חוקת ארצות הברית | החוקה הבסיסית

החוקה הבסיסית

החוקה החדשה ביססה מנגנון פדרלי המהווה מסגרת-על לברית המדינות. התמציתיות והקיצור שבהם כתובה החוקה חוללו פולמוס מתמיד וממושך על הדרך הנאותה לפרשה, אשר הגיע לשיאו באמצע המאה ה-19, עת על כף המאזניים נחה יכולתן של מדינות הצפון לבטל את העבדות בדרום. המאבק החוקתי הלוהט נפתר רק לאחר מלחמת האזרחים, שבה מדינות האיחוד המנצחות כפו את דעתן על מדינות הדרום שהובסו. תוצאות המלחמה וניצחון הצפון חיזקו את הפרשנות הריכוזית לחוקה, זו השואפת להגביר את זכויות הממשל והקונגרס על חשבון זכויות המדינות.

מילות הפתיחה המפורסמות של החוקה הן "אנו העם של ארצות הברית, במטרה ליצור ברית שלמה יותר, לבסס את הצדק, להבטיח שלום מבפנים, לערוב להגנת הציבור, לקדם את רווחת הכלל ולהגן על ברכות החירות, לנו ולצאצאינו אחרינו, מקבעים ומחילים חוקה זאת לארצות הברית של אמריקה".

במילים "העם של ארצות הברית" מצביעה החוקה על מקור סמכותה, הוא העם. על מילים אלו, המציגות את העם, ולא את המדינות, כריבון של האיחוד, התבססו אלו שחפצו לרכז את הכוח בממשל הפדרלי, שלפיהם הוא נציגו הישיר של העם האמריקני. ביטוי חשוב נוסף בפתיח החוקה הוא "לקדם את רווחת הכלל", זהו האזכור היחיד בחוקה ליכולתה של ארצות הברית, כמנגנון פדרלי, לחוקק חוקים שמטרתם הושטת סעד לבני המדינות.

החלקים הבאים של החוקה באו לבסס הפרדת הרשויות נוסח מונטסקיה, הפרדה שאינה שלמה. כוחו של הנשיא מוגבל, ופעולות רבות שלו, כגון כריתת בריתות והסכמים, דורשות את אישור הסנאט.

הפרק הראשון לחוקה מחייב ייסודו של קונגרס בן שני בתים המורכב מסנאט ומבית נבחרים. הסנאט מורכב מנציגי המדינות, שלכל אחת מהן, קטנה כגדולה, יש אותו הייצוג (שני סנאטורים). בבית הנבחרים הייצוג למדינות הוא יחסי בהתאם לאוכלוסייתן. הסעיף הראשון מחייב את המדינות להשגיח על הבחירות הפדרליות, אך מסמיך את הקונגרס להתקין לכך תקנות. ב-1842 הנהיג הקונגרס את שיטת חלוקת המדינות למחוזות בחירה לקונגרס. בית המשפט העליון נדרש מאז כמה פעמים לדון בטיבם ובצדקתם של אופני חלוקה שונים.

כמה מסמכויותיו של הקונגרס מנויות בחוקה במפורש. ביניהן חשובות במיוחד סמכות הסדרת הסחר הבין מדינתי והבינלאומי, סמכות שהוזכרה רבות בהקשר למגבלות על היוזמה החופשית במאה ה-20, ולהתערבות בחקיקה הכלכלית הפנימית במדינות. שימוש כזה נעשה בו החל משנות השלושים של המאה העשרים.

הפרק הראשון לחוקה אוסר גם חקיקה למפרע ומחיל את הביאס קורפוס (מעצר רק בצו משפטי).

הפרק השני של החוקה עוסק ברשות המבצעת. בראש הרשות המבצעת עומד הנשיא, הנבחר יחד עם סגנו לקדנציה בת ארבע שנים. התיקון ה-22 (1951) קבע שנשיא לא יכהן יותר משתי קדנציות. ברם, זמן רב לפני קבלת התיקון היה זה נוהג מקובל, ורק הנשיאים תאודור רוזוולט ופרנקלין רוזוולט חרגו ממנו: תיאודור רוזוולט התמודד בלא הצלחה לכהונה שלישית לא-רצופה בשנת 1912, ופרנקלין רוזוולט התמודד ונבחר לכהונה שלישית ורביעית בשנים 1940 ו-1944, בהתאמה.

