חיפה | היסטוריה
English: Haifa

היסטוריה

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – היסטוריה של חיפה, התפתחות אורבנית של חיפה

ראשיתה של חיפה אינה ידועה בבירור. חלק מהחוקרים סבורים שיישוב בשם חיפה היה קיים כבר בתקופה הפרסית[12]. מחקרים אחרים מאחרים את היווסדה למאה ה-2[דרוש מקור]. חיפה נזכרת במקורות התלמודיים ובכתבי השליחים הנוצריים. בתקופה זו הייתה זו עיירה קטנה ששכנה בין שכונת בת גלים והמושבה הגרמנית של היום[13], אתר שמוכר בשנות האלפיים כ"חיפה אל-עתיקה".

בימי קדם

שרידי מבנים בתל שקמונה

ההתיישבות באזור חיפה החלה בתקופת הברונזה המאוחרת. בתל אבו הואם שבאזור מפרץ חיפה נמצאו שרידים של עיר ששימשה כעיר נמל החל מהמאה ה-15 לפנה"ס ועד התקופה ההלניסטית. מצדה השני של חיפה נמצא תל שקמונה שבו נמצאו שרידי עיר שהתקיימה, אם כי לא ברציפות, מהמאה ה-14 לפנה"ס עד המאה ה-7. שרידי עיר עתיקה מהתקופה הביזנטית והתקופה הערבית הקדומה נמצאו בחורבת קסטרא.

התייחסות לאירועים באזור בממצאים שבכתב אנו מוצאים החל ממאה ה-3 לפני הספירה. שני מקומות באזור חיפה, נקשרו על פי המסורת לאירועים שהתרחשו במאה ה-9 לפני הספירה עוד בתקופת ממלכת ישראל. המערה בה השתמש אליהו הנביא מיוחסת כיום לאתר מערת אליהו (נמצאת בסמוך לשכונת קריית אליעזר שבמערב העיר), והכינוס הציבורי הגדול בהר הכרמל במעמד של אליהו הנביא כנגד נביאי הבעל. מיוחס כיום לפי מסורות שונות לאתר המוחרקה.

מהעיר יצאו רבנים ידועים, הנזכרים במשנה ובתלמוד, וביניהם "יוסף החיפני", עוזרו של רבי יהודה הנשיא, והאמורא רבי אבדימי דמן חיפה (שציון קברו נמצא בדרך יפו בסמוך למפגשה עם דרך העצמאות). כמו כן, חיפה נזכרת כיישוב שיהודיו לא הורשו לעלות לתורה, בשל אי הקפדתם על הגייה נכונה בעברית: "אין מורידין לפני התיבה לא אנשי בית שאן ולא אנשי בית חיפה ולא אנשי טבעונין מפני שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין"[14]. במדרש איכה רבה נזכרת חיפה כעיר יהודית שסבלה מהאוכלוסייה הנכרית של העיר קסטרא הסמוכה[15].

ימי הביניים

מסוף התקופה הביזנטית (המאה השביעית) ועד סוף שנת 1000 אין כל מידע על חיפה. רק בראשית המאה ה-11 החלה העיר להופיע בספרי תיירים המספרים שבחיפה יש בוני ספינות[16]. בתקופה זו הח'ליף של בגדאד, אשר משל על האזור, מסר את העיר לרשות היהודים בעבור תשלום של מס שנתי. לקהילה היהודית בעיר באותה תקופה היה שם הן בארץ והן בחו"ל ור' אליהו בן שלמה הכהן, ראש ישיבת ארץ ישראל, מאחרוני גאוני ארץ ישראל, כינס בה בשנת 1084 ועידה חשובה. על פי מגילת אביתר, הוא חידש באותה שנה את ה"גאונות ואת הסמיכה בחיפה בבית הוועד"[17]. במשך השנים התבססה העיירה כעיר נמל קטנה לצד הנמל הגדול שפעל בעכו, ובמהלך ימי הביניים העיר בוצרה.

