היישוב | תקופת המנדט הבריטי
English: Yishuv

תקופת המנדט הבריטי

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המנדט הבריטי

הסכם סייקס-פיקו, שנחתם בשנת 1916 בין בריטניה לצרפת, קבע את חלוקת הנחלה של האימפריה העות'מאנית במזרח התיכון, לקראת מפלתה הצפויה במלחמת העולם הראשונה. ארץ ישראל נועדה לפי ההסכם להתחלק לאזורים בשליטה בריטית ישירה והם: עבר הירדן המזרחי, הנגב ומובלעת באזור חיפה. הגליל העליון נועד לשליטה צרפתית, ואילו יתר חלקי הארץ יהיו תחת שלטון בינלאומי. היהודים והערבים שללו את ההסכם ובפועל הוא לא התממש, ובמקומו בא המנדט הבריטי על ארץ ישראל שהוענק לבריטניה על ידי חבר הלאומים.

ועידת סן רמו, ועידת המדינות המנצחות במלחמת העולם הראשונה שהתכנסה ב-24 באפריל 1920 בעיר הנופש האיטלקית סן רמו, דנה במצב העולם לאחר תום המלחמה והחליטה, בין היתר, כי לבריטניה יוענק מנדט על ארץ ישראל. המנדט הוענק לאחר מכן רשמית על ידי חבר הלאומים.

יחס שלטונות המנדט הבריטי ליישוב ולתנועה הציונית, הושפעו במשך 30 שנות קיומו מגורמים רבים: חילופי שלטון בבריטניה, ראשי הממשלה ושרי החוץ השונים בכל עת נתונה, המצב הבינלאומי, מצבה של בריטניה בשלבים השונים של מלחמת העולם השנייה והמצב במשולש היחסים בריטים-יהודים-ערבים. משקל מכריע היה לאישיותם של שבעת הנציבים העליונים שכיהנו בארץ.

במהלך תקופת המנדט הקים הממשל הבריטי פעמים אחדות ועדות חקירה לארץ ישראל, כדי לבחון את הבעיה היהודית ערבית באזור ולהגיש המלצות לביצוע לממשלת בריטניה.

הספרים הלבנים
  • הספר הלבן הראשון (1922). פורסם על ידי וינסטון צ'רצ'יל, שהיה באותה עת שר המושבות הבריטי, ובו הצהרת כוונות של בריטניה לגבי ארץ ישראל לאחר מאורעות תרפ"א. הוצהר בו כי בריטניה ממשיכה לתמוך בהצהרת בלפור בדבר בית לאומי ליהודים בארץ ישראל, אך זאת רק בחלק מן הארץ ותוך הגבלת העלייה היהודית. עבר הירדן הופרדה מארץ ישראל וניתנה לשלטונו של האמיר עבדאללה (לימים עבדאללה הראשון, מלך ירדן).
  • הספר הלבן השני (1930). ידוע כספר הלבן של פאספילד, על שמו של שר המושבות הבריטי באותה עת הלורד פאספילד (סידני וב) שפרסם אותו. ספר לבן זה בא להצהיר על עמדת הממשלה הבריטית בעניין ארץ ישראל על פי מסקנות ועדת שו ודו"ח סימפסון שהיה דו"ח משלים למסקנותיה, בדבר המדיניות הבריטית בארץ ישראל לאחר מאורעות תרפ"א 1921. הספר היווה החמרה נוספת במדיניות הבריטית כלפי היישוב, הגביל כמעט כליל את מכירת הקרקעות ליהודים וקבע שעליית היהודים תהיה לא רק בהתאם ליכולת הכלכלית של הארץ, אלא אף תלה את העלייה היהודית במצב האבטלה של ערביי הארץ. הדו"ח נסוג כליל מהצהרת בלפור וקבע כי יש לקיים מועצה מחוקקת יהודית - ערבית לארץ בכללה. הדו"ח עורר התנגדות עזה בהנהגה הציונית ואף בחוגים פוליטיים בבריטניה. הבריטים נכנסו למשא ומתן עם נציגי הסוכנות היהודית והוחלט לבטל את הספר הלבן השני. ראש ממשלת בריטניה ראמזי מקדונלד הודיע על כך באיגרת רשמית לחיים ויצמן.
  • ועידת השולחן העגול: לאחר כישלון ועדת וודהד למצוא פתרון לבעיית ארץ ישראל כינסו הבריטים בשנת 1939 ועידת שולחן עגול בארמון "סנט ג'יימס" בלונדון. לוועידה הוזמנו ראשי התנועה הציונית ונציגים של ערביי ארץ ישראל ושל מדינות ערב. בראש המשלחת היהודית עמד ד"ר חיים ויצמן והשתתפו בה דוד בן-גוריון ומשה שרת (אז שרתוק). בראש המשלחת הערבית עמד המופתי חאג' אמין אל חוסייני. כל כינוס של הוועידה היה בשתי פעמים באותו אולם עצמו, בפעם הראשונה עם הערבים ובשנית עם היהודים, בשל סירובם של הערבים לשבת לצד היהודים. הוועידה נכשלה הואיל ושני הצדדים לא הצליחו, למרות ניסיונות התיווך של הבריטים, להגיע לידי הסכם כלשהו. בטרם כונסה הוועידה הודיעו הבריטים כי אם לא יושג בה הסכם, תפרסם בריטניה תוכנית משל עצמה, ואכן ב-17 במאי 1939 פרסמה בריטניה את הספר הלבן השלישי, החמור מכל קודמיו.
  • הספר הלבן השלישי (1939). ספר לבן זה פורסם לאחר כישלון ועידת השולחן העגול ולאור המשך מאורעות תרצ"ו - תרצ"ט. כהצהרה דיבר הספר הלבן על כך שארץ ישראל לא תחולק, וייעד לה עתיד של מדינה אחת לשני העמים, היהודי והערבי. המדיניות המידית והממשית שנקבעה בו הטילה הגבלה כבדה על עליית יהודים לארץ ישראל וצמצמה אותה למכסה של 75,000 נפש לחמש השנים הבאות. הוגבלה רכישת הקרקעות על ידי היהודים ובפועל, לאחר שבעקבות הספר הלבן פורסמו תקנות העברת קרקעות בשנת 1940, נעשתה רכישת קרקעות מידי הערבים לבלתי אפשרית. הספר עורר תגובות זעם ומחאה ביישוב ובתנועה הציונית והחל המאבק בשלטון הבריטי, שהסתיים בסופו של דבר בהחלטת עצרת האו"ם מהכ"ט בנובמבר 1947, ולהקמת מדינת ישראל.

