המהפכה החוקתית | הדרך אל המהפכה החוקתית

הדרך אל המהפכה החוקתית

עם השלמתו של חוק יסוד: הכנסת בשנת 1958, הודיעה ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת כי חוק היסוד הבא יעסוק בזכויות האדם, אך לא התקדמה במימוש הבטחה זו. בעקבות זאת הגיש ח"כ הנס קלינגהופר לכנסת החמישית (ב-15 בינואר 1964) את הצעת חוק-יסוד: מגילת זכויות היסוד של האדם, תשכ"ד-1963, אך הצעתו נדחתה עקב התנגדות הממשלה. שר המשפטים, דב יוסף, נימק את עמדת הממשלה, ובין השאר אמר:

גם אינני סבור שיש חוק אשר עומד "מעל למחוקק הרגיל". אין לנו שני מחוקקים. יש לנו רק הכנסת, ולדעתי אי-אפשר על ידי חוק של הכנסת להגביל את זכותה לחוקק, ואם יש סעיף כזה בחוק כלשהו רשאית הכנסת, לדעתי, להחליט על ידי רוב רגיל לבטל את הסעיף המגביל כביכול את זכותה.

ניסיונות של חברי כנסת נוספים להעלות הצעות דומות נדחו אף הן.

בכנסת העשירית חידש ח"כ אמנון רובינשטיין את הצעתו של ח"כ קלינגהופר, והגישה כהצעת חוק פרטית. בהציגו את הצעתו בפני הכנסת אמר ח"כ רובינשטיין:

הצעת חוק זו באה גם כדי לבלום את בית-המחוקקים. היא באה גם כדי להגן על האזרח מפני חקיקה הפוגעת בזכויות היסוד של האזרח, והרי זה הרעיון הטמון בעצם המילה חוקה. עצם המילה חוקה פירושה ומשמעותה הגבלה וריסון של ריבונותה וכול-יכולתה של הכנסת כמוסד מחוקק[1].

גם הצעתו של ח"כ רובינשטיין לא אושרה, אך הוא לא אמר נואש, ובכנסת השתים-עשרה הגיש, על פי הצעה של השר דן מרידור שנדונה בוועדת חוקה, חוק ומשפט, את הצעת חוק יסוד: חופש העיסוק ואת הצעת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו.

את אישור חוקי היסוד של זכויות האדם ניווט יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, אוריאל לין, שכיהן בתפקיד זה מתחילת 1989 עד אמצע 1992. ביום 17 במרץ 1992 הביא ח"כ לין את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו לאישורה של מליאת הכנסת בקריאה שנייה ושלישית. בהביאו את החוק אמר:

החוק הזה הוכן, מתוך הבנה שעלינו ליצור הסכמה רחבה של כל סיעות הבית. היינו מודעים לכך, אין אנחנו יכולים להעביר חוק-יסוד, שמעגן את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, אם לא נגיע להסכמה רחבה של כל סיעות הבית. [...] אנחנו לא מעבירים את המשקל לביהמ"ש העליון. אנחנו לא עושים כפי שהוצע בחוק יסוד: החקיקה ולא בחוק יסוד: זכויות האדם שהוגשו בזמנם. אין מוקם בית משפט לחוקה שמקבל כוח מיוחד לבטל חוקים[2]

החוק התקבל בקריאה שנייה ושלישית ביום 17 במרץ 1992, שלושה חודשים לפני הבחירות לכנסת, ברוב של 32 מול 21 חברי כנסת. התקבלה רק הסתייגות אחת, שהיא ההסתייגות שפסלה את שריון החוק והצורך לשנותו ברוב מוחלט. הסתייגות זו התקבלה על חודו של קול לאחר שח"כ צ'רלי ביטון הפך את הצבעתו.