התקופה הרומית בארץ ישראל | המרד הגדול וחורבן בית שני (66–73 לספירה)

המרד הגדול וחורבן בית שני (66–73 לספירה)

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – המרד הגדול, המצור על ירושלים (70)
מבצר ההרודיון, שהוקם בידי הורדוס ושימש את אנשי חצרו. במרד הגדול התבצרו בו המורדים כנגד כוחות הרומאים. במרד בר כוכבא שימש האתר כמקום המנהלתי של המרד.

המרד הגדול היה הראשון מבין שתי מרידות גדולות שמרד העם היהודי היושב ביהודה כנגד הכובשים הרומאים. בין הגורמים לפריצת המרד, אכזריות השלטון הרומי ושחיתויותיו, סכסוך בין יהודים ולא יהודים (יוונים הלניסטים, סורים, שומרונים ואחרים), וכן מתחים פנימיים בין כתות יהודיות שונות. לאחר הצלחות ראשוניות של המורדים, נשלחו אספסיאנוס ובנו טיטוס לדכא את המרד. שיאו של המרד היה בשנת 70 לספירה, עם כיבוש ירושלים והחרבת בית המקדש על ידי טיטוס, אולם דיכוי המרידה בכל מעוזי המורדים, ובהם מצדה, נמשך עוד כשלוש שנים לאחר מכן.

המרד נכשל כישלון חרוץ והיה בעל תוצאות קשות: מנהיגיו נהרגו או נלקחו בשבי. מאות אלפי יהודים נהרגו, רבים אחרים הוגלו או נמכרו לעבדות ולפעילות גלדיאטורית, ערים כמו יפו, יודפת וגמלא נחרבו, והגרוע מכל היה חורבנה של ירושלים ובית המקדש השני - מרכזו הרוחני והדתי של העם היהודי. נוסף לכך, מעמדה המשפטי של יהודה שלפני המרד הוגדרה כ"ידידת ובעלת ברית של העם הרומאי" בוטל.