיזם המרקנטיליסטי, שימת קץ לתאוקרטיה ולמלחמות והחלפתן בחופש ובשלום בין-לאומי. מדי פעם, התנועות האלה פרצו ב"מהפכות" אלימות שהביאו לצעדי ענק לכיוון החירות: מלחמת האזרחים האנגלית, המהפכה האמריקאית, המהפכה הצרפתית. התוצאה הייתה הישגים עצומים בהגדלת החירות, והשגשוג ששוחרר לחופשי על ידי המהפכה התעשייתית שנבעה מכך.

מארי רות'בארד

המהפכה האמריקאית

ציור בו נראים חברי הקונגרס הקונטיננטלי השני חותמים על הכרזת העצמאות של ארצות הברית

למהפכה האמריקאית השפעה רבה על המהפכות הליברליות שבאו אחריה. ניתן להבחין בכך גם "על פני השטח", בדמיון הרב בין הצהרת זכויות האדם והאזרח הצרפתית (1789) להכרזת העצמאות האמריקאית, בכך שמנסחי החוקה הבלגית (1830) קבעו את שמו של בית המחוקקים הבלגי "קונגרס", כמו זה האמריקאי, וכן בלשון הדומה מאוד של החוקה הפדרלית השווייצרית (1848) לזו של החוקה האמריקאית.

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – המהפכה האמריקאית

רעיונות הליברליזם מצאו קרקע פורייה במושבות הבריטיות בצפון אמריקה. סיבות אפשריות לכך הן המרחבים הגדולים בהם לממשלה הייתה דריסת רגל מועטה אם בכלל, העובדה כי בניגוד לעולם הישן מעולם לא הייתה בצפון אמריקה היררכיה פיאודלית ממוסדת או דת מדינה, והרוח העצמאית שאפיינה את המהגרים לעולם החדש – מהגרים שנשאו עימם את רעיונות הליברליזם מאירופה, ולעיתים אף היגרו בשל רדיפה ממשלתית בארץ מולדתם. אלו הביאו לכך שהליברליזם היה לאידאולוגיה השלטת בקרב המתיישבים. כתביהם של וולטר וג'ון לוק נקראו בידי רבים מהמתיישבים, אינטלקטואלים ופשוטי עם כאחד. המושבות האנגליות גילו עוינות כלפי הכתר, ובעיקר מחו על המיסים שהטיל (למשל מס הבולים, ומס התה), שבמקרים רבים נועדו להטיב עם יצרנים בריטים. בשנת 1775 פרצה המהפכה האמריקאית כנגד האימפריה הבריטית, ובשנת 1776 המושבות האמריקאיות הכריזו על עצמאותן. עם ניצחון המורדים על הבריטים הפכה ארצות הברית למדינה הראשונה בהיסטוריה שנוסדה מראשיתה כמדינה ליברלית. חוקת ארצות הברית נוסחה בעיקרה על ידי הוגים ליברלים כמו תומאס ג'פרסון, ג'יימס מדיסון ופטריק הנרי (אם כי גם ליברלים שמרנים יותר כמו אלכסנדר המילטון). החוקה הכילה הגבלות חסרות תקדים על כוחה של הממשלה. סמכויות הממשלה נמנו בחוקה על דרך החיוב כ"רשימה לבנה" מהן אל לממשלה לחרוג. קובעה הפרדה מפורשת בין זרועות השלטון השונות, ובין הזרועות הותקנו מנגנוני איזונים ובלמים רבים.[29] לא רק הממשל הפדרלי אימץ חוקה ליברלית, אלא גם רבות ממדינות ארצות הברית אימצו חוקה ליברלית. בנוסף לחוקה, גם מגילת הזכויות שהתקבלה בשנת 1789 תרמה להגדרת זכויות האזרחים. עם זאת, על אף הצעדים הליברליים מרחיקי הלכת, עדיין היה קיים בארצות הברית כמו גם בכל העולם המערבי מוסד העבדות, שיבוטל רק בשנת 1868. תומאס ג'פרסון, אחד הליברלים היותר רדיקליים בקרב האבות המייסדים של ארצות הברית, ניסה לכלול בהכרזת העצמאות האמריקאית ניסוחים השוללים עבדות, אך הצעתו זו נפסלה על ידי הצירים האחרים. המהפכה האמריקאית השפיעה רבות על האקלים הפוליטי באירופה וכן על כמה מהמהפכות שהתרחשו אחריה.

