חוק ההסדרים | ביקורת על תהליך החקיקה של חוק ההסדרים

ביקורת על תהליך החקיקה של חוק ההסדרים

במהלך השנים נמתחה ביקורת ציבורית נרחבת נגד היבטים שונים בהליך חקיקתו של חוק ההסדרים. נגד החוק נטען[דרושה הבהרה] כי הליך החקיקה החפוז אינו מאפשר דיון מהותי בגופם של סעיפי החוק השונים, שחלקם עוסקים ברפורמות גדולות במשק. בנוסף, נטען[דרושה הבהרה] כי הליך חקיקתו אינו מאפשר שקיפות מינימלית וביקורת ציבורית נאותה ובכך מערער את היסודות הדמוקרטיים של הליך החקיקה. פעמים רבות, חברי כנסת מהאופוזיציה מותחים ביקורת נוקבת על חוק ההסדרים, אך כאשר הם הופכים לחלק מהקואליציה, הם מצביעים בעדו, ולהפך. חבר הכנסת עזמי בשארה התייחס לעניין זה, וטען כי את הביקורת אין להפנות כלפי הממשלה, כי אם כלפי הכנסת עצמה:

זה חוק כמו שאר החוקים, חברי הכנסת יכולים לאשר אותו ולא לאשר אותו... אני לא מבין למה הכנסת מקבלת את זה. לא העם שלה מביא את זה, אלא הממשלה מביאה את זה, כיוון שזה נוח לה. כך היא צריכה לעבוד. אם הפרלמנט רואה שהחוק הזה הוא עלבון לפרלמנטריזם, יקומו הפרלמנטרים ויעשו משהו נגד החוק הזה

ד"כ 172 (התשנ"ח), עמ' 329.

מניעת דיון מעמיק

ביקורת על הליכי החקיקה השמיעה השופטת דליה דורנר בכנס שנערך ב מכללה האקדמית למשפטים ברמת גן ב-23 בדצמבר 2003:

אין ביקורת פרלמנטרית ראויה על חוק ההסדרים, מאחר שהוא מאושר במהירות כה רבה. השאלה האם אני כבית המשפט יכולה לומר לכנסת שהיא קיבלה את חוק ההסדרים בדיון טכני ולא מהותי שנעשה בחופזה ובאופן לא רציני ולא ראוי בוועדת הכספים, ולכן החוק הזה איננו חוקתי וזו שאלה כבדה ורצינית, ואין לי תשובה עליה.

היועצת המשפטית לכנסת ב-2006, נורית אלשטיין, טענה:

הממשלה עושה בחוק שימוש מניפולטיבי כמכבש ריכוזי, כמעט רודני שמשתק את עבודת הכנסת. קל וחומר שנעשה כאן שימוש בכלי שנועד לשעת חירום בעתות שגרה... הממשלה שנוטלת לעצמה את החופש לתכנן את השינויים המבניים בפרק זמן בלתי מוגבל איננה יכולה לאלץ את הכנסת לאשר אותן בסד הזמן הקצר, של חודשיים לכל היותר. זה לא רציני, וגם לא הליך חקיקה ראוי.

ביקורת זו קיבלה ביטוי בפסק הדין בבג"ץ ארגון מגדלי העופות בישראל[14], בו קבעה השופטת דורית ביניש כי

מדובר בהליך חקיקה שמקשה מאוד על קיומו של דיון מעמיק וממצה, ואשר פוגע ביכולתם של מקבלי ההחלטות בממשלה ובכנסת לגבש עמדה מבוססת לגבי כל אחד מהנושאים המופיעים בהצעת החוק.. הטיעונים בזכות יעילותו של מנגנון החקיקה של חוק ההסדרים אינם יכולים לעמוד אל מול חשיבותו של עקרון הפרדת הרשויות ועקרונות המשטר הדמוקרטי-ייצוגי...

