האקדמיה ללשון העברית | השיח הציבורי על האקדמיה

השיח הציבורי על האקדמיה

רצפת בית הכנסת העתיק

מעת היווסדה ספגה האקדמיה ללשון העברית ביקורת בחוגים שונים. בשנת 1953, זמן קצר לאחר היווסדה, אמרה עליה המשוררת לאה גולדברג: "מעולם לא בנתה שום אקדמיה את השפה. השפה נוצרת על ידי העם וע"י טובי הסופרים והמשוררים."[12] רבים מתחו ביקורת על כך שמהרכבה הראשון של האקדמיה נעדר אברהם שלונסקי. אמר על כך אברהם חלפי: "זו אקדמיה ללא כינור ראשון. משהו צורם את האוזן למשמע מקהלת השמות המשתתפים בה. הרי שלונסקי הוא אדריכל העברית המודרנית, ואין לתאר את הלשון ללא חידושי השמות, התארים ופעלים על כל צורותיהם שהכניס בה"[13]. מאוחר יותר מונה אף שלונסקי לחבר באקדמיה. יונתן רטוש שאל: "איזו דמות יש לו ל'ועד הלשון העברית' ללא חבר אחד ששפת אמו היא עברית, ללא אחד שהוא יליד הארץ?"[14] ומאמר מערכת בעיתון "משא" קבע: "בהרכבה זה, מופיעה האקדמיה כמוסד 'אקדמאי' שהוא אמנם 'מורם מעם', ע"פ השמות הנעלים של משתתפיו, אלא שמורם ממנו גבוה מדי, כשפריר עליון של מלכות הרוח ו...הכבוד. ותחת מוסד מעשי שהוא צורך חיוני לארץ למילוי משימות של קביעת הלכות ומתן גושפנקא רשמית לשפה המתהווה בכל שדרות העם - תהיה לנו 'מועצת זקנים' בבחינת שבת תחכמוני."[14]

חלק מהחלטותיה של האקדמיה ללשון העברית לאורך השנים היו שנויות במחלוקת, ונתקלו בהתנגדות מצד ציבור דוברי השפה, כותבים ולשונאים.

סוג אחד של ביקורת מפנה את חציו כלפי עצם היומרה של גוף מרכזי כלשהו לקבוע החלטות "מלמעלה" בנוגע ללשון, אשר מטבעה מעוצבת בידי העם. גלעד צוקרמן תוהה: "אחת משלוש המטרות של האקדמיה ללשון העברית היא "לכוון את דרכי התפתחותה של הלשון העברית לפי טבעה". אולם, האם אין זה אלא אוקסימורון? אם אנו רוצים ששפה תתפתח על-פי טבעה, מדוע לכוון אותה?"[15]

סוג שני של ביקורת מצביע נקודתית על כך שהקשר שבין האקדמיה לבין הציבור דובר העברית אינו בהכרח הדוק, וכך רבים מתחדישיה אינם נקלטים בציבור כלל, ובעצם אינם רלוונטיים. כדוגמה ניתן לקחת את המילה "hit" ("להיט"): הצעותיה השונות של האקדמיה למונח עברי לא התקבלו בציבור, ורק מילה שנטבעה ברדיו היא זו שזכתה לאהדת הציבור, ובסופו של דבר גם התקבלה על ידי האקדמיה עצמה.

כמענה לטענה הראשונה מסבירים דוברי האקדמיה כי אין היא מתיימרת לקבוע את צורתה של הלשון באופן מחייב, אלא רק להציע תקן למעוניינים בכך. כתגובה לטענה השנייה מצביעה האקדמיה על שורה של מילים שאכן התקבלו היטב בציבור, כך שמבחינתה אין היא בלתי רלוונטית, גם אם חלק מתחדישיה נדחים בסופו של דבר.

בעבר הייתה נטייה בקרב לשונאים לדבר על צורות "נכונות" ו"בלתי נכונות" בעברית, אך כיום התפיסה הרווחת היא שאין מונח שאינו נכון, אלא רק שאינו תקני ברובד מסוים של הלשון; שינוי תפיסה זו משתקף גם ביחסה המשתנה של האקדמיה במהלך השנים לתחדישיה והחלטותיה, שכיום נתפסות פחות מחייבות ויותר בגדר המלצות וקביעת תקן.