הומוסקסואליות | יחס הדתות להומוסקסואליות
English: Homosexuality

יחס הדתות להומוסקסואליות

יחס היהדות

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הומוסקסואליות והיהדות

התורה אוסרת באיסור חמור על שני גברים לקיים יחסי מין אנאליים. ההתנגדות הממוסדת הראשונה להומוסקסואליות באה על מנת להבדיל, באופן מוצהר, את היהדות מהתרבויות הפגאניות[דרוש מקור]. מקור האיסור בפסוק מספר ויקרא: "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא" (ויקרא י"ח, כב), והעונש עליו נלמד מפסוק המופיע שני פרקים לאחר מכן באותו הספר: "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם" (כ', יג). העונש לעובר על איסור זה במזיד, בפני שני עדים ולאחר שהתרו בו, הוא מיתת בית דין בסקילה. יחסי מין בין גברים שאינם כוללים חדירה כלשהי של הפין לפי הטבעת, אינם נחשבים ליחסי מין לפי הקריטריון ההלכתי.[26] ממילא איסור התורה על 'משכב זכור', חל על יחסי מין אנאליים בלבד. עם זאת, ההלכה אוסרת יחסים חד מיניים במובן הרחב יותר, באיסור "כמעשה ארץ מצרים לא תעשו"[27]. ההלכה מתייחסת להתנהגות המינית אך לא לנטייה המינית עצמה.

יחס הנצרות

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – להט"ב ונצרות

הנצרות, שקיבלה את הכתוב בספר התנ"ך כבסיס רעיוני, אף החמירה את ההתייחסות השלילית להומוסקסואליות. הנצרות הקדומה שגינתה את ההומוסקסואליות תחת איצטלה של מוסר, נאבקה למעשה במאבק דתי מר בין הכנסייה המונותאיסטית לדתות הפגאניות העתיקות שנהגו קודם ברומא, בתרבותן ובמנהגיהן. הלגיטימציה כלפי משיכה בין גברים שהייתה קיימת בתקופת האימפריה הרומית התחלפה באיסור חמור. אין איזכור מפורש לאיסור על הומוסקסואליות בדברי ישו; והאיסור הנוצרי מבוסס בעיקר על דברי פאולוס: "אוֹ שֶׁמָּא אֵינְכֶם יוֹדְעִים כִּי עוֹשֵׂי עָוֶל לֹא יִירְשׁוּ אֶת מַלְכוּת הָאֱלֹהִים? אַל תִּטְעוּ; לֹא זוֹנִים וְלֹא עוֹבְדֵי אֱלִילִים, לֹא מְנָאֲפִים וְלֹא עוֹשֵׂי זִימָּה וְלֹא יוֹדְעֵי מִשְׁכַּב זָכָר"- (אגרת שאול הראשונה אל הקורינתים פרק ו' פסוק 9). בהסתמך על פסוק זה, בעוד אין חיוב בנצרות על קיום המצוות והאיסורים הרשומים בתנ"ך, הרי האיסור התנ"כי על משכב זכר תקף לגבי הנוצרים.

כבר בתקופת קונסטנטינוס ב-342 לספירה נקבע במשפט הרומי איסור על יחסי מין בין גברים, וב-390 לספירה הורה תאודוסיוס הראשון לשרוף זונות ממין זכר. ב-544 לספירה הכליל יוסטיניאנוס הראשון את החוק על כל מי שיהיה מעורב ביחסי מין הומוסקסואליים ללא תלות בנסיבות.

באופן אירוני, המוקדים המעטים שנותרו לחיים הומוסקסואליים היו דווקא המנזרים. קיים תיעוד על יחסי מין בין נזירים, וקיים תיעוד אף על ספרות רומנטית המופנית לגברים, שנכתבה במהלך המאות 10–12. שינוי משמעותי חל עם התעצמות הכנסייה במהלך מסעות הצלב. בתקופה זו הוחמר האיסור, לאחר שהומוסקסואליות זוהתה עם מנהגי המוסלמים והאשמה בפעילות זו הפכה להאשמה בכפירה. החל מהמאה ה-13 הועברו חשודים במעשי סדום לידי האינקוויזיציה שדנה אותם למוות לאחר משפט. בתקופה זו הוגברה גם אכיפה של חוקים נגד מעשי סדום על ידי השלטונות החילוניים. באנגליה, למשל, הונהג בימי אדוארד הראשון עונש שריפה על מוקד להומוסקסואלים. בממלכת קסטיליה כלל העונש סירוס ותלייה. עם זאת, בשכבות הבוהמה והאריסטוקרטיה היה היחס להומוסקסואליות מתון הרבה יותר. אמנים רבים בני תקופת הרנסאנס היו מוכרים כחובבי בני מינם, אף אם לא אמרו זאת במפורש, וקיום פטרונים רבי עוצמה הגן עליהם מפני רדיפות האינקוויזיציה. עם זאת, היחס הכללי כלפי הומוסקסואליות בעולם הנוצרי לא השתנה גם לאחר הרפורמציה.

