יהדות חרדית | מאפיינים

מאפיינים

אדיקות דתית

הגישה ההלכתית החרדית, במיוחד בקרב האשכנזים, נוטה לכיוון מחמיר יותר. בהשקפת העולם החרדית ניתן תוקף מוחלט לאמונות היהודיות המסורתיות והרבניות: התורה, בכתב ושבעל פה, ניתנה לבני ישראל מאת האלוהים על ידי משה; כל מה שכתוב בתורה הוא אמת אבסולוטית; את התורה ניתן לפרש רק על בסיס התורה שבעל-פה, כפי שהועברה על ידי חז"ל והפוסקים המקובלים לאורך הדורות במסגרת התלמוד ושאר הספרות הרבנית. האמונה בי"ג העיקרים של הרמב"ם מהווה אבן יסוד בהשקפת עולם זו. החינוך החרדי משקיע את מירב זמנו בלימוד התורה ומצוותיה בשאיפה להוציא בוגרים יראי שמים.

בתחום הכשרות, החרדים מקפידים להשתמש רק במוצרים המאושרים על ידי גופי השגחה המקובלים עליהם, המנפיקים תעודות השגחה "למהדרין" שבהם בדרך כלל יש הקפדה על החומרות של כל העדות, ושהפיקוח בהן נחשב להדוק יותר מזה של הרבנויות המקומיות או הרבנות הראשית. ביחס למצוות השמיטה, לדוגמה, הציבור החרדי-אשכנזי נמנע מלהשתמש בהיתר המכירה. גישה זו הביאה את החרדים לעימותים עם גורמים מתונים יותר, כמו בפולמוס השמיטה ובאירועים אחרים[21].

טיש - התכנסות סביב שולחנו של האדמו"ר

ציות לגדולי הדור

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – גדול הדור, אדמו"ר

בציבור החרדי מהווים "גדולי הדור" (או "גדולי ישראל"), שהם הרבנים והאדמו"רים הבולטים והמשפיעים ביותר, את הסמכות העליונה בכל הקשור לא רק בשאלות הלכתיות ספציפיות אלא גם בהתנהלות ציבורית שוטפת ואף ביחס להתנהלות הפרט. עקרון זה, שנטבע עם התגבשות החרדיות במזרח אירופה ובישראל, ידוע בשם "דעת תורה". אף על פי שהציבור החרדי מורכב ממאות קהילות נפרדות שלכל אחת מהן מנהיגות משל עצמה, כאשר עומדות על הפרק סוגיות חשובות, אמורים "גדולי הדור" להכריע בהן. כך "מועצת גדולי התורה" והמזוהים עמה קובעים למגזר החרדי-אשכנזי שלהם, "מועצת חכמי התורה" וראשיה מכריעים עבור הציבור החרדי-ספרדי בישראל, וגופים אחרים (דוגמת "התאחדות הרבנים" או בד"ץ העדה החרדית) מחליטים לקהלם. החרדים מקפידים על כך שפסיקות ההלכה וההכרעות הציבוריות יהיו על טהרת הרבנים החרדים, דהיינו מבלי להישען כלל על דעת רבנים שאינם מזוהים ככאלו. בכלל זה, נבחרים שלוחי הציבור החרדי בכנסת על ידי הרבנים העומדים בַראש מחנותיהם.

הסתגרות והתבדלות

פשקווילים בירושלים, מאפיין בולט של הרחוב החרדי

החברה החרדית מאופיינת בהתבדלות מכוונת מהעולם החיצון, במטרה לשמר עצמה מפני חדירת ערכים שאינם מקובלים עליה. הקהילות החרדיות מסתגרות ומתבדלות באמצעות דיור נבדל, הקמת מערכות חינוך ייחודיות לקהילה והימנעות מצריכת תקשורת ותרבות שאינן חרדיות. הדבר מתבטא למשל בהתנגדות לצפייה בטלוויזיה. רבים בהנהגה החרדית מנסים למנוע חיבור של הבתים החרדים לאינטרנט וחשיפה, ולהיחשף לעיתונים שאינם חרדיים, אך בשונה מההצלחה בטלוויזיה, הרי שבנוגע לשימוש באינטרנט השפעת השוללים נמוכה יותר וכמחצית מהחרדים נוהגים לגלוש באינטרנט[22], אם כי רבים מהם גולשים בעזרת תוכנות סינון כמו נתיב ורימון, חלקם אף מחזיקים שני טלפונים סלולרים, האחד ללא אינטרנט והשני עם. כתחליף, משתמשים החרדים באמצעי תקשורת מגזריים. כמו כן נעשה שימוש במודעות קיר (פשקווילים) ובכרוזים על גבי מכוניות וכן בקווי נייעס כדי להעביר ידיעות ופרסומים.