ביולי 1100 ערכו הצלבנים מתקפה צבאית על העיר (שהייתה באזור בו נמצאת שכונת בת גלים כיום). על פי ספרות המחקר, התגוררה בחיפה באותה תקופה קהילה יהודית גדולה. מונאכוס, הנזיר מוונציה, כינה בשנת 1116 את חיפה בשם "עיר השטן" ואת הלוחמים המגינים עליה "שונאי האלוהים", רמז ברור ליהודים, ש"הגנו בחזקה, באש ובחרב, על עצמם ועל חייהם". אלברט מאאכן מתאר את המערכה: "כאשר הקריבו אבירי צרפת את המכונה העצומה לחומה...עלו התושבים - יהודים על פי מוצאם...על החומה ובחימה עזה נלחמו בנשקם נגד הנוצרים[18]. ההיסטוריון בן-ציון דינור הדגיש את דימויה: "העיר היא עיר יהודית ... אזרחיה - יהודים (סארצינים [מוסלמים] נמצאים רק בחיל-המצב!), הגנתה - הגנת יהודים, וניצחונה - חרפת הנוצרים. ואת העובדה הזאת מזכירים האחד לשני וחוזרים ומזכירים" מנהיגי הצלבנים ולוחמיהם[19]. ההתקפה הצלבנית על העיר מוקפת החומה, שילבה כוחות מן היבשה ומן הים. כוחות הימיָה שנעו בכ-200 כלי שיט אל חיפה, הגיעו מרפובליקת ונציה. התושבים היהודים הצטרפו אל חיל המצב הפאטימי הקטן; "הם עמדו על נפשם איתנים", עד שהכוחות הצלבנים התייאשו ונסוגו[20]. כאשר חזרה הסתערות הצלבנים, עמדו היהודים והמוסלמים "בפניהם בגבורה ללא הפוגה"[21]. לאחר הפוגה, חזרו הכובשים הצלבנים והפעילו כוחות מסתערים איתנים. אלברט מאאכן מספר כי טאנקארד עודד את אביריו "להילחם ביהודים, המגינים באומץ-לב כזה על העיר... ואולם האזרחים היהודים ביחד עם גדודי הסארצינים התנגדו להם בכל תוקף, ומעל החומה יצקו עליהם למטה שמן וזפת רותחת ואש ושיחים השליכו עליהם ועל המכונה"[18]. לאחר כ-27 ימי מצור, נפל "מבצר חיפה" כשמו העברי, או "Castellum Caiphas" כשמה הלטיני, בידי הכובשים הצלבנים[22]. חלק מהתושבים נמלטו אל קיסריה ועכו, שאר התושבים, שלא הספיקו להימלט, נרצחו בידי הצלבנים. ההיסטוריון בנימין זאב קדר מציין כי "הייתה זו הפעם האחרונה, לפני הופעתם של הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה, שכוח יהודי נטל חלק במערכה צבאית על אדמתה של ארץ-ישראל"[23]. מדברי אלברט מאאכן משתמע שחיפה הייתה עיר יהודית ואילו גדודי הסארצינים באו אל העיר כדי לעזור בהגנתה. על פי הידוע, עסקו היהודים בחיפה בבניית אניות[24]. לאחר הכיבוש הפכה חיפה ליישוב שעיקר אוכלוסייתו היא נוצרית ומוסלמית. חומות העיר שנהרסו שוקמו על ידי הצלבנים, אולם המספנות לא שוקמו. בשנת 1187 בקירוב עברה חיפה לשלטונו של צלאח א-דין ותחת חסותו התיישבו בעיר יהודים רבים והקימו קהילה משגשגת. בשנת 1265 נכבשה העיר על ידי ביברס, חומותיה נהרסו והיא הפכה ליישוב דייגים קטן.

במאה ה-14 אנו מוצאים אזכור של העיר בתיאוריהם של רבי אשתורי הפרחי (משנת 1322) ושל רבי יצחק חילו (מ-1334). במקורות אלה מתואר שבחיפה חזרה להתקיים באותן שנים קהילת יהודית משמעותית. במאות ה-15 ה-16 וה-17 חיפה מוזכרת מעט מאד ונראה שלא התקיים בה יישוב יהודי משמעותי.

העת החדשה

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – חיפה בתקופה העות'מאנית, התיישבות נתיני המעצמות בחיפה

חיפה המודרנית החלה להתגבש במתכונתה הנוכחית בימי השלטון העות'מאני - בשנת 1761 הרס דאהר אל עומר, שליט הגליל, את העיר המקורית, ובנה את חיפה מחדש במקום שבו מצויה כיום העיר התחתית. אל עומר הקיף את העיר חומה והציב עליה מגדלי-שמירה מעוגלים. בצלע ההר הקים מצודה וקרא לה בורג' א-סלאם, לאמור: מצודת השלום[25]. תקופה זו סימנה את תחילת עלייתה של חיפה על פני שכנתה עכו בחשיבות האסטרטגית והכלכלית.