שופטי בית המשפט העליון גם הצביעו על טעויות בנוסח החוק שהם ייחסו להליך החקיקה המהיר של חוק ההסדרים. למשל, בתיקון שנעשה ב"פקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פטורין)", הוכנס הלשון "מעון יום כמשמעותו בחוק הפיקוח על מעונות", כאשר המונח "מעון יום" כלל אינו מוזכר בחוק הפיקוח[15]. עם זאת, ועל אף הביקורת שמתח על חוק ההסדרים, סירב בית המשפט העליון לפסול אותו בשל פגם בהליכי חקיקה.

טענה נוספת שנשמעת היא כי חברי הכנסת אינם מכירים את סעיפיו השונים של חוק ההסדרים, וניתן להם זמן מועט בלבד לבחון את סעיפי החוק ולהציע הסתייגויות. עדות לכך ניתן למצוא בעתירה שהגישה האגודה לזכויות האזרח נגד חוק המדיניות הכלכלית של 2004[16]. עתירה זו נתמכה ב-11 תצהירים של חברי כנסת, בהם טענו כי הצביעו על הצעת החוק בלא שהתאפשר להם לבחון אותה לעומקה.

גם נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, שציין כי הוא תומך בתכניו של החוק, הכיר בכך שדרך חקיקתו בעייתית. בדיון בוועדת הכספים אמר פישר כי הוא "בעד חלק גדול של הרפורמות בחוק ההסדרים, אני מקווה שיום אחד נגלה דרך יותר טובה להביא אותן"[17].

פגיעה בעיקרון הדמוקרטי

טענות נוספות שנשמעות נגד חוק ההסדרים הוא פגיעתו בעיקרון הדמוקרטי. פגיעה זו באה לידי ביטוי במספר אופנים. בעיה אחת נובעת מהצמדתו של חוק ההסדרים לחוק התקציב השנתי. כאמור, סעיף 36א לחוק יסוד: הכנסת קובע כי אם לא אישרה הכנסת את תקציב המדינה עד ה-31 במרץ, הכנסת מתפזרת. בשל כך, לחבר הכנסת מהקואליציה אין אינטרס להצביע נגדו, אף אם הדבר מנוגד לאידאולוגיה שלו, שבשמה נבחר. ניתן למצוא לכך הצדקה, ככל שמדובר בתיקוני חקיקה הקשורים קשר ישיר לתקציב. לא כך הדבר כאשר מדובר בתיקוני חקיקה אחרים, שניתן היה להציעם במהלך השנה ללא כל קשר לתקציב. הבאתם של חוקים מסוג זה בחוק ההסדרים יוצרת את הרושם שהדבר נועד להבטיח את אישורם בידי הכנסת, במקרים שבהם הממשלה סבורה כי לא יעלה בידה לעשות זאת בחקיקה רגילה. עניין זה מקבל משנה תוקף כאשר מוצע בחוק ההסדרים לבטל חקיקה שהכנסת כבר אישרה, ושבעצם אישורה הביעה את עמדתה לגביה כאשר היא משוחררת מלחצי הממשלה. בפועל, עקב הליך הכנת הצעת חוק ההסדרים בממשלה, המשמעות חמורה הרבה יותר – מדובר בכפיית עמדת פקידי האוצר על נבחרי ציבור[18]. יושב ראש הכנסת ראובן ריבלין, אף כינה את חוק ההסדרים "חוק עוקף כנסת"[19].

בעיה נוספת היא הפגיעה בעקרון ההשתתפות של חברי הכנסת. כאשר חבר הכנסת מצביע על חוק ההסדרים בקריאה ראשונה ובקריאה שלישית, הוא מצביע בהצבעה אחת על שורה ארוכה של נושאים שאינם קשורים זה בזה, וייתכן שיש לו לגביהם עמדות שונות. לדוגמה, ייתכן שחבר כנסת פלוני תומך בהסדרת חופי הכנרת אך מתנגד לאיחוד מועצות דתיות (שני נושאים שהובאו בהצעת חוק ההסדרים לשנת 2008). במקרה זה, אין הוא יכול לתת ביטוי לעמדתו, משום שהוא נאלץ להצביע בעד שני הנושאים יחדיו או נגד שני הנושאים יחדיו.

