המהפכה החוקתית | האקטיביזם השיפוטי

האקטיביזם השיפוטי

בשנות השמונים החל בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ להרחיב את סמכויותיו, גם בהרחבת זכות העמידה, שקיומה הוא תנאי מקדמי לדיון בעתירות המוגשות לפניו, וגם בהפעלת מבחן הסבירות בהכרעה לגבי חוקיותן של החלטות מנהליות; לפי מבחן זה, אף החלטה שהתקבלה מתוקף סמכות חוקית, בטלה אם בית המשפט פסק שהיא אינה סבירה. בשנת 1993 פסק בג"צ[3] שאף הימנעות מפעולה (באותו מקרה: פיטורי שר שהוגש נגדו כתב אישום חמור, במחיר פרישת סיעתו מהממשלה) בטלה אם היא אינה סבירה. כלומר, יש לראות את בעל הסמכות כמי שביצע את הפעולה.

בשנת 1990, כתב שופט בית משפט העליון אהרן ברק, בפסק דינו בבג"ץ לאו"ר (דעת מיעוט), שאין מניעה עקרונית להפעיל ביקורת שיפוטית גם על חוקי הכנסת, וזאת אף ללא הוראה מפורשת בחוק:

באופן עקרוני-תורתי, קיימת אפשרות שבית-משפט בחברה דמוקרטית יצהיר על בטלותו של חוק הנוגד עקרונות יסוד של השיטה; גם אם עקרונות יסודות אלה אינם מעוגנים בחוקה נוקשה או בחוק-יסוד משוריין [...] נראה לי, כי תפיסת הציבור היא, כי הכרעה כה חשובה ועסוקה צריכה להיעשות - בשלב זה של חיינו הלאומיים - על-ידי העם ונציגיו הנבחרים.

בג"צ מס' 142/89

בפועל, החוק שעמד על הפרק נפסל רק מאחר שנפסק שהוא סותר את הסעיף המשוריין בחוק יסוד: הכנסת.

בפסקי דין מאוחרים יותר, אחדים משופטי בית המשפט העליון ציינו גם אפשרות עתידית להפעלת ביקורת שיפוטית אף על חוקי היסוד עצמם[4]. ביקורת כזו אכן הופעלה במאי 2018 בדיון בעתירה להכריז על בטלותו של תיקון 44 לחוק יסוד: הכנסת, המאפשר לכנסת להחליט על הפסקת חברותו של חבר הכנסת שיש במעשיו משום הסתה לגזענות או תמיכה במאבק מזוין נגד מדינת ישראל, בפסק דינה של הנשיאה אסתר חיות, אלא שבג"ץ הכריע שאין צורך לפסול את התיקון, וממילא אינו נדרש להכריע לגבי סמכותו בעניין[5].