צילום אוויר של חיפה משנת 1918. הסברים לתמונה:
2 נקודות תכולות - תחנת רכבת מזרח ורחוב נצרת (רחוב חטיבת גולני של היום).
נקודה ירוקה - פינת קיבוץ גלויות-נצרת (שדרות פלי"ם של היום).
נקודה צהובה - כיכר פריז (חמרה).
נקודה אדומה - פינת הרחובות שיבת ציון (סטאנטון)-אלנבי.
נקודה סגולה - פינת ביאליק-חסן שוקרי. המבנה משמש עד היום כבניין המשטרה.
נקודה כחולה - דרך יפו.
נקודה כתומה - רחוב הנביאים.
בין הנקודה הירוקה והצהובה - אזור הקאסבה של חיפה והשוק שנהרסו בשנת 1948 לאחר שחרור חיפה במלחמת העצמאות. מעל הנקודה הירוקה בית הקברות המוסלמי, שקיים עד היום.
נקודה ורודה - שכונת בת גלים, שהוקמה על חצי האי כף הכרמל. בתמונה לא מופיע הנמל, שנפתח בשנת 1933. בחלק הימני התחתון של התמונה מופיע מזח מסילת הרכבת החיג'אזית. ניתן לראות את קרונות הרכבת על המזח.
מבט על מפרץ חיפה ממדרונותיו הצפוניים של הר הכרמל, 1898
ראש הכרמל וסטלה מאריס במבט מהים, 1910
עמוד עשן מיתמר מעל חיפה לאחר ההפצצה האיטלקית הרביעית

במהלך המאה ה-19 התרחבה העיר, בעיקר בסיוען של שתי קבוצות של מתיישבים נוצריים שביססו עצמן מחוץ לחומות. האחת היא קבוצת הטמפלרים מגרמניה, אלה התיישבו באזור מישורי למרגלות הכרמל, מדרום לחוף הים התיכון בסמוך לעיר העתיקה, וניסו לעסוק בעיקר בחקלאות. בהמשך הם הקימו על פסגת ההר שכונת נופש חדשה, לה קראו "כרמלהיים" ומספר בתים מתוכה שרדו ושומרו, זוהי שכונת כרמל מרכזי של היום. בתי המושבה הגרמנית שלרגלי ההר, לאורך שדרות בן-גוריון, שוחזרו גם הם, והם מהווים כיום מוקד תיירותי. הקבוצה השנייה היא המסדר הכרמליתי, שחבריו התיישבו באזור שכונת בת גלים ובהמשך באזור סטלה מאריס שבראש הכרמל, שבו ייסדו מנזר קתולי כבר באמצע המאה ה-18. בעת פלישת נפוליאון לארץ ישראל שימש המנזר כבית חולים לצבא נפוליאון. במהלך המאה ה-19 התנהלו בין שתי הקבוצות הדתיות מאבקי שליטה על הטריטוריה החדשה בהר. במרוצת המאה ה-18 וה-19 הותקף נמל חיפה בעקביות על ידי פיראטים, ובשל כך החליט המושל העות'מאני המקומי לבנות שני צריחים שישמרו על הנמל משני צידיו. המגדלים סימלו את העיר, ואף על פי שנהרסו בתקופה מאוחרת יותר, הם מונצחים בסמל העיר חיפה. בשנות ה-30 של המאה ה-19, תקופת איברהים פחה, הגיעו לאזור מהגרים מצרים.

הרצל תיאר את חיפה כ"עיר העתיד", חזון שביטויו העיקרי הושמע ברומן האוטופי "אלטנוילנד" שיצא בשנת 1902, ובו מתאר הרצל עיר נמל בינלאומית ופורחת, שבה "הכבישים חלקים היו כמדרכות והמכוניות חפזו-עברו על גלגלי הגומי שלהן כמעט ללא רעש... זאת היא רכבת האוויר החשמלית".