בשני אופנים נדרש הסעיף השני לחוקה מאז החלתו: יש הרואים אותו כמגביל סמכויות הנשיא, כלומר כמונה את כל הסמכויות הניתנות לו, ויש הרואים אותו כמרחיב, כמונה רק מקצת מסמכויות הנשיא. בין כך ובין כך, הפרק מונה את סמכויות הנשיא לכרות בריתות ולמנות שופטים ופקידים פדרליים (אך מתנה את כולם באישור של שני-שלישים מחברי הסנאט). את הנשיא ואת סגנו ניתן להדיח בגין "עוונות ופשעים חמורים"[1] ברוב של שני שלישים מחברי הסנאט לאחר שבית הנבחרים קבע כי אלה אכן אשמים.

הפרק השלישי של החוקה עוסק ברשות השופטת, המוסמכת לפרש את החוקה ואת חוקי הקונגרס. הסמכות לביקורת שיפוטית, המאפשרת לפסול חוקים הנוגדים את החוקה לא ניתנה לה במפורש, אך נלקחה על ידה בשנת 1803 בפסק דין מרבורי נגד מדיסון.

הרשות השופטת מורכבת מבית המשפט העליון ומבתי משפט אחרים אשר כינונם הוא בסמכות הקונגרס. החוקה מבטיחה משפט מושבעים בתיקים פליליים. התיקון ה-11 הבטיח ששום מדינה לא תתבע בידי מי שאינו אזרח מאזרחיה. תיקון זה נחקק כתגובה לפסיקה הפוכה של בית המשפט אז.

הפרק הרביעי מבטיח כבוד משפטי הדדי (Full faith and credit) בין המדינות. סעיף זה עמד זמן מה במוקד הוויכוח המשפטי בארצות הברית על הכרה בנישואים החד מיניים, לאחר שמדינות מסוימות כגון מצ'וסטס רשמו נישואים כאלו, ועלתה השאלה אם לפיכך מחויבות גם מדינות שלא אפשרו נישואים חד מיניים בשטחן, להכיר בנישואים של זוגות חד מיניים שבוצעו במדינות המאפשרות אותם מתוך כבוד לרישומים המשפטיים של אותן מדינות. שאלה זו כבר איננה רלוונטית לאחר פסיקת בית המשפט העליון של ארצות הברית כי נישואים חד מיניים הם זכות יסוד חוקתית העומדת בפני עצמה, ושכל מדינות ארצות הברית חייבות לאפשר נישואים כאלו בשטחן[2].

כן מבטיח הפרק הרביעי לחוקה שלא יופלו אזרחי מדינות במדינות אחרות, שפושעים יוסגרו, שכל מדינה תנוהל על ידי בית נבחרים, ושהקונגרס יוכל לקבל מדינות חדשות. טריטוריות שאינן מדינות ינוהלו במישרין על ידי הקונגרס. לפני מלחמת האזרחים הורה סעיף זה גם כי על כל מדינה להסגיר עבד נמלט לאדוניו. סעיף קטן זה ממחיש את הניגוד בין רטוריקת הזכויות של החוקה לבין מוסד העבדות שאותו היא אפשרה מסיבות פרגמטיות.

שינוי החוקה נדון ב פרק החמישי. כדי לתקן את החוקה נדרשת הסכמת רוב של שני שלישים בכל אחד מבתי הקונגרס, ובנוסף נדרש אשרור התיקון על ידי בתי המחוקקים של שלושה רבעים מהמדינות. הליך חלופי לתיקון החוקה הוא כינוס ועידה מיוחדת, לפי דרישתן של שני שלישים מן המדינות, שתאשר תיקונים אשר יציעו חברי הוועידה. גם בהליך זה נדרש אשרור התיקון על ידי בתי המחוקקים של שלושה רבעים מהמדינות לאחר נעילת הוועידה. חריג לאלה, הוא הכלל הקובע שלא ניתן למנוע ממדינה ייצוג שווה בסנאט, אלא בהסכמתה[3].

הפרק השישי מבטיח את עליונות החוקה על חוקות המדינות ועל חוקיהן.

לבסוף, הפרק השביעי קובע שהחוקה תיכנס לתוקף רק לאחר שתאושר על ידי בתי המחוקקים או על ידי אסיפות פומביות ב-9 מבין 13 המדינות המייסדות.