חבל הבלקן | היסטוריה
English: Balkans

היסטוריה

התפרקות יוגוסלביה

לאחר מותו של מנהיג יוגוסלביה יוסיפ ברוז טיטו בשנת 1980 גברה המתיחות הפנימית ביוגוסלביה. המנהיג הקומוניסטי יליד מונטנגרו סלובודן מילושביץ' ריכז את הכוח בידיו על חשבון ההנהגה הקולקטיבית שהחליפה את טיטו והפך למעשה לאיש החזק במדינה. הוא ניסה לשחק לידי הלאומנים הסרביים, אולם לבסוף מצא את עצמו מתמודד עם התעוררות המאבק הלאומי של קבוצות אתניות אחרות. מתיחות נוספת נוצרה עם נפילת חומת ברלין והתמוטטות ברית המועצות והמשטרים הקומוניסטיים בשאר מדינות הגוש המזרחי. הרפובליקות השונות היו צריכות לקבל החלטה האם להפרד ולהפוך למדינות עצמאיות או להשאר באיחוד הפדרטיבי. ברפובליקות המערביות יותר (גאוגרפית) שהיו מפותחות יותר ובעלות אוכלוסייה שרובה קתולית, סלובניה וקרואטיה, החליטו להשתחרר מההגמוניה הצבאית הסרבית ומהעול שבמימון הכלכלה הנחשלת של הרפובליקות האחרות ולצאת לעצמאות מלאה. כל זאת בעידודה של דעת הקהל המערבית ובעיקר בתמיכתן של גרמניה והותיקאן איתם נמצאו רפובליקות אלה בקשרים מסורתיים.

ב-25 ביוני 1991 הכריזו הרפובליקות של קרואטיה וסלובניה על עצמאותן מיוגוסלביה ובעקבותיהן פרשה גם מקדוניה הצפונית שהכריזה על עצמאותה ב-8 בספטמבר 1991. עקב המצב החדש שנוצר נאלצה גם בוסניה והרצגובינה, בהשפעת חוגים מוסלמיים וקרואטיים, לפרוש ולהכריז על עצמאותה ב-5 באפריל 1992.

לאחר ההפרדות דרשו גם המיעוטים הסרבים ברפובליקות הפורשות (בקרואטיה כ-580.000 ובבוסניה כ-1.600.000) את מימוש אותן הזכויות שקרואטיה וסרביה ביקשו לעצמן. בתמיכת השלטונות בבלגרד, בירת סרביה, הם ביקשו כי אזורי המחיה שלהם בקרואטיה ובבוסניה ישארו בשטחה של יוגוסלביה או יהפכו לאזורים עצמאיים. השנאה בין הקבוצות האתניות שדוכאה במהלך השלטון הקומוניסטי, החלה להגיע לנקודת רתיחה, שנאות עתיקות בצבצו מתחת לפני השטח ובמהרה החלו להתפתח סכסוכים אזוריים שהפכו לעימותים אלימים ולמלחמות אזוריות, תחילה למלחמה קצרה בסלובניה, אחר כך בין סרביה ובין קרואטיה ומאוחר יותר למלחמת בוסניה. מקדוניה הצפונית הייתה המדינה היחידה שקיבלה עצמאות ללא התנגדות כל שהיא מצידם של הסרבים, אך גם היא לא יכלה לשבת על מי מנוחות ונאלצה להתמודד עם דרישות לאומיות של המיעוט האלבני ועם התנגדותה של יוון לשם מקדוניה.

לאחר ש-4 מתוך 6 הרפובליקות פרשו מהפדרציה, התפרקה הפדרציה, אולם שתי הרפובליקות של סרביה ומונטנגרו, שתיהן עם רוב סרבי, לא פרשו מהאיחוד, ולכן ב-28 באפריל 1992 הוכרז על הקמת הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה.

המלחמה באזורים המערביים הסתיימה בשנת 1995 בתיווכה של ארצות הברית, כאשר מילושביץ' התפשר עם נשיא קרואטיה פרניו טוג'מן והשתתף במשא ומתן להשגת הסכם דייטון ששם קץ למלחמה בבוסניה. כך שהוא נתפס במערב כאחד מעמודי התווך של השלום בבלקנים.

החל משנת 1996 כאשר יוגוסלביה החדשה רק החלה להחלים מפצעי המלחמה ומעזיבת שאר הרפובליקות, התעצם המאבק הלאומי האלבני בחבל קוסובו. האלבנים המוסלמים שהיוו 90% מאוכלוסיית החבל, החלו להתנכל למיעוטים השונים (סרבים, טורקים וצוענים) ואף נעשה ניסיון להכריז על עצמאות החבל, ניסיון שלא הוכר בידי אף מדינה למעט אלבניה. תגובתו של הצבא היוגוסלבי הייתה מהקשות שניראו מאז ימי מלחמת העולם השנייה ובמקומות מסוימים ברחבי החבל אף החל תהליך של טיהור אתני. לשיאה הגיע המלחמה בקוסובו בשנת 1999 כאשר לראשונה בתולדותיה התערבה ברית נאט"ו התערבות צבאית כשהחלה להפציץ את סרביה ומונטנגרו במשך חודשיים, עד אשר נכנע מילושביץ' לדרישות הקהילה הבינלאומית והסיג את כוחותיו מחבל קוסובו. מאז חודש יולי 1999, נשלט החבל על ידי כוחות שמירת השלום של נאט"ו במשותף עם כוחות מרוסיה, אף על פי שכל הצדדים המשיכו להכיר בחבל כחלק מסרביה, וזאת עד להכרזת העצמאות של קוסובו ב-17 בפברואר 2008. בחודש ספטמבר 2000 נערכו ב"יוגוסלביה החדשה" בחירות בהן גברו כוחות האופוזיציה על מילושביץ', בשנת 2001 הושמט השם יוגוסלביה בצורה רשמית ובשנת 2002 שונה המבנה הממשלי באיחוד למבנה חלש יותר בו למעשה התקיימו שתי מדינות עצמאיות תחת קורת גג אחת שנקראה סרביה ומונטנגרו. שנה לאחר מכן, בשנת 2003 בהוראת הפרלמנט היוגוסלבי חדלה יוגוסלביה מלהתקיים, הממשל הפדרלי שנותר בבלגרד שימש רק לצרכים רשמיים.

תקופה זו התאפיינה במתח רב ולמרות שאוכלוסיית מונטנגרו היא סרבית ברובה, במשאל עם שנערך בשנת 2006 55.4% מהאוכלוסייה תמכו בעצמאותה של מונטנגרו (האיחוד האירופי התנה את הכרתו בעצמאות המדינה רק אם תתקבל ברוב של מעל ל-55%). ב-4 ביולי 2006 הכריזה מונטנגרו על עצמאותה ויום למחרת הצהירה גם סרביה על עצמאות. כך תם האיחוד הרופף בין שתי המדינות ויוגוסלביה פורקה לחלוטין לשש הרפובליקות שהרכיבו אותה.