ההיסטוריון רוברט פאלמר תיאר את המהפכה האמריקאית כך:[30]

המהפכה האמריקאית התרחשה בשיאו של עידן הנאורות. היא בעצמה, במובן מסוים, תוצר של עידן זה. היו רבים באירופה, כמו גם באמריקה, שראו במהפכה האמריקאית שיעור וכן עידוד למין האנושי. היא הוכיחה כי הרעיונות הליברלים של הנאורות עשויים להתממש הלכה למעשה. היא הראתה, או הונח שהיא הראתה, כי רעיונות מופשטים על זכויות האדם והאמנה החברתית, על חירות ושוויון, על אחריות אישית ושלטון העם, על חופש הדת, חופש המחשבה והדיבור, הפרדת רשויות וחוקות הנכתבות בכוונת מכוון, לא נדונו להישאר בממלכת הדמיון, בקרב סופרי הספרים; אלא יכולים להפוך למרקם הממשי של חיי הציבור בקרב אנשים בשר ודם, בעולם הזה, עכשיו.

ר. ר. פאלמר

המהפכה הצרפתית

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – המהפכה הצרפתית
מטרת כל התארגנות פוליטית היא שימורן של זכויותיו הטבעיות והבלעדיות של האדם. זכויות אלה הן חירות, רכוש, ביטחון והתנגדות לעריצות.

בצרפת היה מבנה מעמדי נוקשה בו אצולת החרב (שכונתה "המעמד הראשון") ואצולת הגלימה (שכונתה "המעמד השני") נהנו מזכויות יתר משמעותיות ופטור מרוב המיסים, שעה שפשוטי העם (שכונו "המעמד השלישי"), ביניהם גם עניים וגם בורגנים בעלי הון, נשאו בעיקר נטל המיסים ולא נהנו מזכויות דומות או השפעה פוליטית. מבין הבורגנים רבים הושפעו מכתביהם של הוגי הנאורות, וכן מהצלחת המהפכה האמריקאית, ולכן שאפו מזה זמן מה למסד בצרפת חוקה שתגביל את המלך ותמסד שוויון בפני החוק. בשנת 1789 על רקע משבר כלכלי שלווה באינפלציה (כתוצאה מחובות הכתר) ובפרט, האמרה חדה במחירי הלחם לצד סיבות אחרות גברה התסיסה בעם.[31] עקב כך כונסה אספת המעמדות של שנת 1789, שם דרשו צירי המעמד השלישי (רובם בורגנים ליברלים מהפרובינציות אשר כונו "ז'ירונדינים") לבטל את השיטה המעמדית ולחוקק חוקה ליברלית. לאחר שלא התקבלו דרישותיהם, עקב התנגדות מעמדות האצולה, נשבעו צירי המעמד השלישי את שבועת מגרש הטניס, בה הצהירו קבל עם ועדה כי לא ייסוגו מדרישותיהם. נוסף על כך החלו לפרוץ מרידות איכרים ופועלים בפריז ובכפרים. לאחר נפילת הבסטיליה נאלצו האצילים לוותר על זכויות היתר שלהם וצירי המעמד השלישי הקימו את האספה המכוננת הלאומית בה ניסחו את הצהרת זכויות האדם והאזרח – מסמך מוסרי קצר שעמד על זכויות האדם הטבעיות בראייה הליברלית, והמלך אולץ להסכים לו. ההצהרה זכתה מייד לתפוצה רחבה בצרפת וברחבי אירופה. לאחר מכן המשיכו הצירים וניסחו חוקה ליברלית לצרפת שגם אליה אולץ המלך להסכים. במסגרת החוקה בוטלה שיטת המעמדות והוכרז על שוויון בפני החוק, בוטלו רוב זכויות היתר של הכנסייה, מוסדה שיטת ממשל פדרלית בה לכל פרובינציה צרפתית יש אוטונומיה רבה על ענייניה, בוטלו מכסי פנים שמנעו מעבר חופשי של סחורות, הובטח חופש הביטוי, הובטח חופש הקניין והמלך הוכפף לפרלמנט. עם תום שנת 1791 היו מבין צירי האספה המכוננת שראו את מלאכתה ככזו שהושלמה והיה נדמה כי צרפת הפכה עתה למונרכיה חוקתית ליברלית עד מאוד, בדומה לאנגליה, והשגשוג עתיד להיות גם מנת חלקה.

