יחסי החוץ של ישראל | היסטוריה

היסטוריה

לפני קום המדינה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי החוץ של התנועה הציונית

החל ממלחמת העולם הראשונה שמה התנועה הציונית את עיקר יהבה בפיתוח הקשרים הבינלאומיים עם בריטניה. האימפריה הבריטית הייתה עד מלחמת העולם השנייה מעצמה עולמית מבחינה פוליטית, כלכלית וצבאית. ההישג החשוב ביותר של הציונים בקשריהם עם בריטניה היה הצהרת בלפור, שבה הצהירה בריטניה על מחויבותה להקמת בית לאומי ליהודים בארץ-ישראל. עם הידרדרות היחסים עם בריטניה בעקבות הספר הלבן והתחזקות מעמדה של ארצות הברית החלה התנועה הציונית לפתח קשרים הדוקים יותר עם ארצות הברית.

מקום המדינה עד לסוף שנות השמונים

בשנים הראשונות להיווסדה זכתה מדינת ישראל לעדנה בעולם, ופרט למדינות המוסלמיות, רוב מדינות העולם הכירו בה. המדינה הקטנה החדשה נחשבה ל"אנדרדוג", ובשל הקרבה לשואה, והצלחתה של המדינה הצעירה להפריח את המדינה וליישבה, דעת הקהל בעולם המערבי כלפי ישראל הייתה חיובית בעיקרה, ובישראל נפתחו שגרירויות של מדינות רבות ואף שגרירות של מדינה מוסלמית אחת, טורקיה. באופן כללי, מדיניותה של ישראל הייתה לכונן קשרים עם כל מדינות העולם בלי להתייחס למשטר של המדינות. עם זאת, בשנותיה הראשונות סירבה ישראל ליצור קשרים עם ספרד תחת משטרו של פרנסיסקו פרנקו, בגלל היותו בן ברית של גרמניה הנאצית ובגלל זיכרונות תבוסת הרפובליקנים במלחמת האזרחים בספרד[2].

היחסים עם מדינות הגוש הקומוניסטי בכלל ועם ברית המועצות בפרט הידרדרו ככל שהובן כי ישראל מעוניינת להימנות עם הגוש המערבי. ב-1953 ניתקה ברית המועצות באופן זמני את יחסיה עם ישראל, ובשנים שלאחר מכן הובילו משפטי פראג ועסקת הנשק בין צ'כוסלובקיה ומצרים, להתקררות נוספת של היחסים. אף על פי כן, המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) הוסיפה לנהל קשרים מיוחדים עם ברית המועצות.

בשנותיה הראשונות של המדינה היא סבלה מבידוד מדיני ומנהיגי מדינות זרות לא ביקרו בה עקב החרם הערבי.[דרושה הבהרה] רק ב-1955 נחת במדינה מנהיג זר ראשון, או נו, ראש ממשלת בורמה. ביקור או נו בישראל זכה לתגובה אוהדת בציבור הישראלי והיו שראו בו פתיחת השער לאסיה. בשנת 1956, בעקבות ההבנות עם צרפת שקדמו למבצע קדש התבטא ראש ממשלת ישראל בן-גוריון "בפעם הראשונה מסתמן באופק שישראל לא תהיה לגמרי בלי בעל ברית בעולם"[3].

לאחר מלחמת ששת הימים ולאחר כיבוש השטחים מירדן, מסוריה וממצרים ניתקו ברית המועצות ומדינות מזרח אירופה (מלבד רומניה) את קשריהן עם ישראל כמחאה על כך שהיא לא נסוגה מהשטחים שכבשה. יחסים אלה חודשו רק לאחר נפילת חומת ברלין והתפוררות הגוש הקומוניסטי.

לאחר מלחמת יום הכיפורים פעלו מדינות ערב לבודד את מדינת ישראל בעולם. בלחצן ניתקו רובן המוחלט של מדינות אפריקה את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל, ובנובמבר 1975, העבירו את החלטה 3379 של העצרת הכללית של האו"ם שקבעה שהציונות היא גזענות.

