חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה) | חקיקת חוק הדיור הציבורי

חקיקת חוק הדיור הציבורי

החוק נועד לאפשר לדיירי הדירות הציבוריות לרוכשן בעלות נמוכה, כשעד 85% מערך הדירה (כפי שנקבע על ידי שמאי), עד תקרה של 493,000 ש"ח, יהיה מענק מהמדינה. הסכומים הנקובים נכונים לשנת 1998 ומתעדכנים לפי שינוי המדד. המענק הינו מענק מותנה לחמש שנים שלאחריהן, אם התקיימו התנאים, יהפוך לקבוע.

המענק נקבע בצורה הבא:

  • לכל אחת מעשר השנים הראשונות - 4% מהמחיר הבסיסי;
  • לכל אחת מהשנים האחת עשרה עד עשרים - 3% מהמחיר הבסיסי;
  • לכל שנה נוספת - 2% מהמחיר הבסיסי.

לפי הצעת החוק הסכומים שאמורים להתקבל ממכירת הדירות היו צריכים לשמש לבנית דירות חדשות. מצדדי החוק טענו כי הוא יישום של עקרון ההפרטה בו תומכת הממשלה. רן כהן הביא בדברי ההסבר לחוק את הפרטת הדיור הציבורי בבריטניה ביוזמת מרגרט תאצ'ר כדוגמה לחיקוי וטען כלפי מתנגדי החוק מהקואליציה "הייתם צריכים לבוא ולדבר כאן על מגמה שלמה שמתקיימת היום במשק - שאתם דוגלים בה - הפרטה, שחלקה יכול להיות טוב וחלקה יכול להיות לא טוב ...האם צריך לעלות לכאן להפיל הפרטה לדיירי הדירות שכל אחד יקבל את הדירה שלו?". בהנמקה דומה המאתגרת את חסידי ההפרטה השתמש גם חבר הכנסת חיים אורון: "אבירי ההפרטה. כל מה שזז או עומד - מופרט. רק דבר אחד אי אפשר לעשות - להפריט את הבית שאנשים גרים בו"[1]