מרבית החרדים נמנעים מהשתתפות באירועים כמו טקסים לאומיים או חגיגות יום העצמאות. חלקם, בעיקר חסידים, מדברים ביניהם בשפת היידיש, מהם מטעמים פרקטיים ומהם מתוך מטרת התבדלות. אלו גם מקפידים להפריד בין עברית מודרנית ללשון הקודש[23]. מרבית החרדים נמנעים מלימוד מקצועות אקדמיים באוניברסיטאות ובמכללות כלליות. אלה מביניהם הלומדים במכללות עושים זאת בעיקר במכללות או בתת-מוסדות המיועדים לחרדים. ההתבדלות מתבטאת גם באיסור על בנות לשרת בשירות לאומי וכל שכן בצבא, ובאי-גיוס בני הישיבות לצה"ל על בסיס עקרון "תורתו אומנותו".

תעסוקה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חברת הלומדים

העמדת לימוד התורה כממלא את מרבית תוכן חיי המעשה של הגברים נחשבת לסמל חרדי. מתוך יחס ערכי זה ללימוד התורה, ממעטים החרדים בלימודי חול במוסדות החרדיים המיועדים לגברים (להוציא לימודי חשבון בסיסי ודקדוק). בזרמים החרדיים השונים אין אחדות דעים בדבר האיזון הנכון בין תורה ועבודה. בעשורים האחרונים גברה ההשקפה כי לימוד התורה הוא תפקידו העיקרי של היהודי, אף במחיר חיי דחק. החרדים הדוגלים בהשקפה זו משתדלים (במידת האפשר) למלא את יומם בלימוד תורה, ורבים מהם אינם עוסקים במשלח יד כלשהו, כאשר בדרך כלל נשותיהם עובדות ומפרנסות את הבית. בחברה החרדית בישראל, ובמיוחד בציבור הליטאי, מקובל שהגבר החרדי לומד בכולל ואינו עובד במרבית חייו, והאישה נושאת בעול פרנסת המשפחה באמצעות עבודה בביתה ומחוצה לו. נכון ל-2009, היו בישראל 61% מהנשים החרדיות עובדות לעומת 52% בלבד מהגברים החרדיים[24]. תופעות אלו של בעל לומד ואשה עובדת נפוצות יותר בציבור הליטאי. בציבור החסידי והספרדי ישנו מספר גדול יותר של גברים העובדים לפרנסתם.

בחברה החרדית שמוצאה מאירופה, הנוהג המקובל עד שנות ה-50 של המאה ה-20 היה שרוב הנערים לומדים מקצוע שיפרנס אותם, רק בראשית שנות ה-50 החל התהליך של יצירת "חברת לומדים" לצבור תאוצה בכל החברה החרדית, תחת הנהגתו של החזון איש[25]. ההשקפה המעדיפה באופן מובהק את לימוד התורה על פני העבודה, התחזקה בעיקר בארץ, לאחר השואה, מתוך תפיסה שלאחר חורבן עולם התורה באירופה יש לשקם אותו אף במחיר הפרת האיזון בין תורה לעבודה. בעבר, רוב החרדים ואפילו רבנים חשובים עסקו לפרנסתם בעסקים קטנים, כגון קמעונאות ומסחר. התמיכה הסוציאלית ממשלתית לישיבות ולכוללים תרמה רבות להתחזקות מגמה זו. לעומת החרדים החיים במדינת ישראל, החרדים החיים בחוץ לארץ נוטים יותר להשתתף בשוק העבודה[26].

