יהדות חרדית | רקע היסטורי

רקע היסטורי

עד לסוף המאה ה-18 חיו יהודי אירופה בקהילות שנשלטו על ידי בתי הדין והפרנסים שלהן. הן התקיימו כקורפורציה אחת מני רבות והיו כפופות למערכת זכויות-יתר והגבלות נפרדת משל עצמן; הממשק הכלכלי והתרבותי עם הסביבה היה מוגבל, ושמירת חוקי הדת הייתה בגדר נורמה ומוסכמה ציבורית שנאכפה חוקית על ידי הממסד, שהעניש את המפירים אותם. מצב עניינים זה החל להשתנות לאחר שהאמנציפציה במרכז היבשת ובמערבה – כחלק מתהליך רחב יותר של פירוק חברת המעמדות והקמת מדינות ריכוזיות – חיסלה את האוטונומיה השיפוטית של הקהילות, פתחה בפני חבריהן אפשרויות חדשות של תעסוקה, החלה להעניק להם שוויון זכויות וכפתה חינוך בבתי-ספר ממשלתיים, שהחליפו במהרה את תלמודי התורה הישנים. היהודים הפכו בהדרגה למעורבים יותר בסביבתם, תוך אימוץ מנהגים, לבוש, תרבות ואורח חיים חדשים. תנועת ההשכלה אף היא ניסתה לקדם מודרניזציה יהודית עם דגשיה המיוחדים, אך ביחס לגורמים החיצוניים הנזכרים הייתה השפעתה מועטה[3]. לפתיחות לעולם הרחב נלוו תהליכים של חילון, התבוללות והתנצרות בקנה מידה גדול. כמו כן, נשמעו קריאות לשינוי דתי עמוק כדי להסתגל, דוגמת אלו של היהדות הרפורמית שהחלה לצמוח. מגמות אלו היו לצנינים בעיניהם של האדוקים השמרנים במרכז אירופה, שראו בהן סכנה ברורה. הם ניסו לשמר את ההוויי המסורתי באמצעות דבקות באורח חייהם, ובפרט בנושאים ששחיקה בהם נקשרה לקבלת הרוחות החדשות.

המייצג הבולט של גישה זו, הנחשב לאחד האבות המייסדים של התפישה החרדית שהתגבשה במהלך המאה ה-19, היה הרב משה סופר ('החת"ם סופר') מפרשבורג. הוא טבע את אחד ממטבעות הלשון המזוהים עמה, "חדש אסור מן התורה". במקור, נאמר ביטוי זה על סוגיית איסור האכילה מהתבואה החדשה לפני שמניפים את העומר בבית המקדש. החת"ם סופר העניק לביטוי משמעות מקורית, לפיו כל שינוי במנהג ישראל החשוד כקשור למגמות התמורה אסור, גם אם אינו סותר במפורש את התלמוד והפוסקים[4]. לחת"ס הייתה השפעה רבה בציבור היהודי, ובארצו הונגריה, שבה מיעטו השלטונות להתערב בארחות היהודים והדרכים הישנות שרדו זמן ממושך יחסית, התעצבו גילוייה הראשונים של המגמה המסוֹרְתָּנית (להבדיל ממסורתית) שהתווה[דרושה הבהרה]. ביתר מרכז היבשת התפוררה החברה היהודית הישנה עד אמצע המאה: אפילו במורביה השמרנית והנחשלת יחסית, נסגרה ב-1847 הישיבה המרכזית בניקלשבורג מחוסר פונים. הישיבה האחרונה בגרמניה, בפיורדא, נסגרה כבר ב-1828. מוסד תלמוד התורה נעלם כמעט לגמרי והוחלף בבתי ספר. העימות במרכז אירופה בין משתלבים לאדוקים הוביל ב-1871 לפילוג קהילות מלא בהונגריה, האחרונה שנותרה בה נוכחות חזקה לשומרי המסורת, בין שני המחנות. ב-1876 התאפשר גם לאורתודוקסים בגרמניה לפרוש מהקהילות הממוסדות שנשלטו על ידי המתקדמים. רק חלק קטן מהם נענו לקריאת רש"ר הירש לעשות זאת ולהקים קהילות נפרדות.

הקצב האיטי שבו הגיעה המודרנה בתחום כלשהו למזרח אירופה, שם גם לא ניתנה כלל אמנציפציה עד לאחר מלחמת העולם הראשונה והיהודים סבלו מאפליה קשה, איחר מאוד את הופעתם של תהליכים כאלה בפולין הקונגרסאית, בתחום המושב וברומניה. החברה היהודית נותרה מסורתית במידה רבה והחינוך הישן נשאר חזק: בעוד שמאות ישיבות פעלו, ב-1880 היו בקרב יהודי רוסיה ופולין רק 21,308 תלמידי בית-ספר, מתוך אוכלוסייה של קרוב לחמישה מיליון[5]. אפילו ב-1897, 97% מ-5.2 מיליון היהודים תחת שלטון הצאר הצהירו על יידיש כשפת אמם, ורק 26% היו מסוגלים לקרוא רוסית ברמה מינימלית[6]. גם באזורים הנחשלים של האימפריה האוסטרו-הונגריתגליציה, בוקובינה וצפון-מזרח הונגריה – הביאו שיעורים נמוכים של עיור, והצלחה חלקית בלבד של השלטונות לכפות חינוך מודרני, לכך שנותרו כיסים גדולים שבהם שרד אורח החיים הישן. ריכוזים אלה, שהשתמרו די זמן כדי לסגל לעצמם השקפת עולם וצורות ארגוניות שיבטיחו אותם מהתפוררות בתנאים המשתנים, היוו את רוב מניינו של העולם החרדי. בין היתר, הושם דגש חזק במיוחד על בלעדיות לימוד התורה. בחברה המסורתית, שבה הייתה עליונות הלימוד הזה מובנת מאליה, לא הייתה התנגדות לחכמות חיצוניות בבחינת "פרפראות לתורה"; רבים מרבני אירופה במאה ה-18 למדו מדעים ושפות כאוטודידקטים. אך רצונם של משכילים כמו נפתלי הרץ וייזל להשוות בין "תורת השם" ו"תורת האדם", וניסיונות הממשלות לכפות הכשרה בסמינרים על הרבנים, הביאו לריאקציה ולשלילה גמורה של לימודי חול[7].

בניגוד למגמה השלטת במערב, בכל החוגים והזרמים, של הגדרת היהדות מחדש והגבלתה לתחום הדת בלבד[8], התמוטטות המבנה הקהילתי והערכים המסורתיים ברוסיה ובסביבותיה הקימו לראשונה שורה של הוגים שהגדירו את הזהות היהודית במושגים חילוניים. לקראת סוף המאה סחפו הסוציאליזם והתנועות הלאומיות היהודיות, בהן הציונות והאוטונומיזם, רבים מהצעירים במזרח היבשת. התעוררותה של הציונות, במיוחד, נתפשה בידי האדוקים כאיום פנימי, בגלל האופי החילוני של ראשיה ורצונה לעצב את היהדות כלאום. בהקשר היסטורי זה קמה תנועת אגודת ישראל. האגודה נדחתה בידי האדוקים השמרנים יותר, במיוחד בהונגריה וגליציה אך גם בקרב חוגים מסוימים בליטא ופולין. עד היום מתאפיין רוב הציבור החרדי בהסתייגות מהתנועה הציונית, הסתייגות שבאה לידי ביטוי בדרגות שונות – מאדישות ועד התנגדות חריפה. זהו אחד ההבדלים האידאולוגיים המרכזיים בין היהדות החרדית לציונות הדתית (הפילוג ביניהן התהווה ברמה ההשקפתית כבר ב-1900[9], אך הושלם מבחינה קהילתית-ציבורית רק בשנות ה-1960)[10]. עקב חשש מהחילון המואץ של מהגרים שעזבו את קהילותיהם המגובשות ונחשפו לסביבה דינמית כפרטים, כפי שאירע בקרב מיליוני היהודים הרוסים שעברו לאמריקה, רוב הרבנים החרדיים לא עודדו הגירה בתקופה שבין מלחמות העולם[11].

