דרוזים בישראל | היסטוריה

היסטוריה

מכובדי הדרוזים בחגיגות חג נבי שועייב במתחם נבי שועייב, כפר חיטים

בתקופה העות'מאנית

רוב הדרוזים היגרו לארץ בתקופה העות'מאנית מהחורן ומאזור חלב ולבנון. ההגירה הדרוזית לארץ נעשתה בשלבים. השלב הראשון היה במאה ה-11 עת נוסדה הדת הדרוזית ובמאה ה-13 בתקופת הכיבוש הממלוכי עת חדרו הדרוזים למרכז הגליל ולגולן. השלב השני התרחש במאות ה-16 וה-17 כאשר שליטים דרוזים מבית מען שלטו בצפון הארץ, והשלב השלישי היה בגלי משנה ב-300 השנים האחרונות. הדרוזים התיישבו בארץ ב-36 כפרים, רובם בעלי רוב דרוזי ומיעוטם מעורבים. מהם נותרו 16, שניים בכרמל ו-14 בגליל. במפקדי האוכלוסייה העות'מאנים נמנו הדרוזים על האוכלוסייה המוסלמית ולכן אין נתונים על מספרם. ואולם להערכת הקרן לחקר ארץ ישראל (PEF), ב-1887 היה מספר הדרוזים 7,860 נפש.[4]

יש הטוענים שבין הדרוזים והיהודים קיים קשר עוד מתקופות עתיקות יותר, מאחר שהדת הדרוזית שאבה רעיונות מסוימים מן היהדות (בעיקר מן הקבלה) וכמו כן יתרו, חותן משה, מקובל על הדרוזים כנביאם. הנוסע היהודי בנימין מטודלה כתב על ביקורו בעיר צידון במחצית השנייה של המאה ה-12 כי הדרוזים "הם אוהבים ליהודים".

בתקופתו של האמיר הדרוזי פחר א-דין השני בית מען, חברו הדרוזים בגליל לבדואים והתנכלו לתושבים. בשנת 1567 בזזו בדואים ודרוזים את צפת. בשנת 1604 נשדדו יהודי צפת על ידי דרוזים. בשנת 1628 לכדו הדרוזים את העיר, ומלחם, בן אחיו של פח'ר א-דין השני, שלט בעיר ושדד את תושביה היהודים, שרבים מהם נאלצו להימלט ממנה. בשנת 1656 החריבו הדרוזים פעם נוספת את היישוב היהודי בצפת. בימי המרידות בגליל בין יורשיו של פח'ר א-דין, שני הצדדים הנלחמים שדדו את יהודי העיר ורבים מהם שוב נאלצו לברוח מצפת.[5] בשנת 1838 פרץ מרד הדרוזים באיברהים פאשה, ויהודי צפת היו השעיר לעזאזל, כאשר המוסלמים הצטרפו אל הדרוזים למעשי שוד וטבח.[6]

בתקופת המנדט הבריטי

בתקופת המנדט הבריטי נקטו הדרוזים עמדה ניטראלית כלפי הסכסוך בין היהודים לערבים ולא השתתפו במאורעות של שנות העשרים והשלושים. העמדה הנייטראלית של הדרוזים הביאה את ראשי היישוב לפנות אליהם בהצעה לשכנות טובה ויחסים תקינים. במיוחד פעלו בנושא אבא חושי, ששקד בעיקר על טיפוח הקשרים עם בני הכפר עספיא, יוסף נחמני, שפעל באזור טבריה בקרב הכפרים מע'אר וחורפיש, ויצחק בן-צבי, אשר קשר קשרים עם מנהיגי הדרוזים בגליל. תוכניתו של בן-צבי כללה בין היתר הצעת עזרה משפטית לדרוזים בשעת הצורך, ולאחר מכן לבוא בקשרים עם מנהיגי הדרוזים בסוריה ובלבנון.

במרד הערבי הגדול 1939-1936

בתקופת מאורעות ה'תרצ"ו – ה'תרצ"ט (1936–1939) היו מרבית הדרוזים רחוקים ממוקדי המרד הערבי ולא הושפעו מהלך הרוח הקיצוני של מנהיגיו. עוד לפני כן, רבו בכפרים המעורבים ההתנגשויות בין הדרוזים לשכניהם, ובייחוד בינם לבין המוסלמים, והדרוזים לא לקחו חלק בדרך כלל בתנועה הערבית הלאומית.[7] בשנות המרד, על רקע הידיעות על שיתוף פעולה דרוזי–יהודי, פגעו כנופיות ערביות בדרוזים. בזמן המהומות, ערכו הכנופיות הערביות התנפלויות על הדרוזים בשפרעם והתנגשויות רבות אירעו גם בכפר מע'אר.[7]

מקרב הדרוזים בגליל, שברובם שמרו על עמדה נייטראלית במהלך המרד, הצטרפו מעטים לכנופיות הערביות. דרוזים השתתפו בכנופיות בהנהגת פאוזי קאוקג'י, חלקם כשכירים, ואף הייתה פלוגה דרוזית מיוחדת.[7] המתנדבים הדרוזים מסוריה לא קיבלו את ברכת המנהיגות המסורתית של העדה וכנראה משום כך לא השפיעו על הדרוזים בארץ ישראל - שעליהם הופעלו לחצים חזקים להצטרף למורדים - לתמוך במרד הערבי. הכפרים הדרוזים על הכרמל אף סירבו לשלם לקרנות המרד.[8] דרוזים השתתפו גם בכנופיות יוסוף אבו דורה, אולם כשזה החל לפגוע בכפרים הדרוזים (כפי שגם פגע רבות בכפרים הערביים), פנו לו הדרוזים עורף והחלו לפעול כנגד הכנופיות.[7] ב-1939, לקראת סוף המרד, "עברו" כמעט כל הדרוזים תושבי הגליל לצד היהודי, אם כי מבלי ליטול חלק פעיל בלחימה עצמה. הדבר קרה בעיקר עקב התנכלויות של מורדים ערבים לכפרים דרוזיים. נראה כי המתיחות בין הדרוזים והמוסלמים בזמן המרד הייתה הרקע לשיתוף הפעולה של הדרוזים עם היהודים במלחמת העצמאות.[9]

בשנות ה-40

באמצע שנות ה-40 של המאה ה-20, מספר הדרוזים בארץ ישראל המנדטורית היה בין 10 ל-12 אלף, כ-6-7% מתוך כלל אוכלוסיית הדרוזים, שמנתה כ-180 אלף נפש. חלקם של הדרוזים בתושבי ארץ ישראל באותה תקופה היה פחות מאחוז אחד.[10] בשנות ה-40 סייעו הדרוזים ליהודים במסגרת פעילותה של "ההגנה" ברכישת נשק ותחמושת, באיסוף ידיעות וסיוע למבצע ההפעלה.

בתקופת מלחמת העולם השנייה נחלשו מעט הקשרים בין היהודים והדרוזים. אולם הבסיס החזק שנוצר אפשר את חידוש הקשרים לאחריה. גם לאחר החלטת האו"ם על תוכנית החלוקה ב-29 בנובמבר 1947, העדיפו הדרוזים בארץ ישראל לנקוט עמדה נייטראלית במהותה כלפי שני הצדדים במאבק. ב-23 בינואר 1948 נערך הסכם לפיו "אין הדרוזים משתתפים או יוזמים התקפה על היהודים; אין היהודים מתקיפים את הדרוזים. הדרוזים מעוניינים לעזור ליהודים על ידי שמירת השקט באזורם. לזאת זקוקים לכסף, לתמיכה בכמה מצרכים, לקנות תחמושת חסרה".

אך עוד לפני הכרזת העצמאות כבר הוקמה פלוגה דרוזית בתוך הכוח הצבאי היהודי, ובחודש אוקטובר כבר נלחמו פלוגה זו ופלוגה צ'רקסית ב"מבצע חירם", בו נכבשו שטחים משמעותיים בגליל. עם זאת מאידך, בתחילת מלחמת העצמאות, פעל גדוד דרוזי בצבא ההצלה של פאוזי קאוקג'י, אשר לא נטל חלק פעיל בלחימה. אחרי שקאוקג'י נכשל בקרב משמר העמק, הוא הורה לגדוד לתקוף את רמת יוחנן. הגדוד הובס בקרב רמת יוחנן, ובעקבות הקשרים של יוסף נחמני, הגדוד, וכל הדרוזים, עברו לצידם של היהודים במלחמה.[11]

הקשרים הלא רשמיים בתקופת המנדט הבריטי בין הדרוזים ליהודים, סללו את הדרך לקבלתם של הדרוזים ושילובם כאזרחים שווי זכויות וחובות במדינת ישראל.

לאחר הקמת מדינת ישראל

חיילים דרוזים בצבא ההגנה לישראל, תמונה משנת 1949.

עם קום המדינה חיו בישראל כ-14.5 אלף דרוזים.[2] בשנת 1957 הוכרו הדרוזים בישראל כעדה דתית מבחינה רשמית, דבר שלא זכו לו באף מדינה אחרת, ומאותה שנה הם משרתים בצה"ל שירות חובה. למטרה זו אף הוקם גדוד חי"ר דרוזי, גדוד חרב. שיעור הדרוזים המשרתים כקצינים וכנגדים בצה"ל גבוה בצורה משמעותית מחלקם היחסי באוכלוסייה. ניתן למצוא מחברי העדה קצינים בכירים רבים כגון; אלוף (מיל') יוסף מישלב, אלוף כמיל אבו רוקון, תא"ל (מיל') אמל אסעד, תא"ל (מיל') עימאד פארס, תא"ל מוניר עמאר ותא"ל רסאן עליאן.

ב-1961 הוקמה מועצה דתית דרוזית, ונכון ל-2015 היא מונה ששים אנשי דת דרוזיים (שלושים סאיסים המכהנים בבתי התפילה הדרוזיים, 15 ממונים על ידי ראשי מועצות מקומיות דרוזיות, 15 שממנה השר לענייני דתות), יושב הראש הראשון של המועצה היה השיח' אמין טריף.

ב-1962 נחקק חוק בתי הדין הדרוזים, מכוחו פועלים בתי הדין הדתיים הדרוזיים.

הדרוזים נהנים מייצוג יתר בבית המחוקקים. במהלך כהונת הכנסת השמונה עשרה, הגיע ייצוגם לשיא של שישה חברי כנסת,[12] פי שניים וחצי משיעורם באוכלוסייה.

בשל האמונה כי העולם הזה הוא רק פרוזדור לעולם הבא, אין לדרוזים שאיפות לעצמאות והם מאמינים בנאמנות למדינה שבה הם חיים. דרוזים בישראל יתגייסו לצה"ל, דרוזים בסוריה יתגייסו לצבא סוריה וכו'. לפיכך ניתן למצוא מצבים בהם דרוזים משני צדי הגבול נלחמים זה בזה.

לבנות הדרוזיות וכן לדרוזים הדתיים (אלו שבאו בסוד הדת) יש בישראל פטור משירות בצבא. הדתיים אינם יכולים להתפלל במדים, והאווירה בצבא אינה מתאימה לחוקי דתם, ולכן הפטור ניתן כבר בעת חקיקת חוק גיוס החובה לדרוזים. שיעור הדתיים בגיל הגיוס נמוך מאוד, ומכאן אחוז הגיוס הגבוה שלהם.

לוח זיכרון לחללי צה"ל דרוזים בבית יד לבנים בדלית אל-כרמל

אלשיך (1979), שחקר את הזהות הלאומית של הדרוזים בישראל, מצא כי לדרוזים בישראל יש שלוש תת-זהויות: זהות דרוזית, זהות ישראלית וזהות ערבית. מרבית הדרוזים רואים עצמם בראש ובראשונה דרוזים, אחר כך ישראלים ולבסוף ערבים. רוב הדרוזים בישראל מגדירים עצמם כערבים (71%), והשאר מגדירים עצמם כ"דרוזים" או "דרוזים-ערבים".[13] אך מיעוט מהם (שחלקם מאוגדים בקבוצה שנקראת "החוג הציוני הדרוזי") רואים בעצמם קבוצה אתנית עצמאית שאין לה דבר עם הלאום הערבי. במאי 2001 מונה ח"כ הדרוזי סאלח טריף (מפלגת העבודה) כשר לענייני מיעוטים במשרד ראש הממשלה וכשר ללא תיק הממונה על המגזר הערבי. טריף היה השר הדרוזי הראשון בישראל. בכנסת השבע עשרה כיהן חבר הכנסת הדרוזי-ישראלי מג'לי והבה כממלא מקום נשיא המדינה במשך שלושה ימים, החל מ-8 ביולי 2007, זאת לאחר שלרגל נסיעתה מחוץ לישראל, מילא את מקומה של יושבת ראש הכנסת דליה איציק, שמילאה באותה העת את מקומו של הנשיא הנבצר משה קצב. בכך היה והבה לזמן קצר ממלא מקום נשיא המדינה הלא-יהודי (הדרוזי) הראשון של מדינת ישראל.

בשנת 2003 אוחדו דלית אל-כרמל ועספיא ליישוב גדול היישוב בשם "עיר כרמל" שבו 22 אלף איש. בנובמבר 2008 אישרה הכנסת חוק[14] המבטל את האיחוד, והשיב את המצב לקדמותו החל מ-1 בדצמבר 2008. העירייה המאוחדת שנוהלה תחת ועדה קרואה בראשות גבי אופיר פורקה.

בשנת 2015 התגלה מטמון מטבעות על ידי צוללנים ליד חופי קיסריה. המטמון (2,580 מטבעות סה"כ) המתוארך למאה ה-11 נושא ברובו את שמו של החליף אל-חאכִּם בִּאמר אללה, אחד מהדמויות החשובות ביותר בעת ייסוד הדת הדרוזית.

בחודש יולי 2018 נחקק "חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי". החוק ספג לביקורת ומחאה בקרב חלק ניכר של העדה הדרוזית בטענה כי החוק, אף שהוא הצהרתי, פוגע בהם ורואה בהם שכירי חרב. חברי הכנסת חמד עמאר, סאלח סעד ואכרם חסון עתרו לבג"ץ נגד החוק, בעיקר בשל הטענה כי הסעיף הראשון בו מדבר על מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל רק לעם היהודי, ולא למיעוטים נוספים כמו הדרוזים והצ'רקסים, שחתמו על ברית דמים עם העם היהודי. אחת הדרישות המרכזיות שלהם היא להכניס את המילה שוויון לחוק.[15] לעומת זאת, סאמר סעיד ביראני, חבר מועצת דלית אל כרמל ומנהיגים דרוזים נוספים, תמכו בחוק הלאום. ביראני אמר כי על הדרוזים לתמוך בהמשך קיומה של ישראל תמשיך להיות מדינה יהודית, ולא בשליטה ערבית. הוא אף התלונן על כך שבעדה יש המנסים להשתיק בכוח את העמדה שתומכת בחוק הלאום.[16]