יהודים התגוררו בחיפה כקהילה החל מאמצע המאה ה-19, והיו ברובם בני עדות ספרד. לאורך תקופת השלטון העות'מאני נע מספרם של היהודים שגרו בעיר בין 800 ל-1,500 נפש. שכונתם הראשונה מחוץ לחומות הייתה ארד אל-יהוד שהוקמה בשנת 1891 בין ואדי רושמיה לוואדי סאליב של היום. האוכלוסייה היהודית צמחה בהתמדה הודות לעלייה הראשונה והשנייה ממזרח אירופה.

המאה ה-20

במהלך העשור הראשון של המאה ה-20 הייתה חיפה למרכז היהודי של צפון ישראל. אנשי "חברת עזרה" מברלין ביקשו לקדם הקמת מוסד על-תיכוני שיכשיר יהודים למקצועות הטכנולוגיה, ובשנת 1912, עת מנתה האוכלוסייה היהודית בעיר קרוב ל-3,000 נפש[26], הונחה בהדר אבן הפינה לטכניקום - בית ספר גבוה המתמקד במדעי החיים ובהסמכת מהנדסים וטכנאים. בעקבות מלחמת השפות שהתנהלה ביישוב, שונה שמו של המוסד ל"תכניון", ובהמשך נקבע כטכניון.

בתחילת המאה ה-20 נחנכה בחיפה תחנת הרכבת הראשונה, שהיוותה תחנת קצה מערבית של רכבת העמק - מסילה שחצתה את עמק יזרעאל בין חיפה לבין מסילת הרכבת החיג'אזית באזור סוריה ועבר הירדן. החיבור המסילתי, שנועד לקשר את חיפה עם מרכזים אחרים של הקיסרות העות'מאנית, האיץ את תנופת הפיתוח של נמל חיפה.

ערב מלחמת העולם הראשונה חיו בחיפה כ-20,000 תושבים, והיא הייתה העיר הרביעית בגודלה בארץ.

במלחמת העולם הראשונה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כיבוש חיפה במלחמת העולם הראשונה

במהלך מלחמת העולם הראשונה הציב הצבא העות'מאני כוחות ארטילריים ברחבי חיפה כדי לשמור על המפרץ מפני נחיתה של הצבא הבריטי. בכל זאת, נכבשה העיר על ידי הבריטים ב-23 בספטמבר 1918. נמל חיפה גם שימש כנקודת אספקה והיערכות עבור הצבא הבריטי שכוחותיו התקדמו לעבר לבנון וסוריה. שבוע לאחר כיבוש העיר, ב-30 בספטמבר 1918, נכבשה דמשק, ובכך הסתיימה המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה והחלה תקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל.

תקופת המנדט הבריטי

שלטונות המנדט הבריטי הפכו את חיפה לבסיסם המרכזי במזרח התיכון. חיפה הצטיירה בעיני הבריטים כחוליה המקשרת בין בריטניה לבין השטחים המוחזקים על ידה במזרח התיכון ולמזרח הרחוק - נמל חיפה קישר את העיר אל בריטניה בתחבורה ימית, ורכבת העמק קישרה אותה למזרח בתחבורה מסילתית. נמל חיפה המודרני נחנך באופן רשמי בשנת 1933, לאחר שממשלת המנדט השקיעה רבות בפיתוחו. צינור נפט הונח בין עיראק לחיפה. העיר חוברה לרשת מסילות הרכבת המזרח-תיכונית לאורך חוף הים התיכון, ולימים מתחנת הרכבת חיפה מזרח יצאו רכבות לשלוש יבשות (לקהיר שבאפריקה, לקונסטנטינופול שבאירופה ולדמשק שבאסיה). לפרק זמן קצר בשנות ה-30 של המאה ה-20 חיפה הייתה גדולה אף יותר מתל אביב.

במאורעות תרפ"ט ב-1929 נרצחו 7 מיהודי העיר ונפצעו עשרות[27] בתקופה זאת, כמות התושבים בעיר עמדה כ-30,000[28].

עיקר הגידול באוכלוסייה היהודית באותן שנים נבע מהעלייה הרביעית והעלייה החמישית, שאנשיהן העדיפו להתיישב בערים הגדולות בארץ ישראל ובהן תל אביב, ירושלים וחיפה. הנמל שימש מקור פרנסה ליהודים רבים שהתיישבו בעיר והקימו את היישובים הסמוכים לה בשנות ה-30 - קריית מוצקין, קריית ים, קריית ביאליק, כפר אתא (לימים, קריית אתא) וקריית טבעון. בשנת 1936 היו בחיפה 45,000 יהודים, לעומת 40,000 ערבים[29].