לאחר מלחמת העולם השנייה התבססו השרידים שנותרו לפליטה סביב הרבנים, בעיקר בישראל ובארצות הברית. הם הקימו מסגרות חדשות, הומוגניות, שהתבססו על הצטרפות וולונטרית, בניגוד לקהילות הישנות במזרח אירופה שנשמר בהן בדרך כלל מגע קרוב בין כלל היהודים – ואפילו מהעדות האורתודוקסיות הנבדלות במרכזה[12]. בתוך גופים אלה התפתחה חברה נבדלת בעלת מאפיינים סוציולוגיים משלה. בישראל התבסס הציבור החרדי כמגזר המוגדר על ידי הצבעה למפלגת אגודת ישראל וענפיה (למעט קבוצות קנאיות שסירבו להשתתף בבחירות), קיום מערכת חינוך נפרדת ועצמאית, בידוד יחסי משאר החברה, הימנעות של הנשים ורוב הגברים מגיוס לצה"ל ועוד. לאחר השואה עודדה החברה החרדית את הגברים להקדיש את זמנם ללימוד תורה, מתוך ניסיון לשקם את עולם הישיבות שחרב, בעוד הנשים מופקדות על הפרנסה – מודל שהתקיים בתקופה הקדם-מודרנית רק בקרב האליטה הרבנית המצומצמת באירופה, שבה נשים פרנסו את בעליהן הלמדנים[13]. מגמה זו, שכונתה לימים "חברת הלומדים", התעצמה ברביע האחרון של המאה ה-20. התפתחויות דומות אירעו בארצות הברית ובקהילות הקטנות יותר באירופה, אם כי היעדרם של העימות האידאולוגי החריף עם הציונות ושל המבנה הפוליטי-חברתי הסקטוריאלי של ישראל תרמו לפתיחות יחסית לעולם החיצון. "חברת הלומדים" נותרה שם בגדר תופעה מצומצמת ורוב הצעירים פנו לשוק התעסוקה לאחר הנישואין[14].

במקביל, בערך בשנות ה-1980, החלה לעלות החרדיות הספרדית כתנועה. אף כי תהליכי חילון ותירבות בהיקף גדול התרחשו בארצות המוצא של יהדות ארצות האסלאם, אלה נעדרו לרוב עוקץ אידאולוגי או לפחות יומרה להחליף את המונופול של האליטה הרבנית על היהדות. ההתנגדות השמרנית להם הייתה מאופקת ובלתי-שיטתית (בדמות גינויים, אך ללא הקמת מוסדות והיבדלות חברתית כבאירופה) והרבנים שמרו בדרך כלל על קו מכיל. רק תחת הנסיבות במדינת ישראל, עם השקפה יהודית-חילונית סדורה ותוקפנית מחד ומאידך הדגם החרדי-אשכנזי שלמערכת החינוך שלו נשלחו רבים מילדי העולים, החלה לצמוח גם חרדיות ספרדית. זו התגלמה באופן פוליטי בייחוד במפלגת ש"ס.

הציבור החרדי לגוניו נהנה מהתעצמות ניכרת מאז שנות השבעים. זאת בשל עליית הרב-תרבותיות והסובלנות כלפיו – לאחר כמאתיים שנה שבהן דרשו מדינות קונפורמיות וטמיעה מצד מיעוטים, וכן בשל תנועת התשובה ההמונית. ההתעצמות ניזונה גם מההשפעה הדמוגרפית המתמשכת של שיעורי ילודה גבוהים, שעלו במידה ניכרת עקב התבססות מדינת הרווחה ושיפור שירותי הרפואה. במובלעות הומוגניות כמו קריית יואל שבניו יורק כוננו מחדש מערכות אכיפה פנימית, לראשונה מאז ביטול האוטונומיה היהודית במאה ה-18. אמנם מערכות אלו מתנהלות בעיקר בצורה סמויה, בדמות לחץ חברתי חזק המסתייע בהעלמת עין מצד הרשויות[15]. בראשית המאה ה-21 גדל במהירות חלקם של החרדים מתוך כלל האוכלוסייה היהודית באירופה וצפון אמריקה, שרוב אגפיה האחרים שוקעים בשל התבוללות. צמיחה ניכרת מתרחשת גם במדינת ישראל, אם כי לזו מתלווים המשבר הכלכלי של "חברת הלומדים" ותופעת החזרה בשאלה.