היישוב | קיצור תולדות היישוב
English: Yishuv

קיצור תולדות היישוב

במרוצת השנים שמאז ייסוד מקווה ישראל ב-1870 וייסוד פתח תקווה ב-1878 ועד ליום הכרזת המדינה ב-14 במאי 1948 גדלה האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל מכ-20,000 נפש ("היישוב הישן") לכ-650,000 נפש. במרוצת אותן שנים התפתח היישוב לכלל מעין אוטונומיה, שכונתה "המדינה שבדרך", קמה תנועת התיישבות שהקימה ערים ומושבות ונוצרו צורות התיישבות ייחודיות לארץ, הקיבוץ ומושב העובדים. נגאלה קרקע שהופרחה משממה וביצות והפכה לשדות ופרדסים, נוצרה חקלאות משגשגת ונבנתה תעשייה מפותחת.

היישוב סיגל את השפה העברית, המשותפת לכל העדות, היא הייתה לשפת ההוראה ברוב מערכות החינוך. קמו מוסדות להשכלה גבוהה, עיונית ומדעית ברמה בינלאומית. נוצרה עיתונות עברית רבת תפוצה. התפתחו חיי תרבות בספרות, באמנות, בתיאטרון ובמוזיקה.

היישוב הקים מוסדות מעין-שלטוניים, נוסדו מפלגות, נערכו בחירות ואף נוסד בית משפט השלום עברי.

היישוב למד להגן על עצמו והוקמו בו ארגונים צבאיים וארגוני מחתרת ונלחם בהתקפות ערביי הארץ. הארוכה בהן, הנקראת "מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט" ארכה שלוש שנים עקובות מדם. ארגון ההגנה שהיה הארגון הצבאי הגדול ביישוב, העמיד לרשות היישוב, עוד לפני מלחמת העצמאות, שש חטיבות חי"ר וארבעה גדודי עלית של הפלמ"ח.

בתקופת היישוב עברה הארץ משלטון עות'מאני עוין לשלטון המנדט הבריטי, שיחסו אל היישוב השתנה מעת לעת, בהתאם לאישיותם של הנציבים העליונים השונים ולאור אירועי הזמן. עם ההגבלות על עליית יהודים לארץ ישראל, שהוטלו בספר הלבן מ-1939, ארגנה הנהגת היישוב תנועת העפלה שהביאה לארץ, על אפם וחמתם של הבריטים, כ-80,000 עולים עד לקום המדינה.

בתקופת השואה העמיד היישוב, שמנה אז פחות מ-500,000 נפש, כ-30,000 מתנדבים לשירות בצבא הבריטי וכן 32 צנחנים (ביניהם שלוש נשים: חנה סנש, חביבה רייק ושרה ברוורמן), שיצאו בשליחות רבת סיכונים, אל מעבר לקווי האויב הנאצי, בניסיון לחבור ליחידות הפרטיזנים ולאחיהם היהודים באירופה. 12 מהם נתפסו בשליחותם ושבעה מהם הוצאו להורג.[2]

עם החלטת עצרת האו"ם, במועד הידוע כ"כ"ט בנובמבר" 1947 נפתחה על ערי היישוב ודרכי התחבורה בו, התקפה של ערביי ארץ ישראל, שנעזרו בכוחות צבא ההצלה והיישוב עמד על נפשו. בהתקרב מועד הכרזת המדינה, עמדה הנהגת היישוב בפני הכרעה גורלית, האם להכריז על העצמאות במועד שנקבע לכך בהחלטת עצרת האו"ם, או לדחות את ההכרזה עקב סכנת הפלישה של הצבאות הסדירים של מדינות ערב, שהיו מצוידים בארטילריה, שריון ומטוסים. הדעות על כך בהנהגת היישוב נחלקו ואף שר ההגנה האמריקאי צידד בדחייה. למרות הכול ב-14 במאי 1948, ביום ו' בשעות בין הערביים, בעיר העברית הראשונה תל אביב, הכריז דוד בן-גוריון על הקמת המדינה. תם פרק היישוב והחלה תקופת מדינת ישראל, שנפתחה עם בוקר ה-15 במאי 1948, בפלישת חמשת צבאות ערב אל תחום המדינה שזה עתה קמה.