בסוף שנות ה-90 החלו להישמע יותר ויותר קולות בתוך המגזר החרדי שקראו ליציאה לעבודה וללימוד מקצועות מודרניים. הדבר נבע בעיקר ממצוקה כלכלית גוברת והולכת, ומהקושי לקיים את עולם התורה שהגיע לממדים גדולים. בעקבות זאת נפתחו מכללות ללימוד מקצועות כעריכת דין, ראיית חשבון, ניהול עסקים, אדריכלות, מחשבים ועוד, שנועדו לבני המגזר החרדי ומותאמים לאורח חייהם[27].

על פי נתוני הלמ"ס בשנת 2013 מעט מעל מחצית הגברים החרדים (56%) היו מועסקים (בהשוואה ל־90% בציבור הגברים היהודי שאינו-חרדי)[28].

תעסוקת הנשים

בחברות שמרניות ומסורתיות שיעור תעסוקת הנשים בדרך כלל נמוך בהרבה משיעור תעסוקת הגברים, זאת בין היתר בשל הציפייה השמרנית מהאישה שתתמקד בניהול משק הבית ובגידול הילדים, וכן הגבלות על מרחב פעילותה של האישה מטעמי צניעות[29]. לעומת זאת, על פי נתוני הלמ"ס, שיעור התעסוקה של נשים חרדיות בישראל ב-2013 היה גבוה באופן משמעותי משיעור התעסוקה של גברים חרדים (70% מול 56%), זאת בשל מנגנון "חברת הלומדים" שלפיו הגברים מקדישים את חייהם ללימוד תורה והנשים הופכות להיות במקרים רבים המפרנסות העיקריות של המשפחה.

השכלתן של רוב הנשים החרדיות מבוססת על תעודות שהן מקבלות בתום לימודיהן בסמינר בשנים י"ג-י"ד, והן בעיקר תעודות הוראה, תעודות הכשרה מקצועית והנדסאיות. רוב בוגרות התיכונים החרדים אינן בעלות תעודת בגרות. במרץ 2012 הודיע גדעון סער, שר החינוך, כי מבחני החוץ הנהוגים במוסדות אלה יוכרו כ-11 יחידות בגרות. בתארים מסוימים מזכים מוסדות אקדמאים את בעלי תעודות ההכשרה במספר מסוים של נקודות זכות. על מנת להשלים תואר אקדמי צריכות בוגרות הסמינרים להשלים בגרויות ולהתחיל את לימודיה המקצועיים מההתחלה (בעלות תעודת הנדסאי מקבלות נקודות זכות תמורת התעודה שלהן). גם גיל החתונה המוקדם בקרב נשים חרדיות מקשה עליהן להשלים לתואר. על פי נתונים של הלמ"ס לשנת 2008, רק ל–17.6% מהנשים החרדיות יש תואר אקדמי, לעומת 39% במגזר החילוני[30]. מחקר של מוסד נאמן מצא כי הנשים שהשתלבו באקדמיה מאופיינות בגיל מבוגר יותר ובמספר ילדים נמוך יותר מהממוצע בציבור החרדי[31].

תחום הלימוד הנפוץ ביותר לנשים חרדיות בישראל הוא הוראה בבתי ספר ובגני ילדים של הקהילה החרדית. בתחילת שנות ה-2000, בשל היעדר משרות הוראה לכל הבוגרות, נוספו תחומי עבודה חדשים בהם עוסקות הנשים החרדיות, כמו תכנות מחשבים, הנהלת חשבונות, ייעוץ מס, גרפיקה, ריפוי בעיסוק, קלינאות תקשורת, אדריכלות, עיצוב פנים, עבודה סוציאלית, טלמרקטינג, ומזכירות. דוגמה לכך ניתן לראות במודיעין עילית שבו הוקם מתחם תעסוקתי המיועד לנשים חרדיות בלבד ובו חברות היי-טק שונות[32].