אלא שרבים מבין פשוטי העם העניים היו עוינים לבורגנים ועושרם. פשוטי העם הללו, העוינים לבורגנים, כונו הסנקילוטים (מצרפתית: "חסרי האברקיים"). הם דרשו כי המדינה תטיל פיקוח מחירים על מוצרי בסיס, תספק מזון לנצרכים, תעניש סוחרים אוגרי סחורות ומעל לכל – תנקוט יד קשה כנגד מתנגדי המהפכה. צעדים אלו היו מנוגדים לרוח החוקה ומנסחיה מקרב הז'ירונדינים המתונים יחסית. לאחר שהמון סנקילוטים זועם הסתער על ארמון ורסאי והרג כמה מאות שומרים שווייצרים, נדחקו הז'ירונדינים מהאסיפה המכוננת, ואת מקומם תפסו היעקובינים הרדיקלים יותר – שגם תמכו במעורבות ממשלתית רבה בכלכלה. בראש היעקובינים עמד מקסימיליאן רובספייר, שהתמנה ביולי 1793 לשליט צרפת. רובספייר הוציא לפועל את "שלטון הטרור", במסגרתו נערפו ראשיהם של בין 16,000 ל-40,000 בני אדם באמצעות גיליוטינה. נערפו גם ראשיהם של רבים מהז'ירונדינים, שהוכרזו עתה כאויבי המהפכה. כמו כן יישם רובספייר פיקוח כלכלי נוקשה לצד מדיניות החרמת רכוש מעשירים וחלוקתו לעניים. מאותו שלב המהפכה הצרפתית לא נסובה על טהרת הליברליזם אלא שילבה גישות אוטוריטריות וסוציאליסטיות שונות. צרפת המשיכה ועברה תהפוכות רבות עד שלבסוף, בשנת 1953 אימצה חוקה המשלבת בין גישה ליברלית לגישה סוציאליסטית. חוקת צרפת כיום, מצד אחד אוסרת על כל אפליה (כולל אפליה מתקנת), בשל עקרון השוויון בפני החוק וברוח הצהרת זכויות האדם והאזרח, שעקרונותיה נקבעו כבעלי ערך חוקתי – אך מצד שני מבטיחה לכל אזרח את "הזכות לעבודה" וזכויות חיוביות אחרות מסוג זה, שאינן תואמות לגישה הליברלית.

הבל אפוק ודעיכת הליברליזם

בין שנת 1871 (עם שוך מלחמת צרפת–פרוסיה) לבין שנת 1914 נהנה המערב הן מחופש כלכלי והן משלום. תקופה זו כונתה ה"בל אפוק" (מצרפתית: העידן היפה) ובה חווה המערב פריחה כלכלית, טכנולוגית, מדעית ואומנותית. על אף מצב העניינים הליברלי, הן בזירה הפוליטית והן בזירה ההגותית החלה מגמה כנגד הליברליזם.[32][33][34] אידאולוגיות קולקטיביסטיות, בפרט הלאומיות והסוציאליזם צברו תמיכה ציבורית רחבה וליוו את מהפכות אביב העמים (1848). גישות אלו העלו על נס את טובת החברה מעל לטובת היחיד וחירותו. ברחבי המערב התעצם גם המיליטריזם והמדינות החזקות הוציאו לפועל את האימפריאליזם המודרני, מדיניות לה התנגדו הליברלים. כתביהם של הוגים קדם-סוציאליסטים כמו קלוד-אנרי דה סן-סימון, גרכוס בבואף והגל זכו לתפוצה רחבה בחוגים אינטלקטואליים ומאוחר יותר גם המניפסט הקומוניסטי שחיברו קרל מרקס ופרידריך אנגלס (1848) ו'הקפיטל' שחיבר מרקס (1867) נשאו השפעה רבה. במחצית השנייה של המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 כבר לא היה הליברליזם האידאולוגיה השלטת בזירה האקדמית והתרבותית.