העליות בתקופת המנדט הבריטי

תצלום משפחה משובץ בתבנית נופי הארץ, גלוית שנה טובה, ראש השנה, תרצ"ב-1931
"קבוצת מכורה" של הקיבוץ הדתי, 1945
העלייה השלישית (19191923)

גל עלייה ציוני, סוציאליסטי וחלוצי מרוסיה, מפולין ומרומניה וכן משאר הפזורה היהודית. החל עם תום מלחמת העולם הראשונה. רבים מן העולים פנו לעבודת כפיים בסלילת כבישים במסגרת "עבודות ציבוריות". הם הקימו מסגרות חלוציות, כמו גדוד העבודה וגדוד שומריה. פיתחו את היישוב העירוני בירושלים, תל אביב וחיפה, והקימו את הקיבוצים בית אלפא, עין חרוד, תל יוסף וקיבוץ מרחביה ואת מושבי העובדים נהלל וכפר יחזקאל. בימי העלייה השלישית נוסדה ההסתדרות הכללית.

העלייה הרביעית (19241929)
רבים מהעולים הגיעו ממזרח אירופה, מברית המועצות,[3] פולין, רומניה וליטא, ומארצות אסיה, למשל תימן ועיראק. רוב העולים היו בעלי משפחות מן המעמד הבינוני, שעלו עקב אנטישמיות, לאומיות (קשר היסטורי ודתי כאחד) וגזירות כלכליות, כדוגמת גזירות גרבסקי בפולין. העולים הביאו עמם הון, וגרמו להתפתחות המסחר והתעשייה ביישוב וגם לשגשוג תרבותי. רוב העולים השתקעו בערים תל אביב, חיפה וירושלים והביאו לגידול רב באוכלוסייתן היהודית. בשנת 1927 נקלעה העלייה הרביעית למשבר כלכלי שנבע מהקשיים הכלכליים של יהדות פולין, שהייתה המקור העיקרי לעלייה שהביאו לעליית עולים מחוסרי הון ואמצעים.
העלייה החמישית (19291939)
עלייה שהחלה לאחר מאורעות תרפ"ט והפכה לעלייה המונית החל משנת 1932 ואילך, בשלבי עליית היטלר לשלטון ולאחר עלייתו לשלטון. הייתה זו עלייה שכללה לראשונה אחוז גדול של עולים מגרמניה ובהם בני נוער רבים שעלו במסגרת עליית הנוער. העלייה החמישית הייתה עלייה של המעמד בינוני ובה בעלי מקצועות חופשיים רופאים, אדריכלים, עורכי דין וכן סוחרים ותעשיינים. עלייה זו הביאה לשגשוג כלכלי ביישוב, לתנופה גדולה בהתפתחות התרבותית של היישוב וכן להתקדמות רבה ברפואה ובאקדמיה. עם פרוץ מאורעות תרצ"ו- תרצ"ט בשנת 1936, נחלש זרם העולים אך שב והתגבר בשנים 1938 ו-1939. עם ראשית ההגבלות של הבריטים על העלייה החלה גם תנועת ההעפלה. העלייה החמישית נפסקה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה.
עליית הנוער
מסגרת לעליית בני נוער לארץ ישראל. נוסדה בשנת 1932, עם החמרת מצבם של יהודי גרמניה בשלבי עלייתו של היטלר לשלטון. במסגרת זו עלו אלפי בני נוער לארץ ישראל, לפני מלחמת העולם השנייה, במהלכה ובתקופת ההעפלה, ונקלטו במוסדות של עליית הנוער. עליית הנוער ממשיכה להתקיים גם בתקופת המדינה.