הנצרות הפרוטסטנטית שנוסדה בתחילת המאה ה-16, והעלתה את חשיבות כתבי הקודש הנוצריים, הקפידה על נושא מעשי סדום אף יותר מהנצרות הקתולית. רק במהלך תקופת ההשכלה וקידום הליברליזם במדינות הנוצריות, חל שינוי מסוים בהיבט של ירידה בחומרת העונשים ובהיקף האכיפה. ואילו ביטול החוקים כנגד משכב זכר הוא תהליך שהתרחש במרבית מדינות אירופה רק בעשרות השנים האחרונות[28].

בעוד שבתקופת האפיפיור יוחנן פאולוס השני התרכך מעט היחס כלפי ההומוסקסואלים, והם נתפסו כתועים יותר מאשר כחוטאים[29], נחשב האפיפיור אחריו, בנדיקטוס ה-16, כמתנגד נחרץ הלוחם כנגד ההומוסקסואליות בדרשותיו השונות[30] . עם מינויו של האפיפיור פרנציסקוס הוא הנהיג שינוי בולט במדיניות הכנסייה כלפי להט"בים. בין השאר אמר "אם אדם הוא הומו ומחפש את האל, מי אני שאשפוט אותו?"[31]. באחת מההתבטאויות היוצאות-דופן ביותר שהשמיע אי פעם בכיר בכנסייה הקתולית, האפיפיור פרנציסקוס אמר כי "אסור לדחוק אותם לשולי החברה, אלא יש לשאוף לקבל אותם כחלק בסיסי מהחברה"[32] כמו כן הדיח פרנציסקוס מתפקידו בישוף, שנהג להתבטא נגד נישואים חד-מיניים ולהתנגד בחריפות להפלות[33], ואף קבע כי "הכנסייה אובססיבית כלפי הומואים"[34]. עם זאת, ממשיכים הן הכנסייה הקתולית והן הימין הנוצרי הפרוטסטנטי הקיצוני, בארצות הברית ובמקומות נוספים, להוקיע באופן נמרץ את ההומוסקסואליות.

יחס העולם המוסלמי

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אסלאם ולהט"ב
כרזה במצעד גאווה בלונדון. בכרזה נאמר "ישנם מוסלמים גאים"

האסלאם אוסר על יחסי מין בני אותו המין, אולם העולם המוסלמי היה סובלני לאהבה בין גברים, ולפדרסטיה, עד המאה ה-18[35], והדבר אף בא לידי ביטוי בתרבות ובשירה[35]. במאה ה-18 עם עליית השפעתה של התרבות האירופאית בעולם המוסלמי, הפך היחס לסובלני פחות. במדינות אסלאמיות רבות הומוסקסואליות אסורה על פי החוק, באיראן, ערב הסעודית, מאוריטניה, ניגריה וסודאן העונש המרבי ליחסי מין בין גברים הוא מוות[36][37]. אולם רוב מדינות אלו נוטות להקל בעונשים ולהגבילם לקנסות, מאסר בפועל והצלפות פומביות[38]. היחס הסלחני ליחסי מין בין גברים קשור לתפישת המיניות בחברות אלו בהן רצונו של גבר לחדור לגבר אחר נתפס כנורמטיבי[35], אך הסכמה של גבר להיחדר נחשבת כמבזה. מדינות כמו מצריים מגלות יחס פחות סלחני לסממנים של 'אורח חיים הומוסקסואלי' כפי שהוא נתפס בעיניהן. בלבנון, ירדן, טורקיה, אינדונזיה ומאלי קיום יחסים הומוסקסואלים אינו אסור, אך נחשב למגונה ועל כן מוסתר מהציבור, ומדוכא בשיח החברתי.

