הכנסת | מעמד הכנסת
English: Knesset

מעמד הכנסת

בחוק יסוד: הכנסת מוגדרת הכנסת כבית הנבחרים של המדינה. בחוק המעבר, בראשית ימי המדינה, היא הוגדרה כבית המחוקקים במדינת ישראל.

משטר פרלמנטרי

הדמוקרטיה הישראלית היא דמוקרטיה פרלמנטרית רב-מפלגתית. בדמוקרטיה מסוג זה, הרשות המחוקקת היא הבכירה שברשויות. הפרלמנט הוא הריבון, כיוון שהוא משקף בצורה העדכנית והברורה ביותר את דעתם של האזרחים ואת יחסי הכוחות שבין הדעות השונות, כפועל יוצא מהיותו מייצג העם, שהוא הוא הריבון בדמוקרטיה (אך מכיוון שכינוסה של אספת עם איננו אפשרי, ממנים האזרחים באמצעות בחירות את נציגיהם, לתקופה קצובה).

מכוחה כריבון, מחוקקת הכנסת חוקים, ממנה את הממשלה (בהבעת אמון) ומפקחת על עבודתה (כמו כן, באפשרותה גם להפיל את הממשלה בהבעת אי-אמון), מקבלת את תקציב המדינה ובוחרת את נשיא המדינה ואת מבקר המדינה.

עליונות הכנסת על הממשלה

מקור עליונותה של הכנסת על הממשלה נובע מחוק יסוד: הממשלה, בו נקבע כי הממשלה מכהנת מכוח אמון הכנסת. אמון זה בא לידי ביטוי הן בצורך של הממשלה לקבל את אישור הכנסת לכינונה ולקווי היסוד שלה, והן באמצעות יכולתה של הכנסת להפיל את הממשלה באמצעות הצעת אי אמון. סמכויות הממשלה נקבעות בחוקים שמחוקקת הכנסת, וחקיקה ממשלתית, לרבות תקציב המדינה, טעונה אף היא את אישור הכנסת; בצד זאת, לעיתים מסמיכה הכנסת את הממשלה בחוק לקבוע הסדרים שונים בחקיקת משנה; ככלל, מדובר בהסדרים טכניים יותר המגיעים לרמת פירוט רב, הסדרים העוסקים בעניינים מקצועיים הכרוכים בביצוע חוקים שונים, והסדרים שיש צורך בגמישות באפשרות לשנותם; במקרים מסוימים, קובע החוק המסמיך כי חקיקת המשנה תבוא לאישור אחת מוועדות הכנסת או לאישור מליאת הכנסת.

הכנסת מפקחת על הממשלה באמצעות הדיונים בוועדותיה. ועדות אלה רשאיות לזמן לישיבותיהן את נציגי הממשלה, ומי שזומן חייב להתייצב ולמסור מידע הדרוש להן. הכנסת היא גם מי שממנה את מבקר המדינה, והדו"חות שלו נדונים בוועדה לענייני ביקורת המדינה.

עליונות הכנסת על הרשות השופטת

בתי המשפט פועלים לפי החוקים שקבעה הכנסת. מאחר שחוק קובע הוראות כלליות, ואין הוא יכול להתייחס לכל מקרה, נדרשים בתי המשפט לעיתים לפרש חוקים. לעיתים, כאשר הכנסת סבורה כי בית המשפט לא פירש את החוק באופן שאליו כיוונה, היא משנה את החוק באופן שיבהיר את כוונתה. כך, למשל, לאחר שבית המשפט העליון קבע כי פקודת העיריות מסמיכה את הרשויות המקומיות לגבות דמי כניסה לגנים ציבוריים,[1] תיקנה הכנסת את הפקודה וקבעה כי הדבר יתאפשר רק בהתקיים תנאים מסוימים. פסיקת בית המשפט במקרים מעין זה עומדת בתוקפה כל עוד לא תוקן החוק, ומעמדה של הפסיקה הוא כשל החוק עצמו.

בתי המשפט מפעילים גם "ביקורת שיפוטית" על החוקים שחוקקה הכנסת.[2] לפי פסיקת בית המשפט העליון בפסק דין בנק המזרחי, מוסמך בית המשפט לפסול חוקים שחוקקה הכנסת אם הם עומדים בסתירה לחוקי היסוד. פסיקה זו של בית המשפט בפרשת בנק המזרחי, המהווה נדבך מרכזי במהפכה החוקתית, שנויה במחלוקת,[3] משום שאף היא עצמה הושגה בדרך פרשנית, ואין חוק שמסמיך את בית המשפט לפסול חוקים. עם זאת, כאמור, כל עוד לא שינתה הכנסת בחוק את ההלכה שנקבעה בפסק הדין, עומדת ההלכה בתוקפה.

במקרים בהם נתקפות החלטות ופעולות מנהליות או מעין-שיפוטיות של הכנסת, דנים בהן בתי המשפט באופן שבו הם דנים בהחלטות ופעולות דומות ברשות המבצעת.