חוק יסוד: נשיא המדינה | חסינות

חסינות

חוק היסוד מקנה לנשיא שני סוגים של חסינות: חסינות מהותית, המגנה עליו מהליכים משפטיים נגדו בשל פעולות שביצע מתוקף תפקידו וסמכויותיו, וחסינות דיונית, המגנה עליו מהליכים משפטיים נגדו במהלך תקופת כהונתו.

החסינות המהותית

מטרתה של החסינות המהותית היא לשמור את מעמדו של הנשיא כמי שעומד בראש המדינה ומעל לרשויות האחרות. החסינות המהותית חלה גם לאחר שהסתיימה כהונתו של הנשיא.

כאשר נחקק חוק היסוד, ביקשו כמה מחברי הכנסת לסייג את החסינות, ולאפשר במפורש הגשת עתירה לבג"ץ כנגד הנשיא, אך הצעה זו ירדה מהפרק.[12] בפרשת ברזילי, נדרש בג"ץ לסוגיה זו. בפסק הדין נקבע, כי אם נפלו פגמים בשיקול דעתו של הנשיא, הרי שבניגוד לרשויות שלטוניות אחרות, בג"ץ אינו יכול לפעול נגדו, בשל חסינותו. לעומת זאת, במקרה שבו חרג הנשיא מסמכותו, הרי שהוא אינו יכול עוד ליהנות מחסינותו, החלה רק על פעולות שביצע מתוקף תפקידיו וסמכויותיו.

יש הסבורים כי יש לפרש את הסעיף כך שהחסינות חלה רק לגבי פעולות אופרטיביות, ואין בה כדי למנוע מתן סעדים הצהרתיים נגד הנשיא.[13]

נשיא בית המשפט העליון בדימוס, השופט משה לנדוי, סבור כי החסינות חלה גם על פעולות שביצע הנשיא מתוקף מעמדו כראש המדינה, אף אם לא הוסמך לבצען במפורש בחוק.[14]

בנוסף לחסינות מפני הליכים משפטיים, פוטר חוק היסוד את הנשיא גם מהחובה להעיד בבית משפט לגבי דבר שנודע לו במילוי תפקידו, ומותיר את ההחלטה בנושא לשיקול דעתו של הנשיא.

החסינות הדיונית

הנשיא נהנה מחסינות מפני העמדה לדין פלילי במשך כל תקופת כהונתו, אף אם מדובר בעבירות שביצע לפני תחילת כהונתו, ושאינן קשורות לכהונתו. ניתן, עם זאת, להעמיד את הנשיא לדין לאחר סיום כהונתו. תקופת ההתיישנות על עבירות נעצרת עם תחילת כהונתו של הנשיא, ונמשכת מחדש עם סיום הכהונה. בניגוד לחסינות המהותית, החסינות הדיונית אינה חלה על הליכים אזרחיים, והיא פוקעת עם סיום כהונתו.

חוק היסוד קובע גם כי אם נדרש הנשיא להעיד, תיגבה עדותו במקום ובמועד שייקבעו על דעתו. בשנת 1994, כתב השופט בדימוס לנדוי כי אף שההוראה אינה חלה על חקירה משטרתית, הנימוס מחייב שכך ייעשה. בעת שנכתבו הדברים, טרם נחקר נשיא בישראל, אך כאשר נחקרו הנשיאים ויצמן ב-2000 וקצב ב-2006, הדבר אכן נעשה במשכן הנשיא ולא בתחנת משטרה.

בבג"ץ 2678/07 משה קצב נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח' נפסק כי לנשיא המדינה אין זכות יתר בכל הנוגע לזכות העיון בחומר החקירה, וכי מעמדו בעניין זה הוא כשל כל אזרחי המדינה.