איראן נוקטת ביד קשה כנגד הומוסקסואלים ומאז המהפכה האסלאמית ב-1979 הוצאו להורג יותר מ-4,000 איש שהורשעו בהומוסקסואליות[39]. עם זאת, האייטולות באיראן סובלנים מאוד לטרנסקסואלים, במדינה מתקיים מספר רב של ניתוחים לשינוי מין מזכר לנקבה, והוא לפעמים אף נכפה על גברים הומואים כ'פתרון' למשיכתם לגברים.

ברשות הפלסטינית אין חוק האוסר על הומוסקסואליות, אך במקרים רבים, השוטרים הפלסטינים האשימו הומוסקסואלים על לקיחת סמים, שוד ופשעים אחרים למרות שלא עשו כן.

דתות המזרח

בודהיזם

קוד ההתנהגות הבסיסי בבודהיזם הם "חמשת הכללים", אותם ממלאים מתוך רצון חופשי ולא בתור צווים שמקורם בישות אלוהית. הכלל השלישי הוא "להימנע ממיניות לא נאותה" (בסנסקריט: Kāmesu micchācāra, בתרגום חופשי: "מענקים הנובעים מחמשת החושים"‏)[40] אך ההגדרה של התנהגות מינית לא נאותה נתונה לפרשנות ביחס לנורמות החברתיות המאפיינות את המאמין עצמו. למעשה הבודהיזם הפונדמנטלי אינו מגדיר מה טוב ומה רע עבור העמאים במונחים חד משמעיים ולכן הפרשנות של מיניות נאותה או בלתי-נאותה אינה נבחנת בבודהיזם כלל במונחים דתיים[41].

הבודהיזם מלמד כי הנאה חושית ותשוקה באופן כללי, ובכלל זה הנאות מיניות באופן פרטני, הן מכשול להארה. נזירים ונזירות מכל הזרמים הבודהיסטים אמורים להימנע מכל פעילות מינית ולקחת על עצמם את שבועת הנזירוּת (vows of celibacy). עם זאת, אין מצופה מהעמאים להימנע מכל סוג של פעילות מינית, ואין בבודהיזם מושג של חטא הקשור למין.[דרוש מקור]

דאואיזם

נטען על ידי סופרת בשם סנדרה וואוריטקו כי "הדאואיזם הסיני דוגל בדואליות, והוא מגנה את התופעה (של הומוסקסואליות) בטענה שאינה מביאה לשיקוף או מילוי של התכלית האנושית"[42]. חרף טענה זו, בטקסטים הקלאסיים המבססים את הדאואיזם, הם ה-דאו דה ג'ינג וה-ג'ואנג דזה, לא בלבד שאין כל אזכור להומוסקסואליות, אלא שלא קיים בהם דיון כלשהו על מיניות כלל. עוד נעדר מהם מינוח "התכלית האנושית" שעליו כותבת הסופרת האמורה, שכן הדאואיזם עוסק בעיקרון של טבעיות (Ziran) ולא מתיימר להתוות "תכלית", "מטרה" או "אג'נדה" לבני אדם.

ג'ייניזם

בג'ייניזם, המקדשת זוגיות הטרוסקסואלית בלבד, הומוסקסואליות נתפסת כמקור לקארמה שלילית[43].

הדת הסיקית

בדת הסיקית, אין התייחסות מפורשת של הגורו נאנאק להומוסקסואליות, אך ב-2005 תיאר חכם דת סיקי את ההומוסקסואליות כ"נוגדת את הדת הסיקית ואת קוד ההתנהגות הסיקי, ונוגדת לחלוטין את חוקי הטבע", וקרא לבני הדת הסיקית לתמוך בחוקים האוסרים על נישואים חד-מיניים[44]. עם זאת, יש מבני הדת מתנגדים לתפיסה זו[45], וטוענים שכתבי הקודש הסיקיים תומכים בשוויון ולא מגנים הומוסקסואליות[46].

הדתות הפרסיות

בדת הזורואסטרית, שוכבי משכב זכר נחשבים לבעלי דיבוק[47]. הדת הבהאית אינה מוקיעה את ציבור הלהט"ב ופתוחה להומוסקסואלים[48], אך עם זאת מגנה פרקטיקה הומוסקסואלית, לצד תופעות מוגדרות אחרות, שהן שונות בתכלית, ומפצירה במאמיניה ההומוסקסואליים להתנזר מלממש את משיכתם.[49][50].