בשנות ה-80, בעקבות מבצע שלום הגליל, גברה הביקורת העולמית על ישראל. כניסת הצבא ישראלי לבירה הערבית וטבח סברה ושתילה, שהוצג כאחריותה של ישראל, עוררו סערה בקרב מדינות העולם [דרוש מקור]. האינתיפאדה פגעה גם היא בדעת הקהל לגבי ישראל, שכן העלתה את שאלת השליטה על האוכלוסייה הערבית בשטחים. ניסיונותיהן של מדינות ערב להציג את ישראל כ"מדינה קולוניאליסטית" נשאו גם הם פרי וישראל זכתה לגינויים באו"ם.[דרוש מקור]

משנות התשעים

מפת יחסי החוץ של ישראל: בכחול: יחסים דיפלומטיים בכחול-אפור: יחסים כלכליים בלבד בתכלת: יחסים דיפלומטיים מושעים בוורוד: יחסים כלכליים בעבר בצהוב: יחסים דיפלומטיים בעבר בכתום: אין יחסים דיפלומטיים

בשנות ה-90 חל שיפור ביחסי החוץ של ישראל, ומאז ועד היום קשרו קשרים דיפלומטיים עם ישראל 68 מדינות נוספות. מדינות אלו כוללות 28 מדינות מזרח אירופה וברית המועצות לשעבר, אשר החל ב-1989 החלו לקשור קשרים עם ישראל. קבוצה נוספת של כ-30 מדינות כללה את מדינות אפריקה אשר התאכזבו מהקשר עם מדינות ערב והחל מאמצע שנות השמונים של המאה ה-20 החלו לקשור קשרים דיפלומטיים עם ישראל. בתחילה היו אלו זאיר, ליבריה, חוף השנהב וקמרון ולקראת סוף שנות השמונים הצטרפו אליהם אתיופיה וקניה. תהליך כינון הקשרים התקדם באיטיות בגלל העדר נחרצות ישראלית לכינון הקשרים מחד, חלקית בגלל חוסר הרצון של הממסד הביטחוני בקשרים רשמיים אשר עלולים להפריע לקשרים הביטחוניים החשאיים, ומאידך בגלל הקשרים של ישראל עם משטר האפרטהייד בדרום אפריקה. אולם בראשית שנות התשעים כוננו קשרים דיפלומטיים כמעט עם כל מדינות אפריקה. כן נקשרו קשרים עם מדינות קומוניסטיות במזרח אסיה, החל במונגוליה בספטמבר 1991, עבור דרך סין בינואר 1992 וכלה בוייטנאם, קמבודיה ולאוס במחצית השנייה של 1993. כן נקשרו קשרים עם הותיקן בדצמבר 1993, עם הודו, בינואר 1992 וטורקיה בדצמבר 1991. הסכמי אוסלו הביאו לקשירת קשרים עם ממלכת ירדן בעקבות הסכם השלום עם ירדן וכן לקשרים עם מרוקו, תוניסיה, עומאן, מאוריטניה וקטר, אולם למעט עם ירדן, הקשרים עם מדינות אלו נותקו או הושהו בעקבות פרוץ האינתיפאדה השנייה או מבצע עופרת יצוקה[4].

עם זאת, המשיכה להימתח ביקורת קשה עליה באו"ם, בעיקר בשל המשך הבנייה המסיבית בהתנחלויות [דרוש מקור], פעילויות צבאיות שונות ובשנים האחרונות בעיקר עקב המשך בניית גדר הביטחון. הצעות גינוי רבות לישראל נדחו, למרות רוב עצום בעדן, בשל הטלת וטו מצד ארצות הברית, ידידתה העיקרית של ישראל.

בספטמבר 2011 נפתחה מחדש שגרירות ישראל בגאנה לאחר 38 שנות נתק.

כיום מכירות כ-160 מדינות בישראל ומקיימות איתה יחסים דיפלומטיים. 36 מדינות אינן מקיימות איתה יחסים דיפלומטיים, 26 מתוכן אינן מכירות בישראל, רובן הגדול מדינות מוסלמיות.