נשים חרדיות מתאפיינות בשיעור גבוה של תעסוקה בתחום החינוך. בשנת 2011 כ-35% מהנשים החרדיות העובדות עסקו בחינוך, לעומת כ־17% משאר הנשים היהודיות. הן עובדות גם בהיקף משרה נמוך: רק 10% מהנשים החרדיות עובדות 43 שעות שבועיות או יותר (לעומת כשליש בקרב שאר היהודיות), ו-46.6% מקבלות שכר מתחת לשכר המינימום. הדבר נובע ככל הנראה מהמספר רב של ילדים ומכך שהלימודים בכולל מסתיימים בדרך כלל בשעה שבע בערב, ורוב עול משק הבית מוטל על האישה. כתוצאה כך היא מתקשה לעמוד בעבודה במשרה מלאה לצד גידול הילדים. גם נשים חרדיות המועסקות במקצועות הנחשבים כרווחיים, הן מרוויחות פחות. בתחום ההייטק דווחו פערים בגובה המשכורת שהגיעו ל-30%, בביצוע עבודה זהה. גם בתחום זה, חרדיות רבות מעדיפות בתנאים נוחים לאם עובדת, גם על חשבון פוטנציאל השתכרות וקידום נמוך[33]

לצד תרומתן המכרעת של הנשים החרדיות לקיום חברת הלומדים, יציאת האישה החרדית לעבודה והשכלתה גרמו בפועל לשינוי מבנה המשפחה השמרנית. כעת, כשהגבר עסוק רוב יומו בלימוד תורה, הפכה האישה למשכילה יותר ולמפרנסת העיקרית. בעבר, למדו כל בנות הסמינרים של בית יעקב חינוך. בעקבות רוויה בתחום זה הוכנסו מקצועות אחרים. כגון אדריכלות, עיצוב פנים, היי-טק, ראיית חשבון, ייעוץ מס, וכדומה. שינויים אלו והאיום על מבנה המשפחה המסורתי היו לצנינים בעיני חלק מהרבנים. בכנס שנערך ב-2015 עבור מנהלי סמינרים, יצאו רבנים בהוראה כי המוסדות החרדים לא יכירו בתארים אקדמאיים. הרב נתן זוכובסקי, ראש ישיבת גאון יעקב, אמר: "איך הוא (הבעל) יכול להיות בעל דעה כשהיא מביאה את הדברים הגדולים (המשכורת). אם היא מתחילה להביא משכורות גבוהות ומוגזמות בגלל המכללות שהיא למדה ובגלל ההשתלמויות שיש לה - זה סכנה לכל מבנה הבית". הרב דוד כהן, ראש ישיבת חברון, אמר כי אישה שמפתחת קריירה "זה הרס גדול", מאחר שהיא עלולה לזלזל בבעלה, שמקדיש את חייו ללימוד התורה[34].

על פי נתוני הלמ"ס בשנת 2016 היו כ-70% מהנשים החרדיות בישראל מועסקות, בהשוואה ל־80% בציבור הנשים היהודי שאינו-חרדי[35]. על אף העלייה בשיעורי התעסוקה נשים חרדיות עובדות מספר שעות נמוך מנשים לא חרדיות[36].

מבנה המשפחה, צניעות והפרדה מגדרית

אחד מהערכים המרכזיים בחברה החרדית הוא הצניעות, אשר לרוב מתייחסת ליחסי גברים ונשים, תוך מטרה למנוע יחסים אפשריים האסורים על פי ההלכה. החברה החרדית שומרת על הפרדה מגדרית מחמירה, הכוללת הימנעות מיחסים חברתיים בין גברים ונשים שאינם בני זוג או משפחה. התפיסה החרדית גורסת כי "אין אפוטרופוס לעריות", כלומר: בתחום היחסים שבין גברים ונשים מוטב לנקוט בגישה מחמירה יותר מאשר להגיע לידי ניסיון. הפרדה מגדרית מוחלטת קיימת במוסדות החינוך החל מגיל הגן, בדרך כלל מגיל 3. הפרדה זו נשמרת גם באירועים על ידי מחיצות המפרידות בין הגברים לנשים, וביתר שאת בבתי הכנסת. ניסיונות מצד גורמים מסחריים לערוך מופעים המיועדים לקהל החרדי, כאשר באולם עצמו נשמרת הפרדה מגדרית, נאסרו על ידי רובם המכריע של הרבנים בישראל ובחו"ל, מחשש שסביב האולם תיווצר התגודדות שתיצור התחככות חברתית בין צעירים וצעירות. כך גם נדיר שנשים ירצו או יופיעו לפני גברים.

