המהפכה החוקתית | צעדי נגד

צעדי נגד

במהלך השנים שחלפו מראשית המהפכה החוקתית, עלו מספר הצעות לשינוי המצב החוקתי כדי לאזן או אף לבטל כליל את המהפכה החוקתית.

פסקת ההתגברות

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פסקת ההתגברות

בשנת 1993 פסק בג"ץ כי ההסדר (הזמני) שמנע מחברת 'מיטראל' ייבוא בשר לא כשר אינו ענייני ודינו להתבטל. השופט תאודור אור ציין באמרת אגב כי מניעת ייבוא בשר על ידי חברת מיטראל פוגעת בחופש העיסוק שלה, המוגן בהוראות חוק יסוד: חופש העיסוק. הערה זו חידדה את ההבנה אצל חברי הכנסת כי גם חקיקה ראשית בחוק רגיל שתסדיר את הסטטוס קוו שמנע ייבוא בשר טרף לישראל, צפויה להתבטל בבית המשפט. פסק הדין עורר משבר פוליטי, ודרישה מצידה של מפלגת ש"ס להשיב את הסטטוס קוו בנושא על כנו. במרץ 1994 אישרה הכנסת תיקון לחוק יסוד: חופש העיסוק, ונוספה לו 'פסקת ההתגברות', סעיף המאפשר לכנסת לחוקק חוק שעומד בסתירה לחוק היסוד, לזמן מוגבל, כל עוד הוא התקבל ברוב של חברי הכנסת (סעיף 8(א)): "הוראת חוק הפוגעת בחופש העיסוק תהיה תקפה אף כשאינה בהתאם לסעיף 4, אם נכללה בחוק שנתקבל ברוב של חברי הכנסת ונאמר בו במפורש, שהוא תקף על אף האמור בחוק-יסוד זה; תוקפו של חוק כאמור יפקע בתום ארבע שנים מיום תחילתו, זולת אם נקבע בו מועד מוקדם יותר"[31]. כמודל לסעיף זה שימשה הוראה דומה בצ'רטר הקנדי על הזכויות והחירויות. נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, תמך בהוספת הסעיף לחוק היסוד[32][33].

בהמשך 1994 נחקק חוק יבוא בשר קפוא, התשנ"ד–1994, שבסוף אותה שנה שונה שמו לחוק בשר ומוצריו, התשנ"ד–1994, הקובע שאין לייבא בשר לישראל, אלא אם ניתנה לו תעודת הכשר. סעיף 5 לחוק קובע במפורש "תוקפו של חוק זה הוא על אף האמור בחוק-יסוד: חופש העיסוק", כפי שנדרש בסעיף 8 לחוק יסוד: חופש העיסוק.

מפעם לפעם עולה, בעיקר במערכת הפוליטית, הצעה להוסיף פסקת התגברות גם בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ובכך לאפשר לכנסת לחזור ולחוקק חוקים שנפסלו על ידי בית המשפט על פי חוק יסוד זה[34]. חברי הכנסת פעילים במיוחד בכך היו משה גפני ואיילת שקד, לימים שרת המשפטים, אשר הציעה לאפשר לכנסת לחוקק מחדש את החוק לפרק זמן מוגבל. בנוסף למחלוקת הבסיסית האם ראוי להוסיף לחוק היסוד פסקת התגברות, בקרב התומכים בהצעה יש מחלוקת מהו הרוב אותו יש לדרוש כדי לשוב ולחוקק חוק שבוטל. האם רוב רגיל, רוב מוחלט בדומה לפיסקה בחוק יסוד: חופש העיסוק, או רוב מיוחס.

הצעות חקיקה אחרות

  • ביטול הביקורת השיפוטית

ההצעה החריפה ביותר שעלתה על ידי נבחרי ציבור ומשפטנים הייתה לבטל כליל את המהפכה החוקתית באמצעות נטילת סמכות הביקורת השיפוטית מבית המשפט. הצעה זו הועלתה, בין השאר, על ידי פרופסור רות גביזון, בכנס של המכון הישראלי לדמוקרטיה[35].

לעיתים מוצע לשלול את סמכות ביטול החוקים מבית המשפט העליון, אך לאפשר לבית המשפט להצהיר כי חוק שהתקבל אינו תואם את החוקה לדעתו, ולהמליץ לכנסת לתקנו. מודל זה מכונה 'המודל הבריטי', על פי המבנה המשפטי בבריטניה, בה מוסמך בית המשפט לנפק 'הצהרת אי התיישבות' הקובעת כי חוק מסוים אינו עולה בקנה אחד עם חוק זכויות האדם, לדעתו. הצעות חוק ברוח זו הועלו מספר פעמים[36][37], והצעה כזו הועלתה לדיון ציבורי גם על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר התיירות יריב לוין באפריל 2018[38]. משפטנים שתמכו בהצעה כזו הם פרופסור זאב סגל[39] וד"ר אביעד בקשי[40].

  • דרישות מינימום לפסילת חוקים

מספר הצעות חוק ביקשו לקבוע מספר מינימלי של שופטים בהרכב הנדרש לשם פסילת חוק. בדרך כלל נוספה גם דרישה לרוב מוצק (למשל, שני שלישים) שיפסקו בעד הפסילה[41]. הצעות אלה ביקשו להקשות על פסילת חוקים, מתוך הנחה כי צעד כזה ראוי שיתבצע רק במקרים קיצוניים, וכן לצמצם את האפשרות שנשיא בית המשפט העליון ישפיע על הפסיקה במקרה הנדון באמצעות קביעת ההרכב.

  • שינוי שיטת בחירת השופטים

השופטים בישראל נבחרים בשיטה ייחודית[42], על ידי הועדה לבחירת שופטים, אשר בה יש שלושה נציגים מבית המשפט העליון, שני שרים, שני חברי כנסת ושני נציגי לשכת עורכי הדין. משפטנים ואישי ציבור רבים טענו כי יש לשנות את שיטת הבחירות ולהעניק את סמכות הבחירה לנבחרי הציבור, במיוחד על רקע המהפכה החוקתית וכניסתו של בית המשפט העליון לדיונים ערכיים ציבוריים. לשיטתם, הסמכות של גוף בלתי נבחר שאף לא ממונה בידי נבחרי הציבור, להכריע בשאלות ציבוריות שנויות במחלוקת, מנוגדת לעיקרון הדמוקרטי[43].