במלחמת העולם השנייה

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – היישוב היהודי בארץ ישראל בימי מלחמת העולם השנייה, תגובת היישוב היהודי בארץ ישראל לשואה

בתקופת השואה העמיד היישוב, שמנה אז כ-500,000 נפש, כ-30,000 מתנדבים לשירות בצבא הבריטי וכן 32 צנחנים (ביניהם שלוש נשים: חנה סנש, חביבה רייק ושרה ברוורמן), שיצאו בשליחות רבת סיכונים, אל מעבר לקווי האויב הנאצי, בניסיון לחבור ליחידות הפרטיזנים ולאחיהם היהודים באירופה. 12 מהם נתפסו בשליחותם ושבעה מהם הוצאו להורג.

במשך מחצית השנה שמאז אביב 1942 ועד 3 בנובמבר 1942 עברו על היישוב מאתיים ימי חרדה, שבהם עמד בפני סכנת פלישת הצבא הנאצי, שהתקדם מצפון אפריקה מזרחה לעבר תעלת סואץ, זאת בעת שכבר הגיעו לארץ ידיעות על דבר השמדת יהודי אירופה. הנהגת ארגון ההגנה הכינה את התוכנית של "מצדה על הכרמל", לריכוז כל בני היישוב על הר הכרמל וסביבותיו, להגנה נואשת מפני הפולש, על כל המשמעויות שנודעו לשם מצדה. הסכנה חלפה עם הניצחון הבריטי בקרב אל עלמיין השני.

המאבק בשלטון הבריטי

חיילים בריטים מחפשים נשק בקיבוץ יגור במהלך השבת השחורה, 1946
המצור על גבעת חיים

עם תום מלחמת העולם השנייה גברה תנועת ההעפלה לארץ. שלטונות המנדט ניסו לעצור את ספינות המעפילים. בליל 23 בנובמבר 1945 פוצצו כוחות הפלמ"ח תחנות מכ"ם לאורך חופי הארץ, שעקבו אחרי תנועת הספינות. בין היתר חובלה תחנת המשטרה בגבעת אולגה. למחרת הטילו הבריטים מצור על קיבוץ גבעת חיים בכוחות צבא, משטרה וצנחנים, במטרה לפרוץ לתוכו ולאתר את מבצעי הפעולה בגבעת אולגה. מצעד של אלפי מתנדבים נע לעבר הקיבוץ. בהתנגשות עם הכוח הבריטי נהרגו שמונה מן הצועדים וארבעים ושניים נפצעו.

השבת השחורה

יום שבת 29 ביוני 1946 שבו, בעקבות פעולות תנועת המרי העברי, ערכו שלטונות המנדט סדרת פעולות דיכוי כנגד היישוב, הטילו עוצר על ערים וקיבוצים, ערכו חיפושים אחר נשק ופעילי ביטחון בבתים ובמוסדות ציבור ובין היתר חשפו מחסן נשק גדול בקיבוץ יגור. רבים ממנהיגי היישוב נעצרו ובהם משה שרת (אז שרתוק), יצחק גרינבוים, דוד רמז ודב יוסף. בסך הכול נעצרו יותר מ-2,700 איש ונכלאו במחנות מעצר בלטרון וברפיח.

עולי הגרדום

תשעה מלוחמי האצ"ל ושלושה מלוחמי הלח"י שנשפטו ונידונו למוות בתלייה. שמונה מהם נדונו על ידי בתי דין צבאיים בריטיים ושניים מהם - על ידי בית דין צבאי מצרי. עשרה מן הנידונים הוצאו להורג בתלייה ושניים מהם שמו קץ לחייהם לפני מועד הוצאתם להורג.