החרדים מקפידים על לבוש צנוע, במיוחד בקרב הנשים. הפרשנות החרדית רואה את מקומה של האישה קודם כל בבית ובחינוך הילדים, וזאת לעיתים קרובות בהסתמכות על הפסוק "כה תאמר לבית יעקב" כשרש"י מפרש במקום: "בית יעקב: אלו הנשים" (שמות יט, ג) גישה רווחת בחברה החרדית היא שעבודת הנשים מחוץ לבית היא אילוץ כלכלי ולא תופעה חיובית כשלעצמה. פעמים רבות מסתמכים על הפסוק "כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה"[37]. נשים בחברה החרדית לא נושאות בתפקידים ציבוריים כמו בפוליטיקה ותפקידי ניהול ציבוריים, למעט במוסדות חינוך לבנות. מרביתן נמנעות מללמוד נהיגה[38] בשל גדרי צניעות, תמונות של נשים לא מוצגות בציבור וברוב אמצעי התקשורת החרדים. זוגות נשואים נמנעים מלהפגין חיבה בפומבי בנוכחות אנשים זרים. עובדה זו נכונה במיוחד בקרב הציבור החסידי. חסידות גור נחשבת למחמירה ביותר בכך, ולפי תקנותיה בעל ואישה אינם אמורים להיראות כזוג בציבור והם נמנעים מללכת יחד ברחוב[39].

בארצות הברית קיימת מזה שנים רבות הפרדה וולנטרית בין גברים לנשים, בקווי תחבורה ציבורית המופעלים בין הריכוזים החרדיים השונים במדינת ניו יורק, כגון הקווים בין בורו פארק לויליאמסבורג והקווים בין ברוקלין ומנהטן, למונסי, קריית יואל, ולייקווד-ניו ג'רזי[דרוש מקור]. בשנות ה-90 ובראשית המאה ה-21 התחזקה מגמה זו גם בישראל, כך למשל ארגנו חלקים במגזר החרדי הפרדה בין נשים לגברים בחלק מהאוטובוסים בתחבורה הציבורית והם מכונים קווי מהדרין. בג"ץ אסר על הפעלת קווי מהדרין, שבהם חלה בעבר הפרדה בכפייה, אך התיר להמשיך בנוהג של פתיחת הדלת האחורית באוטובוס כדי להמשיך לאפשר הפרדה מרצון למעוניינים בכך. בעיירה החרדית ניו סקוור שבמדינת ניו-יורק, קיימת הפרדה גם ברחובות וצדי הרחוב מסומנים במדרכות מיוחדות לנשים ומדרכות מיוחדות לגברים. בשבתות וחגי ישראל קיימת הפרדה זהה ברחובות הסמוכים לבית הכנסת המרכזי של חסידות ויז'ניץ בקרית ויז'ניץ שבבני ברק וכן ברחובות הסמוכים לבית הכנסת המרכזי של חסידות סאטמר בקרית יואל שבניו-יורק.

משפחות מרובות ילדים

ממוצע הריבוי הטבעי באוכלוסייה החרדית גבוה יחסית לשאר האוכלוסייה, מתוך תפיסה אידאולוגית דתית הרואה בהבאת ילדים לעולם מצווה חשובה ("פרו ורבו"). על פי נתוני הלמ"ס ממוצע הילודה לאישה חרדית ב-2009 עומד על כ-6.5 לידות, ירידה משיא של 7.6 ילדים שנרשם בין השנים 2003-2005[40]. משפחות מרובות ילדים עם מספר ילדים דו ספרתי אינן נדירות. השימוש באמצעים למניעת הריון נפוץ פחות וכרוך לרוב בהיתר של מורה הוראה (כגון במקרים של סיכון בריאותי, או קשיים נפשיים).