גרף אחוזי התמיכה במפלגות השונות בבריטניה לאורך השנים. ניתן לראות את הירידה בשיעורי התמיכה במפלגה הליברלית (קו צהוב) בסוף המאה ה-19, וביתר שאת בשנת 1910, במקביל לזינוק בכוחה של מפלגת הלייבור הסוציאל-דמוקרטית (קו אדום).

בזירה הפוליטית, עם סוף המאה ה-19 החלו המדינות לסגת ממדיניות הסחר החופשי (למשל גרמניה ב-1878[35] וצרפת ב-1892[36]). בשנת 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה, שהביאה להעמקה נוספת במעורבות הממשלות בחיי האזרחים ברחבי המערב. בשנת 1917 עלה הקומוניזם ברוסיה במהפכת אוקטובר, ובשנת 1922 עלו הפשיסטים בראשות בניטו מוסוליני (שראה עצמו גם כסוציאליסט) לשלטון באיטליה. מגמה זו לא הייתה נחלתן הבלעדית של מדינות שאימצו שלטון דיקטטורי מלא – השימוש באמצעים אוטוריטריים ומעורבות ציבורית גברו בכל המערב. בגרמניה, למשל, נוסדה רפובליקת ויימאר (1918) כמדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית בראשות המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה, ובארצות הברית נוסד הבנק הפדרלי (1913), הוענקו סובסידיות לחקלאות (1914), ונחקקו חוקי עבודה והגבלים עסקיים (1916) בידי ממשל וודרו וילסון.

השפל הגדול (1929), שנתפס בידי רבים ככישלונו של הקפיטליזם, הגביר מגמה פוליטית זו – במיוחד בארצות הברית עם מכס "סמוט-הולי", Smoot-Hawley, ותוכנית הניו דיל. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה אימצו כל המדינות הלוחמות (במידה מסוימת) כלכלה מתוכננת, במסגרתה נוהלו רוב תהליכי הייצור בפקודה ממשלתית. לאחר מלחמת העולם השנייה החלה מדינת הרווחה לגדול במדינות המערב, ותעשיות מפתח הולאמו.

תחייה

במחצית השנייה של המאה ה-20 התעוררה התעניינות מחודשת ברעיונות הליברליים, בהשפעת הוגים כגון קרל פופר, ישעיה ברלין ורוברט נוזיק, וכלכלנים כגון לודוויג פון מיזס, פרידריך האייק ומילטון פרידמן, שהמשיכו לפתח תאוריות מוסריות וכלכליות ברוח הליברליזם, ובפרט האסכולה האוסטרית ואסכולת שיקגו. בשנות ה-70 וה-80, בעיקר לאור גירעונות ענק בתקציבי המדינות ומשברים כלכליים ברחבי העולם המערבי שהובילו להתפקחות מסוימת מהרעיונות הקולקטיביסטיים, עלו ממשלותיהם של מרגרט תאצ'ר (שהושפעה מרעיונותיו של האייק)[37] ורונלד רייגן (שהיה שמרן אמריקאי עם נטיות ליברליות), אף כי הישגיהם בהקטנת מדינת הרווחה היו מדודים בלבד.[38] תופעה זו כונתה בפי יוצריה נאו-ליברליזם, אך מאוחר יותר התנערו מהכינוי.[39] בתחילת שנות ה-90, עם התפרקות ברית המועצות, הצליחו מספר מפלגות ליברליות במרכז ומזרח אירופה להגיע להישגים מרשימים, בפרט בפולין, צ'כיה, הונגריה, סלובקיה וסלובניה.[40][41] עם זאת, החל מאמצע שנות ה-90 רבות ממפלגות אלו איבדו את עיקר תמיכתן למפלגות שמאל.