לאחר פרסום מסקנות ועדת פיל ולקראת בואה של "ועדת המומחים" מטעמה, מינתה הסוכנות היהודית בסוף 1937 ועדות משנה לאיסוף נתונים. הוועדה לענייני חיפה, בראשות הקולונל פרדריק קיש, מצאה כי משקלם הסגולי של היהודים בעיר גדול יותר מזה של הערבים: היהודים החזיקו כ-44% מן הקרקעות בעיר, לעומת 26% בלבד לערבים, כאשר שאר הקרקעות היו שייכות לבני עדות אחרות ולחברות כלכליות וממשלתיות. יחד עם מפרץ חיפה, היה הרכוש הקרקעי היהודי 64% ואילו הערבי 12% בלבד[30].

בשנת 1938 נוסד המרכז הרפואי רמב"ם בבת גלים, ועד היום הוא בית החולים הגדול ביותר בצפונה של מדינת ישראל ובית החולים השלישוני (על-אזורי) היחיד באזור כולו.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1939, מספר התושבים בעיר היה כ-65,000[28]. ארץ ישראל בכלל וחיפה בפרט הייתה בסיס חשוב לפעילותם של הכוחות המזוינים של בריטניה בזירה המזרחית של הים התיכון במלחמה. מדינות הציר ראו בבתי הזיקוק, בצינור הנפט כירכוכ-חיפה ובנמל יעדים אסטרטגיים חשובים והעיר הופצצה מהאוויר 10 פעמים, יותר מכל עיר ארץ-ישראלית אחרת במלחמה זו.

ערב קום המדינה בשנת 1948, התגוררו בחיפה לבדה כ-80,000 יהודים. היהודים ישבו בעיקר בשכונות החדשות - "הדר הכרמל", "אחוזה", "נווה שאנן" ו"כרמל מרכזי". ערביי חיפה ישבו ברובם בעיר התחתית בשכונות חליסה, ואדי סאליב וואדי ניסנאס. הצירים המרכזיים היו דרך המלכים (היום דרך העצמאות), דרך יפו, רחוב המלך ג'ורג' (היום שדרות המגינים / הפלי"ם), דרך ההר (שעם קום המדינה הפכה לשדרות האו"ם וב-1975 שונה שוב שמה לשדרות הציונות) ודרכי השיט והרכבות. היה זה תור הזהב של חיפה בזמן החדש.

הקרב על חיפה במלחמת השחרור

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הקרב על חיפה

ב-22 באפריל 1948, בעקבות עזיבת הבריטים את מוקדי השלטון בעיר ולאחר קרבות בין תושבי חיפה היהודים לבין תושביה הערבים, נכנעו ערביי חיפה בפני אנשי ההגנה וכ-65,000 מהם עזבו את העיר[31]. בקרב על חיפה, שנמשך כיממה, נפלו 18 לוחמים יהודים. בערב חג הפסח תש"ח (23 באפריל 1948) פרסם משה כרמל, מפקד חטיבת כרמלי, את ההודעה הבאה:

בתוקף הסמכויות שנמסרו לי ובאישור הפיקוד העליון, הנני מכריז בזה על שלטון עברי עצמאי בעיר חיפה. ההגנה העברית שהכריעה את האויב הערבי ושליטה בנשקה על העיר כולה, תהווה את השלטון המוסמך היחיד בחיפה עד אשר יושתת בעיר, על ידי מנהלת העם, שלטון קבע אזרחי.

שלטון המנדט הסתיים אמנם ב-14 במאי 1948, אך האוניות הבריטיות האחרונות עזבו את נמל חיפה רק ב-30 ביוני. היה זה אחד המקומות האחרונים בארץ ישראל שנעזב על ידי הבריטים.

לאחר קום המדינה

אונית הנוסעים הראשונה שהגיעה לנמל חיפה ועל סיפונה עולים- 214 במספר, הייתה האונייה קפידוליו שהגיעה ביולי 1948 מאיטליה והתקבלה בהתלהבות רבה על ידי עובדי הנמל[32].

