הברית החדשה | סיפורי הבשורה
English: New Testament

סיפורי הבשורה

עמוד השער של הברית החדשה משנת 1543

רקע תאולוגי והיסטורי

לפי האמונה הנוצרית המקובלת, ישו הוא האל הבן בתוך השילוש הקדוש שהתגשם בבשר והיה לאדם, כדי להקריב עצמו למען האנושות ולגאול אותה. רק קורבן גדול זה, טוענים הנוצרים, יכול לשחרר את האדם מן החטא הקדמון: עבודת הקרבנות בבית המקדש הייתה הכנה ושלב נחות לכך. אך רוב הבשורות מתארות את סיפורו של ישו כאדם.

מהברית החדשה עצמה ומעדויות היסטוריות (בעיקר ספריו של יוסף בן מתתיהו) אנו למדים כי ישו פעל בתקופה של משבר חברתי ופוליטי קשה ביהודה. ראשיתה של התקופה בעלייתו של הורדוס, המלך העצמאי דה-פקטו האחרון, ששלט בחסות האימפריה הרומית, ואשר נתקל באופוזיציה קשה מצד קבוצות שונות ביהודה. יורשיו של הורדוס לא החזיקו מעמד בשלטון, כך שממלכת יהודה הפכה לפרובינקיה רומית. סמכויות השלטון שהיו בידי היהודים הועברו לידי נציבים רומיים, אשר נקטו לעיתים יד קשה, והטילו מיסים כבדים. בנוסף, הגיעה לשיאה היריבות בין קבוצת הצדוקים, אנשי המקדש, לבין קבוצת הפרושים. מהתיאורים בברית החדשה נראה כי ישו פעל בתחילה כמנהיג של אחת הקבוצות ביהודה שקראו לשינויים חברתיים ודתיים.

הברית החדשה מזכירה את ישו כצאצא של בית דוד, אך אזכור זה מופיע רק ברבדים המאוחרים שנכתבו זמן רב לאחר התרחשות האירועים. על-פי המחקר כיום הנטייה היא לייחס את מקום הולדתו של ישו לבית לחם הגלילית, ולא זו אשר ביהודה. היחוס לבית לחם שביהודה נעשה מאוחר יותר על מנת שתהיה ראיה לכך שישו הוא אכן מבית דוד. יש חוקרים הגורסים כי ישו השתייך בשלב זה או אחר של חייו לקבוצת האיסיים, אולם אין לכך הוכחה חד-משמעית.

יוחנן המטביל

על-פי המסופר בברית החדשה, אחד המטיפים הבולטים ביהודה של הימים ההם היה יוחנן המטביל, שפעל באזור יריחו ובמדבר יהודה וקרא ליהודים לטבול בנהר הירדן. הוא טען שהטבילה בנהר תטהר אותם מחטאיהם, וכשכולם יהיו טהורים, תבוא הגאולה. הוא כינה את הגאולה "מַלְכוּת הַשָׁמָיִם". בברית החדשה מסופר כי ישו היה אחד מאלה שנענו לקריאה, ובאו להיטבל בירדן בידי יוחנן המטביל, וכי יוחנן המטביל זיהה כי הוא אינו אדם רגיל, אלא מבשר הגאולה.

לידתו של ישו וקורות חייו הראשונים

על לידתו של ישו מספרים האוונגליונים, כי הוא נולד בבית לחם למרים (מריה) וליוסף הנגר, וגדל בנצרת שבגליל. באוונגיליון של מתי נכתב כי מרים לא הרתה ליוסף, אלא התעברה מרוח הקודש, וכי הדבר נאמר ליוסף בחזון שראה בחלומו. דברים אלה משמשים בסיס בתאולוגיה הנוצרית לאמונה כי ישו הוא בן האלוהים. מרים, לפיכך, ילדה את ישו כשהיא טהורה, כלומר ללא הזדקקות ל"חטא הקדמון". לעניין זה חשיבות רבה בתאולוגיה הנוצרית. עוד מספרים האוונגליונים, כי בילדותו לא התבלט ישו, אך בנעוריו הפליא את סובביו בידיעותיו בתורה, ובגיל 30 בערך התקרב לעולם הרוח. לאחר שיוחנן המטביל הטביל אותו בירדן, החל ישו לנדוד בכפרים שבגליל ולבשר על הגאולה הקרובה, ואף יצא למדבר לתענית ולעימות עם השטן. עוד מסופר ב"ברית החדשה" כי ישו עשה מעשי נסים שונים: ריפא חולים, החיה מתים, הלך על פני המים והפך מזון מועט לארוחה לרבים. הוא הטיף לאנשים שהתקבצו סביבו לשפר את התנהגותם כדי לקרב את בואה של " מלכות שמיים". להבדיל ממטיפים אחרים, ישו פנה דווקא לנידחי החברה - העניים, הזונות והמוכסים - וטען שדווקא הסובלים בעולם הזה הם שיזכו לגמול בעולם הבא.