הטיפולוגיה של פרידריך האייק

פרידריך האייק זיהה שתי מסורות שונות בתוך הליברליזם הקלאסי: המסורת הבריטית והמסורת הצרפתית. האייק ראה את הפילוסופים הבריטים כגון ברנרד מנדוויל, דייוויד יום, אדם סמית, אדם פרגוסון ויאשיהו טאקר כנציגי המסורת שקידמה את האמונה באמפריציזם, במשפט המקובל, ובמוסדות שהתפתחו באופן ספונטני אך לא הובנו כראוי. המסורת הצרפתית, לעומת זאת, כללה את רוסו, קונדורסה, האנציקלופדיסטים והפיסיוקרטים. מסורת זו האמינה ברציונליזם ולפעמים הביעה עוינות למסורת ולדת. האייק הודה שהתוויות הלאומיות הללו לא נכונות עבור כל ההוגים של שתי המסורות; הוא ראה את הצרפתים מונטסקיה, קונסטנט וטוקוויל כשייכים ל"מסורת הבריטית", ואת הבריטים תומאס הובס, פריסטלי, ריצ'רד פרייס ותומס פיין, כשייכים למסורת הצרפתית. הוא דחה את התווית "לסה פר" מפני שמקורה במסורת הצרפתית והיא זרה לאמונתם של יום וסמית.

ההיסטוריון והפוליטיקאי האיטלקי גואידו דה רוגירו זיהה אף הוא הבדלים בין "מונטסקייה ורוסו, הסוג האנגלי והסוג הדמוקרטי של ליברליזם", וטען שיש "ניגוד עמוק בין שתי המסורות הליברליות". הוא טען שקו המחשבה של "הליברליזם האנגלי האותנטי" התאים את המוסדות העתיקים לצרכים מודרניים ונרתע באופן אינסטינקטיבי מכל הכרזה מופשטת של עקרונות וזכויות. רוג'ירו טען כי הליברליזם הזה מתמודד עם הגישה הנגדית שאותה הוא כינה "הליברליזם החדש של צרפת", המאופיינת בשוויוניות (אגליטריאניזם) וב"תודעה רציונליסטית".

בשנת 1848, פרנסיס ליבר הבחין בין מה שהוא כינה "חירות אנגליקנית לעומת חירות גאליקנית". ליבר טען כי "המטרה הגדולה של החירות האנגליקנית היא להגיע למידה הגבוהה ביותר של עצמאות, שעדיין מתיישבת עם בטיחות ועם ערובות לאומיות רחבות לחירות, והמקור העיקרי שממנו שואבת החירות האנגליקנית את כוחה הוא הסתמכות עצמית". מאידך גיסא, חירות גאליקנית "היא דבר שמנסים לקבל מהממשלה... הצרפתים מחפשים את הדרגה הגבוהה ביותר של ציוויליזציה פוליטית – בְארגון, כלומר, הם מחפשים את מידת ההתערבות הגבוהה ביותר מצד כוח ציבורי".

תמורה במשמעות המונח

בראשית המאה ה-20 (משנות ה-30 לערך) חלה בארצות הברית, ובמידה פחותה גם בבריטניה, תמורה במשמעות המונח 'ליברליזם' עצמו.[42] לפני המאה ה-20, זוהתה המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית עם הליברליזם הקלאסי (לדוגמה תחת הנהגת ג'יימס מדיסון, תומאס ג'פרסון, ואנדרו ג'קסון),[43] ואילו המפלגה הרפובליקאית זוהתה עם הגדלת המעורבות הממשלתית (לדוגמה תחת הנהגת אלכסנדר המילטון, הנרי קליי ואברהם לינקולן), בתחומים כמו מכסי מגן, מתן מונופולים, סובסידיות[44] ובתחומי המוסר והמידות.[45] אלא שעם עלייתם של ממשלים דמוקרטים דוגמת אלו של וודרו וילסון ופרנקלין רוזוולט זנחה המפלגה הדמוקרטית את הליברליזם הקלאסי ואימצה את "הליברליזם הסוציאלי" או "הליברליזם הפרוגרסיבי", עמדות שמכונות באירופה סוציאל-דמוקרטיות.[46] בין ההוגים המזוהים עם זרם זה תומאס היל גרין, ג'ון דיואי, ג'ון רולס והכלכלן ג'ון מיינארד קיינס. מנגד, ביבשת אירופה, יפן, הודו ודרום אפריקה, שמרה המילה ליברליזם על משמעותה כמשויכת לעמדות שוק חופשי.[47][48] הוגים במסורת הליברל-קלאסית בארצות הברית מכונים כיום, על פי רוב, ליברטריאנים, ועיקר ההגות הליברל-קלאסית האמריקאית משתמשת כיום בשם זה.