בעת העלייה ההמונית התיישבו עולים יהודים ברכוש שננטש על ידי הערבים. הודות לעלייה זו התרחבה חיפה באוכלוסייתה ובשטחה, ולאורך השנים שמרה על מעמדה כעיר השלישית בגודלה בישראל.

בשנת 1959 פרצו בעיר התחתית מהומות שכונו בעיתונות מהומות ואדי סאליב. עולים יהודיים ממרוקו ששוכנו בשכונת ואדי סאליב, שנודעה כשכונת מצוקה, התרעמו על כך שעולים אשכנזים זוכים, לכאורה, ליחס מועדף לעומת העולים המזרחים. המאורעות בוואדי סאליב הפכו לימים לסמל של השסע העדתי בחברה הישראלית.

ב-1959 גם נחנכה הכרמלית - הרכבת התחתית של חיפה (היחידה בישראל), שנעה בקו יחיד בין שש תחנות ומקשרת בין העיר התחתית למרכז הכרמל דרך שכונת הדר הכרמל.

הכרמלית, תחנת עיר תחתית

ב-1963 הוקמה שלוחה אקדמית בחיפה בחסות משותפת של האוניברסיטה העברית בירושלים ועיריית חיפה. בשנת 1972 זכתה השלוחה להכרה כאוניברסיטת חיפה והושלם הקמפוס על רכס הכרמל שבמרכזו מגדל אשכול, שבמשך עשרות שנים היה המגדל הגבוה בעיר.

בשנת 1974 נחנך מרכז התחבורה בשכונת בת גלים - ובו תחנת הרכבת חיפה – בת גלים ותחנת האוטובוסים המרכזית של העיר. מרכז התחבורה בבת גלים היה הגדול והעיקרי בחיפה עד תחילת שנות האלפיים, אז נחנכו שני מרכזי תחבורה דומים בפאתי העיר - תחנת הרכבת חוף הכרמל ומרכזית חוף הכרמל בדרום-מערב העיר ותחנת הרכבת מרכזית המפרץ ומרכזית המפרץ בצפון-מזרח העיר.

בשנות ה-90 נבנו בחיפה שלושה מרכזי קניות גדולים - קניון לב המפרץ, קניון חיפה, וה"גרנד קניון". כמו כן באותן שנים, הוקמו הטראסות בגנים הבהאיים במרכז הבהאי העולמי והמושבה הגרמנית חודשה. שתי אלו מהוות כיום מוקד תיירותי. האתרים הבהאיים הוכרזו בשנת 2008 כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו. כמו כן, ב-1996 נפתח בדרום העיר מרכז הקונגרסים, קומפלקס גדול בעל מבנה ייחודי המשמש לאירועים כמופעים, כנסים ותערוכות, ובין היתר מארח מדי שנה את טקס בחירת מלכת היופי.

בשנת 1991, במהלך מלחמת המפרץ הראשונה, נורו לעבר חיפה מספר טילי סקאד מעיראק.

במהלך האינתיפאדה השנייה אירעו בחיפה ארבעה פיגועי טרור שבהם נרצחו עשרות בני אדם - הפיגוע בקו 16 בשכונת חליסה (דצמבר 2001), הפיגוע במסעדת "מצה" (מרץ 2002), הפיגוע בקו 37 בשדרות מוריה בכרמל (מרץ 2003) והפיגוע במסעדת מקסים שבמערב העיר (אוקטובר 2003).

במהלך מלחמת לבנון השנייה, חיפה ועימה יישובי מחוז הצפון של מדינת ישראל הופגזו במטחי קטיושות שגרמו לנזק רב ולנפגעים בנפש (כולל שמונה הרוגים בנפילה אחת ב-16 ביולי 2006). עבור חיפה, הייתה זו הפעם הראשונה מאז מלחמת העצמאות שבה הופגזה העיר באופן מאסיבי. הפעילות העסקית בעיר צומצמה למשך כל תקופת המלחמה, וחלק מתושבי העיר מצאו מקלט ביישובים אחרים במרכז ובדרום הארץ.

בנובמבר 2016 פונו כ-60,000 מתושבי 12 שכונות העיר בעקבות שריפה שפרצה במספר מוקדים בעיר[33].

חיפה האדומה

לאורך השנים נודעה חיפה כעיר פועלים שבה אחוז חברי הסתדרות גבוה במיוחד ומכאן הוצמד לה, בין היתר, הכינוי "חיפה האדומה"[34][35][36].