יחסי החוץ של ישראל | היחסים עם המעצמות

היחסים עם המעצמות

בשנים הראשונות להקמת המדינה, צרפת הייתה המעצמה הקרובה לישראל. במבצע קדש חברה ישראל לצרפת ולבריטניה כדי לתקוף את מצרים, אך אחרי מלחמת ששת הימים עלה המתח בין המדינות ומדיניות צרפת הפכה לפרו-ערבית.

באמצע שנות ה-60 של המאה ה-20 תחת הנהגתו של ראש-הממשלה לוי אשכול החל תהליך ההתקרבות של ישראל לארצות הברית, והיחסים הלכו והתהדקו עם הזמן. בתקופת המלחמה הקרה נתפסה ישראל על ידי האמריקנים כנכס פרו-מערבי למול העולם הערבי הפרו-סובייטי ברובו. גם לאחר נפילת מסך הברזל והפיכתה של ארצות הברית למעצמת-העל היחידה בעולם נשמרו היחסים המיוחדים בין המדינות. קשר אסטרטגי זה עומד בבסיס מדיניות החוץ של ישראל.

ארצות הברית

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי ארצות הברית-ישראל
ארצות הברית היא התומכת הבולטת ביותר של מדינת ישראל. בתמונה, ראש ממשלת ישראל אריאל שרון ונשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש

כבר קודם להקמת מדינת ישראל נחשבה ארצות הברית למטרה אסטרטגית של הנהגת היישוב. למרות הסתייגויות של חוגים מסוימים בממשל האמריקאי, הכיר נשיא ארצות הברית הארי טרומן בישראל, כ-11 דקות לאחר קום המדינה. אחת הסיבות לכך הייתה פגישתו עם חיים ויצמן כמה חודשים קודם לכן. המדינה השנייה שהכירה בישראל הייתה ברית המועצות.

כיום ארצות הברית נחשבת ל"ידידה הגדולה" של ישראל. ארצות הברית מצהירה מפעם לפעם כי היא ערבה לקיומה ולביטחונה של המדינה ואף משתמשת פעמים רבות בזכות הווטו שלה כנציגה קבועה במועצת הביטחון כדי למנוע החלטות הפוגעות בישראל. בתחילת שנות ה-2000, עם התפרצות האינתיפאדה השנייה, כשהביקורת נגד ישראל על פעילותה בשטחים גברה בכל העולם ובייחוד באירופה, עלה בארצות הברית מעמדה של ישראל בעקבות פיגועי 11 בספטמבר ומלחמת עיראק.[דרוש מקור]

ממשלות ישראל נוהגות לתאם את עמדותיהן עם ארצות הברית, ולפחות לקבל הסכמה שבשתיקה למעשיהן. כאשר מתגלעות מחלוקות, כמו למשל בנושא ההתנחלויות, ממשלת ישראל שואפת שהמחלוקת לא תעיב על עתיד היחסים בין המדינות. שלושה נשיאים, ביל קלינטון, ג'ורג' ווקר בוש ודונלד טראמפ נחשבו לנשיאים אוהבי-ישראל ביותר. ביל קלינטון התפרסם ביחסו החם ליצחק רבין, ולאחר רצח יצחק רבין נפרד ממנו בעברית במילים "שלום חבר". במקביל, ישראל היא תומכת מסורתית של ארצות הברית בכל החלטה שנוגעת לאינטרסים אמריקאים. כתוצאה מההתנהגות של ממשלות ישראל ביחס לארצות הברית, יש הקוראים לה באירוניה "המדינה ה-51 של ארצות הברית".

משנות ה-70 של המאה ה-20, ארצות הברית מסייעת לישראל בסכומי כסף גדולים. חלק מהסיוע ביטחוני וחלקו אזרחי. מרבית הנשק המתוחכם שצה"ל משתמש בו הוא נשק אמריקני (למשל, כלי הטיס הקרביים של חיל האוויר הישראלי). בארצות הברית קיים לובי יהודי חזק שמסייע לקידום האינטרסים של מדינת ישראל אצל חברי סנאט וקונגרס ומתבסס על הקהילה היהודית הגדולה והעשירה בארצות הברית, שמתגוררת בעיקר במדינות מפתח במרוץ לנשיאות, כמו ניו יורק, קליפורניה ופלורידה.