תוחלת החיים

על פי נתונים משנת 2016, תוחלת החיים בריכוזים חרדיים בישראל (בני ברק, ירושלים ובית שמש) ארוכה בכשלוש שנים מאשר באזורים בהם מתגוררת אוכלוסייה בעלת רמה סוציו-אקונומית דומה[41].

לבוש חרדי

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – לבוש חרדי

רוב החרדים אימצו ביגוד אירופי מודרני: חליפות קצרות, חולצות לבנות מכופתרות, כובעים ומכנס רגיל. אף כי ישנה הקפדה על לבוש בשחור ולבן ומראה שמרני יחסית, המזכיר את המחצית הראשונה של המאה ה-20 (לצד פריטים הנדרשים הלכתית כמו כיפות וכיסוי ראש לנשים). כך, לדוגמה, הסבא מסלובודקה הקפיד שבחורי ישיבתו יאמצו את אופנות הסטודנטים הגויים כדי לשוות להם מראה מכובד.

חלק, בעיקר אצל החסידים, משמרים את הלבוש היהודי-אשכנזי כפי שנהגו באירופה שנים רבות, עם פריטים כמו מעיל עליון ארוך לגברים. בקרב החסידויות, הביגוד הוא מושא לתשומת לב רבה ומשקף את מנהגיהן ומקורותיהן הגאוגרפיים. פריטים מסוימים (כמו מכנסיים התחובים לתוך הגרביים בקרב אנשי חסידות גור) מעידים על השתייכותם של הנושאים אותן.

נשים נשואות מקפידות על כיסוי ראש. בקרב ליטאים וכן חסידויות כמו חב"ד, גור ועוד, מקובל לחבוש פאה נכרית ללא כיסוי נוסף. בחלק מהחוגים האחרים, בעיקר חסידיים, חובשות נשים מטפחת או כובע, לרוב מעל פאה. בחלק מהקהילות, בעיקר חסידויות הונגריות, מגלחות הנשים את שיער ראשן אחר החתונה. בקרב חרדים ספרדים הולכות נשים רבות עם מטפחת או כובע, בהתאם לפסיקתו של הרב עובדיה יוסף, אך ישנן גם נשים החובשות פאה בהתאם לפסק ההלכה של הרב שלום משאש ורבנים אחרים.

ארגוני התנדבות וגמ"חים

בתחילת כל ספר טלפונים חרדי מופיעה רשימת גמ"חים

המגזר החרדי הוא העני ביותר במדינת ישראל[42], ויש בו הסתמכות רבה על ארגוני צדקה וגמ"חים. ריבוי הארגונים ההתנדבותיים הוא מאפיין בולט בתרבות החרדית, והם מהווים מעין "ביטוח לאומי" פנימי של החברה החרדית, ומקלים על העוני ועל תנאי המחיה של המגזר. שיעור המתנדבים בחברה החרדית גבוה מאשר כלל האוכלוסייה. בשנת 2009, דיווחו 46% מכלל הציבור החרדי על עצמם כעוסקים בפעילות התנדבותית. מתוכם 25% מתנדבים במסגרת ארגון, 57% מתנדבים באופן פרטי ו-16% בשתי הדרכים יחד. חצי מכלל המתנדבים מתנדבים יותר מ-10 שעות בחודש[24].

כמה מהארגונים ההומניטריים שנוסדו בחברה החרדית מעניקים עזרה לכלל הציבור בישראל. מפורסמים במיוחד הארגונים זק"א, "הצלה", "יד שרה", "עזרה למרפא" ו"עזר מציון".

על פי מחקר של ד"ר ניקול דהאן המתבסס על פרסומים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה משנים 2005–2006, האוכלוסייה החרדית מרבה לעסוק בפעילות התנדבותית בהשוואה לשאר האוכלוסייה. הממצאים של שנת 2003 הצביעו על אחוז התנדבות של 33 בקרב חרדיים, לעומת 24.5 דתיים, 16.2 מסורתיים-דתיים; 13.5 מסורתיים לא כל כך דתיים; 15.9 לא דתיים- חילוניים[43]