יחסי החוץ של ישראל | האיחוד האירופי

האיחוד האירופי

ביקורי ראשי מדינות זרות בישראל כולל ביקור ביד ושם. בתמונה: ביאטריקס, מלכת הולנד בביקור ביד ושם ב-1995
עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – יחסי האיחוד האירופי-ישראל

לאיחוד האירופי וישראל היסטוריה משותפת ארוכה, המתאפיינת בתלות הדדית ובשיתוף פעולה הולכים וגוברים - שניהם שותפים לאותם ערכי דמוקרטיה, כבוד לחירות ושלטון החוק, ושניהם מחויבים למערכת כלכלית קפיטליסטית בינלאומית פתוחה המבוססת על עקרונות השוק. מובילים ישראלים בתחום הפוליטיקה, התעשייה, המסחר והמדע עומדים בקשרים הדוקים עם אירופה. למעלה מחמישה עשורים של מסחר, חילופי תרבות, שיתוף פעולה פוליטי ומערכת הסכמים מפותחת ביצרו את היחסים הללו.

היסטוריה

ארבע המדינות חברות האו"ם, מתוך שש המדינות שהיו הגרעין המייסד של האיחוד האירופי, לוקסמבורג, בלגיה, צרפת והולנד, הצביעו בעד תוכנית החלוקה ויצרו קשרים דיפלומטיים עם ישראל כבר בינואר 1949. ביוני 1964 נחתם הסכם כלכלי לשלוש שנים בין האיחוד האירופי לבין ישראל. אולם לקראת מועד חידושה, מלחמת ששת הימים הביאה לקרע בין מדינות האיחוד ביחסן לישראל. בעוד המלחמה הביאה לאהדה ותמיכה לישראל מצד רוב מדינות האיחוד, צרפת האשימה את ישראל בפרוץ המלחמה וגילתה כלפיה יחס עוין. בעוד גרמניה, בלגיה, הולנד ואיטליה בקשו לקשור קשרים כלכליים מיוחדים עם ישראל בסוף 1967, צרפת התנגדה לכל העדפה כלכלית ביחסים עם ישראל. רק ביוני 1970 נחתם הסכם להורדת מכסים לחמש שנים בין ישראל והאיחוד האירופי בעקבות הסכמה בין צרפת והולנד, על פיה צרפת הסירה את התנגדותה ליחסים עם ישראל והולנד הסכימה לקשרים עם מדינות המגרב ולבנון. במהלך שנים אלו צרפת השקיעה מאמצים רבים לשכנע את מדינות האיחוד האחרות לנקוט גם הן ביחס עוין כלפי ישראל. במאי 1971 הצליחה צרפת להביא להסכמה בפה אחד של מדינות האיחוד על מסמך לא רשמי שקרא לנסיגה ישראלית לגבולות שלפני מלחמת ששת הימים עם תיקוני גבול קלים, הפיכת ירושלים לבינלאומית והחזרת הפליטים או פיצויים. מסמך זה הביא לקירור היחסים עם ישראל ומנהיגים אירופאים השמיעו הצהרות על הבעיה הפלסטינית וזכותם למדינה[5].

בשנת 1973 הורחב האיחוד האירופי על ידי צירוף דנמרק, בריטניה ואירלנד וישראל בקשה מגרמניה לוודא שההרחבה לא תפגע באינטרסים מדיניים או כלכליים של ישראל. במהלך מלחמת יום הכיפורים, אף אחת ממדינות האיחוד לא הסכימה לאפשר לרכבת האווירית של סיוע צבאי לישראל מארצות הברית לתדלק בשטחה. ב-6 בנובמבר 1973 קראו מדינות האיחוד לנסיגה ישראלית מהשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, הכרה בזכות על המדינות להתקיים בגבולות מוכרים ובטוחים והכרה בזכויות הפלסטינים להגדרה עצמית. אבא אבן ביקש ממדינות אירופה לחזור בהן מהצהרה זאת ויצחק רבין ראה בה אימוץ העמדה הערבית על ידי האיחוד האירופי[6].