[דרוש מקור]

בתקופת הנשיא דונלד טראמפ הכירה ארצות הברית בירושלים כבירת ישראל בנאום ירושלים, והעבירה במאי 2018 את שגרירות ארצות הברית בישראל לירושלים.

ברית המועצות ורוסיה

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – יחסי ישראל-ברית המועצות, יחסי ישראל-רוסיה
הציר הראשון של ברית המועצות בישראל, פבל ירשוב, מוסר את כתב האמנתו ביום י"ב באב תש"ט

כבר בשנותיה הראשונות של ישראל הכירה בה ברית המועצות ולמעשה תמכה בה כבר בהצבעת האו"ם על הקמת המדינה בכ"ט בנובמבר, 1947. נשק ישראלי הגיע פעמים רבות מגרורות של ברית המועצות, כמו צ'כוסלובקיה. עד כדי כך הקשר היה חם בימי הקמת המדינה, שבארצות הברית פחדו שישראל הסוציאליסטית תהפוך למדינה קומוניסטית.

לאחר שבן-גוריון בחר את צד המערב ולאחר שמלחמת קוריאה העלתה את החיכוך בין מעצמות העל, סייעה ברית המועצות למדינות ערב, במסגרת המלחמה הקרה בארצות הברית. היא סיפקה לסוריה ולמצרים נשק, יועצים ואף לוחמים. כמו כן עשתה שימוש רב בתעמולה אידאולוגית אנטי-ישראלית כדי לנגח את ישראל והציונות. במשך שנים ארוכות סירבה ברית המועצות להתיר עלייה לישראל ושחרור סרבני מצפון, דבר שגרם לביקורת בישראל ולקמפיין "שלח את עמי". אחת מנקודות השפל ביחסים אלו הייתה הפיגוע בצירות הסובייטית בתל אביב בפברואר 1953. למרות התנצלות ישראל ניתקה ממשלת ברית המועצות כל יחסים דיפלומטיים עם ישראל עד לשיחות חשאיות שנערכו בסופיה כארבעה חודשים מאוחר מכן.

לאחר תום המלחמה הקרה ונפילת ברית המועצות, הטונים הצורמים שהגיעו מרוסיה התמתנו, וכיום יש לישראל יחסים דיפלומטיים, כלכליים וביטחוניים ענפים עם רוסיה, בין השאר בתחום המלחמה בטרור. מאידך, רוסיה תומכת באיראן, בסוריה ובפלסטינים, ומייצאת להם נשק. אחת הסיבות לכך היא כדי להוכיח עצמאות במדיניות החוץ מול ארצות הברית. כיום יש ביקורת בישראל על הקשר של הרוסים לתוכנית הגרעין האיראנית וכן על יחסם הסלחני לטרור הפלסטיני.

במקביל, היחסים הכלכליים והתרבותיים של ישראל ורוסיה נמצאים בפריחה בשל העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים.

בריטניה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי ישראל-בריטניה

בריטניה הייתה המעצמה העולמית העיקרית שהעניקה גיבוי ותמיכה לתנועה הציונית מימי הצהרת בלפור. היחסים הקרובים עם היישוב נחלשו לקראת סוף תקופת המנדט. לאחר הקמת המדינה שיתפה ישראל פעולה עם בריטניה (וצרפת) במלחמת סיני בשנת 1956. בריטניה מקיימת יחסים צבאיים עם ישראל במסגרת נאט"ו ומייצאת לה נשק[5], בתנאי שלא תשתמש בו ביהודה ושומרון. הבריטים הואשמו לעיתים קרובות על ידי ערבים בפרו-ישראליות, ועל ידי ישראלים בפרו-ערביות, בניהול מדיניותם במזרח התיכון. שאלת המדיניות הבריטית בנושא הסכסוך הישראלי-ערבי, בעיקר לאחר 1967, היא שנויה במחלוקת בבריטניה עצמה, וניתן למצוא מגוון דעות רחב בנושא זה.