הבשורה של ישו

ישו הציע פרשנות מרחיקת לכת ליהדות. הוא דרש אמנם מתלמידיו להקפיד הקפדה יתרה על קיום המצוות, אך הדגיש את הכוונה הפנימית במעשה, ולא רק את המעשה עצמו. מאוחר יותר, פיתח תלמידו של ישו, פאולוס, השקפה כי אין חשיבות להקפדה על קיום המצוות, אלא במידה שהן מבטאות אמונה פנימית. בניגוד להשקפה זו, התפתחה ביהדות הפרושית, ואחריה ביהדות התלמודית, גישה הגורסת כי המעשה קודם לאמונה, ולפיכך יש חשיבות רבה בקיום קפדני של המצוות. רעיון הגמול בעולם הבא מופיע בברית החדשה, מפי ישו, בגרסה קיצונית יותר מזו שהתפתחה ביהדות במאות הראשונות לספירה. ישו טען במפורש שהאל התכוון ליצור עולם שבו "צדיק ורע לו". בדרשה על ההר, הדרשה הגדולה של ישו, הוא קרא לתלמידיו לדחות את העולם הזה ולכוון את מעייניהם לעולם הבא. הסבל, גרס ישו, הוא המקרב את האדם לגאולה.

צליבתו של ישו

ההנהגה היהודית התנגדה להטפותיו של ישו, שלפי הבשורות עודד את תלמידיו לראות בו משיח. על פי הכתוב בברית החדשה, אחד מתלמידיו של ישו יהודה איש קריות בגד במורו, והסגיר אותו לידי הסנהדרין, וזו הסגירה אותו לידי השלטונות הרומיים.

ישו אסף את תלמידיו בסעודה האחרונה, שהייתה ככל הנראה סעודת החג של ערב פסח, ועל-פי המסופר, חזה את הסגרתו ואת צליבתו. התיאור בברית החדשה של האירוע הוא כדלקמן: "וַיְהִי בְּאָכְלָם וַיִּקַּח יֵשׁוּעַ אֶת־הַלֶּחֶם וַיְבָרֶךְ וַיִּפְרֹס וַיִּתֵּן לַתַּלְמִידִים וַיֹּאמַר קְחוּ וְאִכְלוּ זֶה הוּא גּוּפִי׃ וַיִּקַּח אֶת־הַכּוֹס וַיְבָרֶךְ וַיִּתֵּן לָהֶם וַיֹּאמַר שְׁתוּ מִמֶּנָּה כֻּלְּכֶם׃ כִּי זֶה הוּא דָּמִי דַּם־הַבְּרִית הַחֲדָשָׁה הַנִּשְׁפָּךְ בְּעַד רַבִּים לִסְלִיחַת חֲטָאִים" (מתי 26:26-29). התאולוגיה הנוצרית גורסת כי מותו של ישו לא היה לשווא, אלא חלק מתוכנית אלהית לגאולת העולם מחטא. עם זאת, במשך מאות שנים הטילו הנוצרים על היהודים את האחריות לצליבת ישו.

ישו הובא אפוא בפני בית דין רומי, שבראשו עמד הנציב פונטיוס פילאטוס. בית הדין הרומי הרשיע את ישו כמורד ודן אותו למוות בצליבה. על-פי המסופר באוונגליונים, הציע הנציב הרומי ליהודים לחון את ישו לרגל חג הפסח, אולם הם העדיפו כי ישו ייצלב, וכי החנינה תינתן לאדם ששמו בר-אבא. על-פי המסופר, ישו נצלב על גבעת גולגתא שבירושלים, ביום שישי שחל במהלך ימי הפסח. על-פי המנהג (וגם על-פי ההלכה היהודית כיום) אין להשאיר גופת מת בירושלים, ואין לקבור בשבת, ולפיכך הורדה גופת ישו מהצלב עוד באותו יום, ונקברה בחיפזון מחוץ לעיר. ביום ראשון באו מרים המגדלית ואישה נוספת שגם שמה מרים ("מרים האחרת") לפקוד את הקבר, ועל-פי התיאור בברית החדשה, מצאו כי הגולל הוסר וכי הקבר ריק. מלאך נתגלה אליהן והודיע להן כי ישו קם לתחייה. על-פי המסופר, ישו נפגש עם כמה מתלמידיו לאחר תחייתו, בטרם עלה לשמים.