עמדות התומכים בחוק ההסדרים

מול הביקורת שנמתחה על חוק ההסדרים, טוענים התומכים במנגנון זה כי הוא כלי חשוב לשם יישום מדיניות שאינה פופולרית, אך חיונית לדעתם למשק המדינה, ושלא ניתן היה לקדמה בהליכי חקיקה רגילים[20].

טענה נוספת שמשמיעים התומכים בחוק ההסדרים היא שהליכי החקיקה הרגילים עלולים לעכב רפורמות חשובות במשך זמן רב[21], כפי שטען בנימין נתניהו, כשהופיע כשר האוצר בפני הוועדה לענייני ביקורת המדינה של הכנסת:

האלטרנטיבה היא שלא יהיו החוקים האלה בכלל. האלטרנטיבה שלא יהיו חוקים כדי לעבור תהליך יותר אטי, יותר נעים לכנסת, זה שלא תהיה צמיחה, או שהאבטלה לא תרד מ-11% ל-9% ועוד מעט ל-8%, אלא תישאר ותעלה... אני חסיד השקיפות, אבל המהירות לפעמים הכרחית, במיוחד במצבי משבר. אנחנו מדינה שנתונה הרבה פעמים בצבת של כמה משברים בבת אחת. המהירות בהעברת החוקים, ההחלטות והרפורמות מחייבת לפעול יותר מהר – נכון, על חשבון דיונים יותר אטיים. זה נכון, אבל אם אני צריך לבחור בין השניים, ונניח שבמקום 40 רפורמות היינו מעבירים שלוש – שזה גם היה הישג עצום לעומת ההספקים הקודמים – לא היה קורה דבר; היינו מתרסקים והיינו, כמו מדינה דרום-אמריקנית מסוימת, מנהלים בַּרטר ברחובות במשך כמה שנים, עד שהיינו מגלים שאנחנו צריכים לעשות את השינויים האלה.

פרוטוקול הוועדה לענייני ביקורת המדינה מיום 8 במאי 2005

נתניהו אף טען כי "ביטולו של חוק ההסדרים במשק פירושו לדון את מדינת ישראל לעוני, מצוקה והעדר צמיחה"[19].

נשיא איגוד לשכות המסחר, חבר הכנסת לשעבר אוריאל לין, טען כי חוק ההסדרים כשלעצמו אינו מהווה פגיעה בדמוקרטיה. לין טוען כי יש בעיה עמוקה יותר באופן שבו מתנהלים דיוני ועדות הכנסת, ושדווקא דיון מרוכז בוועדת הכספים יהיה מקצועי יותר. אף הוא טוען כי לא ניתן לקדם מדיניות כלכלית ללא חוק ההסדרים[22].

גם בין המתנגדים לחוק ההסדרים במתכונתו הנוכחית, יש הרואים את הכלי עצמו כמכשיר חקיקה נחוץ, ומתנגדים רק לניצולו לרעה ולהיבטים מסוימים בו. כך למשל אמר חבר הכנסת אופיר פינס-פז:

יש שם דברים שאם לא יהיו שם, לא יהיו בכלל. הבעיה היא ניצול לרעה של חוק ההסדרים על ידי שרי אוצר. לכן אני בעד חוק זה בשלושה תנאים: שכל הסעיפים יהיו קשורים באופן ישיר לחוק התקציב; שחוק ההסדרים לא יוכל לבטל ביטול מוחלט חוק קיים; ושהממשלה לא תוכל להקפיא חוקים על ידי הממשלה ל-5–10 שנים[23].