בשנים האחרונות הצטרפותה של בריטניה למחנה הנלחמים בטרור האסלאמיסטי ברחבי העולם הביאה להבנה גדולה יותר לצורכי הביטחון של ישראל, בעיקר מצידה של ממשלת בריטניה. עם זאת בקרב חלקים של השמאל הבריטי, כגון חבר הפרלמנט ג'ורג' גאלאוויי, נמשכת הביקורת כלפי מדיניות ישראל. כמו כן באקדמיה הבריטית רווחת דעה אנטי-ישראלית רחבה ובשנים האחרונות נוצרו יוזמות להחרמת אוניברסיטאות ישראליות במחאה על השליטה הישראלית ביהודה ובשומרון. מגמה זו של ביקורת קשה הקיימת בכל חוגי השמאל באירופה, ובמיוחד בצרפת ובמדינות סקנדינביה, התגברה עם הפגיעה באוכלוסייה אזרחית פלסטינית במהלך האינתיפאדה השנייה, בניית גדר ההפרדה ומלחמת לבנון השנייה. עם זאת, תוכנית ההתנתקות שיפרה את היחס לישראל באירופה.

יש בדרך כלל התאמה באירופה בין היחס לישראל לבין היחס לארצות-הברית. החוגים האנטי אמריקנים בציבור האירופי הם בדרך כלל מתנגדי ישראל. החוגים הפרו-אמריקנים, ובהם רוב הממשלות האירופיות, הם בדרך כלל גם פרו-ישראלים יותר.

צרפת

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי ישראל-צרפת

עד שנות השישים הייתה צרפת הידידה המרכזית של ישראל, והיא סיפקה חלק ניכר מהנשק של המדינה הצעירה. שיאי הסיוע הביטחוני של צרפת לישראל התבטאו בעסקת המיראז'ים והסיוע בבניית הכור האטומי בדימונה. ב-1956 נלחמה צרפת לצד ישראל במלחמת סיני. כיבושי ישראל במלחמת ששת הימים, והעובדה שישראל נלחמה בידידותיה של צרפת, לבנון וסוריה, הובילו להטלת אמברגו על סחר בנשק עם ישראל. מלחמת לבנון הראשונה הביאה לביקורת מתמשכת על המדינה, ולמדיניות פרו-ערבית מובהקת, שהושפעה מהאוכלוסייה המוסלמית והערבית הגדולה בצרפת. היחסים בין המדינות הגיעו לשפל בתקופת כהונתו של ז'אק שיראק, אשר הרבה למתוח ביקורת נוקבת על ישראל, תוך תמיכה בפלסטינים וביאסר ערפאת. בשנים אלו גם התגברו באופן ניכר מקרי האנטישמיות בצרפת. בשנת 2007 נבחר לתפקיד נשיא המדינה ניקולא סרקוזי, אשר ידוע בתמיכתו במדינת ישראל. סרקוזי הביע מספר פעמים בכלי התקשורת את תמיכתו בישראל, ואף הגיע לוועידת הנשיא בבנייני האומה בירושלים. עם עלייתו לנשיאות, הפכה צרפת לידידה הגדולה ביותר של ישראל באירופה. במהלך מלחמת לבנון השנייה קראה צרפת להפסקת אש הומניטרית בין ישראל וחזבאללה, וכך גם במהלך מבצע עופרת יצוקה ברצועת עזה. ההתקרבות בין המדינות פסקה עם עלייתו לנשיאות של יורשו של סרקוזי, פרנסואה הולנד.

גרמניה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי ישראל-גרמניה

יחסי ישראל וגרמניה הם יוצאי דופן וטעונים. מדינת ישראל, שהוקמה שלוש שנים אחרי כניעת גרמניה הנאצית, נעה בין שאיפה שברגש להחרמת גרמניה לבין רצון למחול לגרמנים על מנת לשפר את סיכויי ההישרדות. בדרכון שהוציאה המדינה בשנותיה הראשונות נכתב כי הוא תקף לכל מדינות העולם, פרט לגרמניה, אולם בעל הדרכון היה יכול לבקש כי המילים "פרט לגרמניה" יימחקו.

