הלכה | סמכותם של ספרי הלכה
English: Halakha

סמכותם של ספרי הלכה

בבלי וירושלמי

בעולם הרבני, תוכנו של התלמוד הבבלי התקבל כמחייב את כל תפוצות ישראל מבחינה הלכתית, ללא עוררין. כלשון הרמב"ם:

כל הדברים שבתלמוד בבלי חייבים כל ישראל ללכת בהם, וכופים כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי התלמוד... הואיל וכל אותם הדברים שבתלמוד הסכימו עליהם כל ישראל.

הקדמת הרמב"ם למשנה תורה

היו שראו את התקבלות התלמוד הבבלי כמעין הסכמה כללית שאמנם איננה מחייבת ממש, אך מאחר שתפיסתם של פוסקים בדורות מאוחרים יותר הייתה כי חכמי התלמוד הבבלי היו חכמים מהם, לא יחלקו על דבריהם. אחרים סברו כי כל דיני התלמוד נפסקו בבית דין גדול בהכרעת רוב, ולכן רק בית דין גדול אחר (שלא קיים בימינו) יכול לבטל את פסקיהם. דעה שלישית סבורה כי עצם התקבלותם של פסקי התלמוד הבבלי על חכמי ישראל כולם, הוא זה שנותן להם את התוקף ההלכתי ולכן אסור לחלוק עליו. לפי דעה זו, גם הפסיקה כבבלי בניגוד לירושלמי תוסבר כך.

יש שהביאו את הכלל הלכה כבתראי כנימוק לכך שבמחלוקות בין התלמוד הירושלמי לתלמוד הבבלי, הלכה כדעת הבבלי אשר נערך בתקופה מאוחרת יותר[8].

מדרשים

אין חולק על כך שבמקום בו מדרש חולק על התלמוד הוא בטל מפניה, אך לא ברור האם יש חובה לשמוע למדרש הפוסק דבר שלא נידון בתלמוד. גם לפי אלו המחייבים לשמוע למדרשים, ברור שיקלו בדבר כשיש צורך אחר הנפגע בשל כך.

דוגמה לפסיקה על פי מדרש היא ההלכה לומר בכל יום את הפסוק "ושחט אותו על ירך המזבח וכו'" (ויקרא א, יא, ההלכה נפסקה בשולחן ערוך א, ח). מקור הלכה זו בויקרא רבה (ב, י) שם המדרש אומר שהקורא פסוק זה מזכיר את עקידת יצחק לפני ה'.

ספרות הראשונים והאחרונים

החיוב שלא לחלוק הוא על התלמוד הבבלי בלבד, אך לדעת רוב הפוסקים, על כל ספרי ההלכה המאוחרים יותר, מותר. ביחס לספרים אלו קיימת מחלוקת שלא הוכרעה, החל מתקופת הראשונים (בעיקר סביב פולמוס הקאנוניזציה) ועד לימינו. לפי גישה אחת, בכל תקופה יש לכתוב ספר הלכה כולל שיקבע את ההלכה שנפסקה לדורות הבאים ויחייב בצורה מוחלטת. לפי הגישה המנוגדת, אין לקבע את ההלכה בספרים מוחלטים כמו השולחן ערוך, וניתן לחלוק על כל פסק שאיננו כתוב במפורש בגמרא.

כיום, רווחת יותר הגישה הראשונה, השולטת בחברה החרדית, אם כי לא באופן מוחלט. רוב הפוסקים ישתדלו להימנע מלחלוק על ספרים שנתקבלו בעם ישראל כספרי ההלכה המובהקים, כמו משנה תורה ושולחן ערוך. במקרים רבים גם הכתוב בספרים אלו לא נתקבל להלכה, והיחס אליהם הוא של העדפה ולא של קבלה מוחלטת.