במהלך שיחות השלום בין ישראל ומצרים סירבו מדינות האיחוד להביע תמיכה חד משמעית בשיחות בין ישראל ומצרים והצהירו שיש לדאוג לזכויות הפלסטינים להגדרה עצמית. נציגים אירופאים נפגשו עם נציגים של אש"ף וב-25 בספטמבר 1979 אמר שר החוץ של אירלנד בעצרת הכללית של האו"ם, בשם מדינות האיחוד, שיש לתת לנציגים של הפלסטינים, כשהכוונה לאש"ף, לקחת חלק מלא בשיחות. משה דיין, שר החוץ של ישראל, אמר שהעמדה האירופית מזיקה לשיחות השלום עם מצרים ואינה מוסרית שכן אין לדרוש ממדינה לשאת ולתת עם ארגון טרור שמבקש להשמידה[7].

יחסי האיחוד האירופי וישראל במאה ה-21

החל ממרץ 2003, מתקיימת השותפות בין האיחוד האירופי לישראל במסגרת מדיניות השכנות האירופית, שנועדה לאפשר למדינות שכנות שאינן חברות באיחוד להצטרף לאזור הסחר החופשי האירופי. תוכנית הפעולה הראשונה של האיחוד וישראל במסגרת זו נחתמה בדצמבר 2004.

בשנת 2008 החליטו האיחוד האירופי וישראל על שדרוג נוסף ביחסים ביניהם. על פי ההחלטה, ישראל תצטרף לתוכניות של האיחוד האירופי בתחומים שונים וכן תוקם קבוצת עבודה משותפת לישראל ולאיחוד האירופי במטרה לצרף את ישראל לשוק האירופי האחיד (EU Single Market). עבודה זו תניח תשתית לשדרוג נוסף של היחסים בעתיד. ההחלטה על שדרוג היחסים עם ישראל התקבלה פה אחד על ידי שרי החוץ של 27 המדינות שהיו חברות באיחוד האירופי דאז, ולמרות התנגדותם של גורמים בעולם הערבי וברשות הפלסטינית[8].

בשנת 2010 קרא הפרלמנט האירופי לשחרורו המיידי של החייל החטוף גלעד שליט, ונשיא הפרלמנט האירופי, יז'י בוז'ק, נפגש עם אביו של החייל, נועם שליט, והציע את עזרתו בשחרור[9]. בהמשך קראה גם שרת החוץ של האיחוד האירופי, קתרין אשטון, לשחרורו המיידי של גלעד ודרשה מהחמאס לאפשר לצלב האדום לבקר אותו. אשטון גם נפגשה עם הוריו של החייל החטוף[10].

בפברואר 2011 הגיעו 420 משרי האיחוד האירופי וכן חברי פרלמנט מהאיחוד לירושלים במסגרת כנס תמיכה בישראל שנערך על ידי ארגון "החברים האירופאים של ישראל" (European Friends of Israel, EFI), המהווה שדולה למען ישראל באירופה. בכנס נכחו גם ראש ממשלת ישראל, נשיא המדינה, יו"ר האופוזיציה, נגיד בנק ישראל ושרים ישראלים רבים[11].

מספר פוליטיקאים הן באיחוד האירופי והן בישראל העלו את הרעיון שישראל תצטרף לאיחוד האירופי. בין התומכים ברעיון - ראש ממשלת איטליה, סילביו ברלוסקוני[12], ראש ממשלת ליטא, אנדריוס קוביליוס[13] וכן מספר חברי הפרלמנט האירופי. באיחוד האירופי יש המתנגדים לרעיון צירופה של ישראל לאיחוד בשל סיבות פוליטיות או בשל מיקומה הגאוגרפי. בין המתנגדים יש המתנים את צירופה של ישראל לאיחוד בהתקדמות המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים ולמדינות ערב. גם המתנגדים לצירוף ישראל כחברה מן המניין באיחוד, בדרך כלל תומכים ברעיון של צירוף ישראל לשוק האירופי האחיד (EU Single Market) ובהענקת מעמד מיוחד לישראל, מעמד הדומה לזה של שווייץ באיחוד האירופי (שאינה חברה באיחוד אך שותפה מלאה בשוק האחיד, המבוסס על "ארבע החירויות" של האיחוד האירופי (Four Freedoms) - מעבר חופשי של סחורות, הון, שירותים ואנשים).