ב-1952 נחתם הסכם השילומים עם גרמניה המערבית של קונרד אדנאואר. ההסכם ספג ביקורת קשה מצד מנהיגים ישראלים, כמנחם בגין ודב שילנסקי ונגדו התקיימו הפגנות קשות, שבהן הופיעו, לראשונה אחרי השואה, יהודים עם טלאי צהוב. במשך שנים אחר כך, ישראלים רבים החרימו תוצרת גרמנית וסירבו לבקר על אדמתה. כיום רק ישראלים מעטים מחרימים סחורות גרמניות וברלין היא יעד תיירותי ישראלי מרכזי.

בתחילת שנת 1965, היה יחסו של ראש ממשלת גרמניה, לודוויג ארהרד, אוהד לישראל והיהודים. בדומה לקודמו, אדנאואר, היה גם ארהרד מעוניין בכינון קשרים דיפלומטיים עם ישראל, אך אף הוא נרתע מפעולה בנושא, בעיקר כיוון שחשש מהתגובות בעולם הערבי.

המצב הפוליטי בגרמניה עבר מספר שינוי משמעותי בעקבות מספר אירועים ב-1965:

גרמניה הבינה כי אם תתרחש החרפה במזרח התיכון או שתפרוץ מלחמה, העולם יטען כי גרמניה גרמה להפרת האיזון באזור, וכי אם ינותקו היחסים הדיפלומטיים בין גרמניה המערבית ומצרים, ייווצר תקדים בעל השלכות חמורות שיצרו את צעדי המדיניות בנושא היחסים בין גרמניה המזרחית לגרמניה המערבית. גרמניה המערבית העדיפה לכונן יחסים דיפלומטיים עם ישראל, כיוון שחשבה שפעולה כזו תחזיר את היציבות למזרח התיכון, תבטל את הצורך באספקת נשק לישראל ותאפשר להמיר אותה בסיוע כלכלי; כמו כן, גורמים עוינים בקואליציה יעזבו לפחות לזמן מה את עניין חוקי ההתיישנות; לבסוף, גם אם מצרים ומדינות נוספות ינתקו את קשריהם הדיפלומטיים, גרמניה תהיה מסוגלת לספוג זאת.

קורט בירנבך מונה לעסוק בצדדים הטכניים. ראשית, הקמת קונסוליות בשתי המדינות, שיהפכו בבוא העת לשגרירויות מלאות; שנית, סיוע כלכלי ופגישה אישית בין לוי אשכול ללודוויג ארהרד. ארהרד שחרר ידיעה לעיתונות ב-7 במרץ 1965, שבה נכתב: "הממשלה הפדרלית חותרת לכינון קשרים דיפלומטיים עם ישראל. צעד זה עשוי לתרום לנורמליזציה ביחסים. הוא אינו מכוון נגד שום מדינה ערבית. הממשלה הפדרלית לא תספק נשק לאזורי מתיחות."

באופן זה החלו יחסים דיפלומטיים מלאים בין ישראל וגרמניה המערבית ב-1965. יחסים אלה התחממו, גם כאשר מדינות אירופה אחרות ביקרו את ישראל. לעיתוני גרמניה יש יחס מיוחד לישראל. בצהובון בילד אף נדרשים העיתונאים לחתום על נאמנות לישראל.[דרוש מקור] כיום, בעיקר לאחר עליית אנגלה מרקל לשלטון, נמצאת גרמניה ביחסים מצוינים עם מדינת ישראל, ואף מעניקה לה סיוע צבאי - לדוגמה הצוללות מסדרת דולפין שמימנה ממשלת גרמניה לישראל בתגובה למלחמת המפרץ. אחד המניעים ליחסים בין ישראל וגרמניה הוא חובה מוסרית, שנמצאת בקונצנזוס הפוליטי והציבורי בגרמניה, לדאוג להישרדות ישראל.

גרמניה היא שותפת הסחר השנייה בעולם עם ישראל (כ-500 מיליון מארק); כספי השילומים לישראל מסתכמים בכ-86 מיליארד מארק.[דרוש מקור] החל משנת 1965 מוגש סיוע כלכלי לישראל בגובה של 140 מיליון מארק בממוצע לשנה. משלחות חילופי נוער פועלות מדי שנה, כ-7000 צעירים גרמנים מבקרים מדי שנה בישראל וכ-3000 צעירים ישראליים מבקרים מדי שנה בגרמניה.