חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו | היסטוריית החוק

היסטוריית החוק

בזמן הקמת ממשלת ימין צרה ב-11 ביוני 1990, נחתמו הסכמים קואליציוניים על פיהם סיעת הליכוד התחייבה שלא לקדם את החוק ללא הסכמת שותפיה בקואליציה.[2] ח"כ אמנון רובינשטיין, שעמד בראשות התנועה "תנועת המרכז – שינוי", לא היה חבר הקואליציה ולא היה קשור בהתחייבויות אלה. בשל כך, במרץ 1991 סיכמו יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט מטעם הליכוד, ח"כ אוריאל לין, וחבר הוועדה, ח"כ רובינשטיין, על יוזמה לפיה ינסו לחוקק חוקי יסוד של זכויות האדם שיזכו לתמיכת הכנסת.

המהלך סוכם על פי הצעתו של ח"כ רובינשטיין, ועל פיו הוחלט שח"כ רובינשטיין יפרק את הצעת חוק היסוד: זכויות היסוד של האדם, שהוכנה במשרד המשפטים בראשות דן מרידור, לארבע הצעות חוק נפרדות, שתוגשנה כל אחת בנפרד: חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו; חוק יסוד: חופש העיסוק; חוק יסוד: חופש הביטוי; וחוק יסוד: חופש ההתאגדות. כל החוקים הללו הונחו כהצעות חוק פרטיות של ח"כ רובינשטיין, ועברו כולן בקריאה טרומית.[3]

במהלך הדיון בוועדת החוקה, חוק ומשפט, בהכנה לקריאה ראשונה, החליט ח"כ לין שלא לאחד את ארבע ההצעות, ולהמשיך לקדמן רק כהצעות חוק נפרדות.[4] במהלך החקיקה החליט ח"כ לין שלא לנסות ולהקים בית משפט לחוקה, להבטיח שמירת דינים מוחלטת[4] ולהסכים להצעה שהתגבשה בין ח"כ יצחק לוי לח"כ אמנון רובינשטיין, שערכיה של ישראל יוגדרו כערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית.[5] כדי להחליש את עמדת המפלגות החרדיות, הורדו מההצעה המקורית חופש התנועה והזכות לבחור את מקום המגורים כזכויות יסוד מוחלטות.[6] כמו כן, הוסיף את סעיף 10, שהוא סעיף שמירת הדינים מתוך חוק היסוד של זכויות האדם שהוכן במשרד המשפטים.[5]

הצעת החוק המקורית הוגשה על ידי חבר הכנסת רובינשטיין באפריל 1991, ולאחר שהועברה לוועדת החוקה, חוק ומשפט, פורסמה ההצעה על ידה בנובמבר 1991. החוק התקבל בשלהי ימי הכנסת השתים עשרה, ב-17 במרץ 1992.

כשהציג את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו בפני הכנסת, אמר ח"כ לין:

החוק הזה הוכן, מתוך הבנה שעלינו ליצור הסכמה רחבה של כל סיעות הבית. היינו מודעים לכך, אין אנחנו יכולים להעביר חוק-יסוד, שמעגן את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, אם לא נגיע להסכמה רחבה של כל סיעות הבית... אנחנו לא מעבירים את המשקל לביהמ"ש העליון. אנחנו לא עושים כפי שהוצע בחוק יסוד: החקיקה ולא בחוק יסוד: זכויות האדם שהוגשו בזמנם. אין מוקם בית משפט לחוקה שמקבל כוח מיוחד לבטל חוקים

נשיא בית המשפט העליון בדימוס משה לנדוי בראיון ל"הלשכה" ינואר 1995

בדומה לחוק יסוד חופש העיסוק, הצעת החוק כללה סעיף 'נוקשות' המצריך רוב מוחלט לשינויו,[7] אולם במועד אישורו בקריאה שנייה ושלישית התקבלה על חודו של קול הסתייגות לפיה בוטלה דרישה זו.[8] בחוק תמכו 32 חברי כנסת ממפלגות הליכוד, העבודה, מרץ וחד"ש וכן יצחק לוי מהמפד"ל, התנגדו 21 חברי כנסת ונמנע אחד.[9]

מאז חקיקתו בשנת 1992, החוק תוקן פעם אחת בלבד בשנת 1994, בתיקון עקיף במסגרת חקיקת חוק יסוד: חופש העיסוק. התיקון כלל שני חלקים:

  • הפיכת סעיף 1 לחוק לסעיף 1א, והוספת סעיף 1 חדש לפיו, שכותרתו "עקרונות יסוד", הקובע כי "זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל".
  • תוספת לסעיף 8 (פסקת ההגבלה), לפיה ניתן יהיה לפגוע בזכויות שלפי חוק היסוד לא רק בחוק אלא גם "לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו".