גרובר קליבלנד | כהונתו הראשונה כנשיא (1885-1889)

כהונתו הראשונה כנשיא (1885-1889)

קליבלנד ב-1891

קליבלנד כיהן כנשיא מ-4 במרץ 1885 ועד 4 במרץ 1889. הוא כיהן שוב כנשיא בין ה-4 במרץ 1893, וה-4 במרץ 1897. הוא היה הנשיא הראשון מטעם המפלגה הדמוקרטית לאחר מלחמת האזרחים והנשיא היחיד שחזר לאחר הפסד בבחירות לבית הלבן. הוא היה הנשיא ה-22 וה-24.

קליבלנד היה רווק כשנכנס לתפקיד ב-1885, אולם נישא לפרנסס פולסום בבית הלבן ב-2 ביוני 1886. הוא הנשיא היחיד שנישא בבית הלבן.

ממשל וקבינט

הקבינט הראשון של קליבלנד

קליבלנד היה צריך להרכיב את הקבינט הדמוקרטי הראשון מאז שנות החמישים, ואף אחד מחברי הקבינט הראשון שלו לא שירתו בקבינט השני שלו. הסנאטור תומאס בייארד, יריבו הגדול במירוץ למועמדות, הסכים לשרת כמזכיר המדינה. דניאל מנינג, יועץ של קליבלנד מניו יורק ובן בריתו של טילדן, הפך למזכיר האוצר. עוד אדם מניו יורק, הבנקאי ויליאם וויטני, מונה למזכיר הצי. לתפקיד מזכיר המלחמה, מונה ויליאם אנדיקוט, שופט ממסצ'וסטס שהיה קשור ל"Mugwumps". קליבלנד בחר גם בשני דרומיים לקבינט שלו: לוציוס למאר ממיסיסיפי כמזכיר הפנים, ואוגוסטוס היל גרלנד מארקנסו לתפקיד התובע הכללי. מזכיר הדואר ויליאם וילאס מויסקונסין היה המערבי היחיד בקבינט. דניאל לאמונט היה מזכירו האישי של קליבלנד והיה האדם החשוב ביותר בממשל.

רפורמה

קליבלנד והרפורמה במכס

לאחר כניסתו לתפקיד, נאלץ קליבלנד למנות את המינויים שהנשיא היה צריך למנות. המשרות בדרך כלל נתפסו בידי מקורבים פוליטיים, אולם קליבלנד הכריז שלא יפטר רפובליקנים שעושים את עבודתם נאמנה, ושלא ימנה מועמדים על בסיס מפלגתי בלבד. הוא הקטין את מספר העובדים הפדרליים, שהתרבה בזכות המינויים הפוליטיים. הדמוקרטים חפצו בחזרה לשלטון אחרי חצי יובל שנים במדבר הפוליטי, ודרשו מינויים פוליטיים. קליבלנד נאלץ להחליף בעלי תפקידים רפובליקניים בדמוקרטים, אולם קידם בו בזמן את הרפורמה למינוי על פי כישורים.

קליבלנד ניסה ליצור רפורמה בחלקים אחרים של הממשלה. הוא חתם על חוק ב-1887 שיצר ועדה לפיקוח על הסחר הפנימי. בנוסף, פעל ליצירת צי חדשני, וביטל חוזים עם חברות שייצרו ספינות נחותות. קליבלנד הכעיס את המשקיעים במסילות הרכבת כשציווה על חקירה כנדגד איגודי הרכבת והאדמות שהחזיקו במערב באישור ממשלתי. לאחר חקירה, נקבע שהאיגודים לא פיתחו את האדמות כראוי, ושהן יחזרו לבעלות ציבורית. כ-330,000 קילומטרים רבועים חזרו לבעלות ציבורית.

קליבלנד גם נלחם להחזיר לנשיא את הסמכות לפטר אנשים ברשות המבצעת ללא אישור הסנאט, זכות שנלקחה בימי הנשיא החלש אנדרו ג'ונסון (1865-1869). קליבלנד הצליח לבטל את החוק ב-1887.

וטו

קליבלנד נלחם מול סנאט רפובליקני, ונאלץ להפעיל את זכות הוטו שלו. הוא הטיל וטו על מאות חוקים שנועדו לשלם ללוחמי מלחמת האזרחים, כיוון שהאמין שאין לקונגרס זכות לבטל החלטות של משרד הפנסיה. הקונגרס העביר חוק למתן קצבאות, גם לפציעות לא משירות צבאי, וקליבלנד ביטל זאת. הוא הטיל וטו יותר מכל נשיא עד אז. בנוסף, הטיל וטו על חוק שנועד להקציב 10,000 דולרים לצורך רכישת זרעים לחקלאים בטקסס, שבצורת הרסה את יבוליהם. הוא התנגד לכך בטענה שהממשלה צריכה להגביל את עצמה.

הכסף החופשי

אחת מהשאלות הבוערות של אותה התקופה הייתה האם לגבות את הדולר בזהב ובכסף, או בזהב בלבד. הרפובליקנים המערביים והדמוקרטים הדרומיים דרשו הטבעה חופשית של מטבעות כסף, ונציגים של שתי המפלגות מצפון-מזרח המדינה תמכו בתקן הזהב. הכסף היה שווה פחות מסכום ההמרה שלו בזהב, וכך משלמי המיסים שילמו את חובותיהם בכסף, ואילו מלווים בינלאומיים דרשו תשלום בזהב, כך שמלאי הזהב הלך והידלדל.

קליבלנד ומזכיר האוצר מנינג תמכו בתקן הזהב, וניסו להפחית את כמות הכסף שהיה על הממשלה ליצור ממנה מטבעות. הקונגרס לא ביטל את החוק לפני תום כהונתו של קליבלנד. הדרום והמערב תמכו בכסף זול כדי לעזור לאוכלוסיות החלשות בתוכם. ב-1886, הוגש חוק שדרש מהממשלה להטביע כסף בחופשיות וליצור אינפלציה. החוק לא עבר, אולם גם חוק שיבטל את דרישת הטבעת מטבעות הכסף לא עבר. המצב המשיך להיות כמו שהיה.

מכסי המגן

נושא חשוב נוסף היה מכסי המגן. הנושא לא היה חשוב במסע הבחירות, אולם קליבלנד, כדמוקרטים רבים אחרים, סבר שיש להוריד את המכס. הרפובליקנים תמכו במכסים גבוהים, בטענה שהם מגנים על התעשייה האמריקנית. מאז מלחמת האזרחים, המכס היה גבוה, והוא הביא כל כך הרבה הכנסה עד שנוצר עודף תקציבי. ב-1887 הפך נושא המכס לחשוב מבחינת קליבלנד, ובהודעתו לקונגרס ב-1887, טען שזה לא צודק מצד הממשלה לקחת יותר כסף ממה שהיא זקוקה לו מהאזרחים.

למרות תמיכתו של קליבלנד, לא עבר חוק בנוגע למכסים בכהונתו הראשונה. קליבלנד כמעט הצליח להעביר ב-1886 חוק שיפחית את המכס, שנפל על חודו של קול. הפרוטקציוניסטים הגבירו את כוחם בקונגרס באותה השנה, אולם קליבלנד המשיך לדרוש רפורמה. העודף גדל, וקליבלנד קרא למכס "לצורך הכנסה". הרפובליקנים, וגם דמוקרטים צפוניים ופרוטקציוניסטים, טענו שהמכסים מגנים על התעשיות האמריקניות, והמשיכו להתנגד להפחתת המכס. הוצע חוק להפחתת המכסים מ-47% ל-40%, שקליבלנד נלחם כדי שיעבור בבית הנבחרים. הסנאט הרפובליקני סירב לתמוך בחוק, וכך הנושא המשיך להיות בוער גם במהלך הבחירות של 1888.

מדיניות חוץ

קליבלנד היה מחויב לבדלנות, והתנגד להתרחבות ולאימפריאליזם. הוא סירב לקדם הסכם בנוגע לתעלת ניקרגואה מימי הממשל הקודם. מזכיר המדינה, תומאס בייארד, ניהל משא ומתן עם ג'וזף צ'מברליין על זכויות דיג בקנדה, למרות ההתנגדות מצד הרפובליקנים באזור. קליבלנד גם סירב לקדם את ההסכם מועידת ברלין שהבטיח את זכויות ארצות הברית בקונגו. במהלך כהונתו התחולל משבר בסמואה בין ארצות הברית, גרמניה ובריטניה, כשארצות הברית פעלה למען מתן אוטונומיה לסמואה.

מדיניות צבאית

מדיניותו הצבאית של קליבלנד הדגישה חדשנות והגנה עצמית. מאז שנות השבעים, הצי לא שופץ, והוגשה תוכנית לשיפורו. רוב הנשקים מהתוכנית נשארו עד למלחמת העולם השנייה. ממשל קליבלנד הוביל חידוש הצי, אולם לא הצליח להדביק את הספינות האירופאיות. הספינות סייעו במהלך מלחמת ארצות הברית-ספרד, ובמהלך מלחמת העולם הראשונה. הן עוצבו כדי להשתוות לספינות דרום אמריקניות.

זכויות האזרח והגירה

קליבלנד, כמו צפוניים רבים (וכמעט כל הדרומיים הלבנים) ראה בתקופת השיקום ניסיון שכשל, ולא ניסה להקצות כוחות פדרליים למען אכיפת זכויות ההצבעה של האוכלוסייה השחורה. קליבלנד לא מינה שחורים למשרות פדרליות, אולם השאיר את פרדריק דאגלס בתפקידו כשמאי ממשלתי ומינה אדם שחור אחר לאחר שדאגלס עזב את תפקידו.

הנרי דוז חוקק חוק עליו קליבלנד חתם.

בתקופת כהונתו נערכו מספר פרעות כנגד מהגרים סיניים. קליבלנד הסתייג מהפרעות אולם טען שהמהגרים הסיניים לא מוכנים להיטמע בחברה הלבנה. בתקופתו הוארך חוק הדרת הסינים (שהיה במקור לעשר שנים) ומזכיר המדינה בייארד ניהל משא ומתן עם הסינים בנוגע להשעיית ההגירה, ולאחר מכן קליבלנד העביר חוק שמנע חזרת מהגרים סינים שעזבו את ארצות הברית.

מדיניות כלפי האינדיאנים

קליבלנד ראה באינדיאנים כחוסים, וטען שיש לשפר את מצבם. הוא תמך בהטמעה תרבותית, ובהעברת שטחים אינדיאניים ליחידים לפי חוק דוז. מנהיגי האינדיאנים תמכו בכך, אולם רוב האינדיאנים התנגדו למדיניות. קליבלנד היה סבור שהחוק יזרז את ההטמעה התרבותית, אולם החוק החליש את הקהילות והרשה לאינדיאנים יחידים למכור את האדמות בתמורה לכסף.

לפני כניסתו של קליבלנד לתפקיד, אישר הנשיא צ'סטר ארתור למתיישבים לבנים להתיישב בשטחים של אינדיאנים בדקוטה. קליבלנד טען שהיה מדובר בהפרת הסכם, וביטל את האישור בעזרת הצבא.

נישואין וילדים

פרנסס פולסום קליבלנד

קליבלנד היה רווק כשנכנס לתפקיד, ואחותו, רוז קליבלנד, הייתה הגברת הראשונה בשנתיים הראשונות שלו בתפקיד. אולם בניגוד לנשיא הרווק הקודם, ג'יימס ביוקנן, קליבלנד לא נשאר רווק. ב-1885 הוא פגש את פרנסס פולסום, בת של חברו מתקופתו כעורך דין במהלך ביקורה בוושינגטון. היא הייתה תלמידה במכללה, ומהר מאוד התארסה לקליבלנד. ב-2 ביוני 1886, קליבלנד נישא לה בבית הלבן. הוא היה הנשיא השני שהתחתן בתפקידו (ג'ון טיילר היה הראשון), והראשון שעשה זאת בבית הלבן. פרנסס הייתה הגברת הראשונה הצעירה ביותר, בת 21 בלבד. היו לו חמישה ילדים ממנה.

מינויים לבית המשפט

נשיא בית המשפט העליון מלוויל פולר

במהלך כהונתו הראשונה, מינה קליבלנד שני שופטים לבית המשפט העליון של ארצות הברית. הראשון, לוציוס למאר, היה סנאטור ממיסיסיפי ששירת בקבינט כמזכיר הפנים. כשויליאם וודס מת, מינה קליבלנד את למאר במקומו בסוף 1887. למאר היה אהוד כסנאטור, אולם תמיכתו בקונפדרצייה לפני עשרים שנה גרמה לרפובליקנים להתנגד אליו, והוא אושר בפער זעום של 32 לעומת 28.

נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית, מוריסון וייט, מת כעבור כמה חודשים, וקליבלנד בחר במלוויל פולר להחליפו ב-30 באפריל 1888. פולר סירב להיות נציב השירות הציבורי לפני כן, אולם הסכים להיות נשיא בית המשפט העליון. הוא היה אלמוני וכמה חודשים הושקעו בחקירתו, אולם לאחר מכן מינויו אושר בסנאט. הוא כיהן בתפקיד עד ל-1910.

קליבלנד מינה 41 שופטים ממשלתיים בדרגים נמוכים, שניים לבתי המשפט השלום, תשעה לבית המשפט לערעורים ושלושים לבתי המשפט המחוזיים. כיוון שקליבלנד שירת בתפקיד לפני ואחרי ביטול בית משפט השלום לטובת בית המשפט לערעורים, הוא הנשיא היחיד מבין שניים (בנג'מין הריסון, הנשיא שבמהלכו נערך השינוי, הוא השני) שמינה שופטים לשני התפקידים. לכן כל מינוייו לבית משפט השלום היו בכהונתו הראשונה, וכל מינויו לבית המשפט לערעורים היו בכהונתו השנייה.

בחירות 1888

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1888
כרזת בחירות של קליבלנד ותורמן
תוצאות בחירות 1888

הרפובליקנים בחרו בבנג'מין הריסון מאינדיאנה כמועמדם לנשיאות ובלוי פ. מורטון מניו יורק כסגנו. קליבלנד נבחר להיות המועמד הדמוקרטי בקלות בוועידה בסנט לואיס. סגן הנשיא הנדריקס מת ב-1885, והדמוקרטים בחרו באלן תורמן מאוהיו כסגנו החדש של קליבלנד.

הרפובליקנים הובילו במסע הבחירות, כשמסע הבחירות של קליבלנד נוהל ברשלנות, ואילו הריסון הצליח להביא לשורותיו מגייסי תרומות ומנהלים טובים יותר.

הרפובליקנים הדגישו בעיקר את נושא המכסים, ופנו לבוחרים הפרוטקציוניסטיים באזורים התעשייתיים החשובים בצפון. הדמוקרטים בניו יורק היו מפולגים בשל סכסוכים על תפקיד המושל, וקליבלנד איבד שליטה במדינה המתנדנדת. נוסף על כך, בריטניה הייתה באותה תקופה תומכת גדולה של סחר חופשי, ולכן כל מי שתמך בגישה זו (ובפרט התנגד למכסי-המגן) "סומן" כפרו-בריטי ולכן כלא-ידידותי לקהילה האירית האמריקאית הגדולה והמשפיעה. אף שקליבלנד מתנגד המכס הצליח בהתחלה להתחמק מתווית הפרו-בריטי על ידי כך שיזם סכסוך עם קנדה על נושא של שטחי דיג, תווית זו, על כל הנלווה לכך, הוצמדה לו אחרי ששגריר בריטניה בארצות הברית התבטא בפומבי כי קליבלנד הוא המועמד העדיף מבחינת בריטניה.

כמו ב-1884, התמקדו הבחירות במדינות המתנדנדות: ניו יורק, ניו ג'רזי, קונטיקט ואינדיאנה. אולם בניגוד לשנה ההיא, בה ניצח קליבלנד בכולן, הפעם הוא ניצח רק בשתיים, והפסיד במדינתו ניו יורק בהפרש של 14,373 קולות. הרפובליקנים ניצחו באינדיאנה הודות להפעלת רשת של קניית קולות. הניצחון הרפובליקני במדינה זו, בהפרש של 2,348 קולות בלבד, הספיק כדי להוביל לניצחונו של הריסון, למרות שהפסיד לקליבלנד מבחינת כמות הקולות. קליבלנד המשיך בתפקידו עד לסוף כהונתו והחל לצפות לחזור לחייו הפרטיים.