גיל הנישואים | ביהדות

ביהדות

גבר

גבר כשיר לקדש אישה, כמו לכל פעולה משפטית אחרת המצריכה דעת, משהגיע לגיל שלוש עשרה והביא שתי שערות. אך במקרה של יבום, כלומר נשיאת אשת אחיו שמת ללא בנים, מדין תורה היבם נכנס במקומו של אחיו בביאה בלבד אף ללא דעת. לפיכך הוא כשיר לייבם מגיל תשע, שהחל ממנו 'ביאתו ביאה'. ברם, חכמים תיקנו שהיבם לא ישא את יבימתו לפני שיקדשה במאמר יבמין, וממילא אסרו את הייבום לפני גיל שלוש עשרה.

הגיל הראוי לנישואים נקבע במסכת אבות באימרה: "בן שמונה עשרה לחופה". מי שהגיע לגיל עשרים ולא נשא אשה מעלה עליו את חמתו של הקב"ה, כדברי רבא שאמר "עד עשרים שנה יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה כיון שהגיע [לגיל] עשרים ולא נשא אומר תיפח עצמותיו". הגמרא מבארת את טעם הדבר, משום שאם לא יינשא בגיל זה, יהיה עליו להתמודד עם הרהורי עבירה קשים ביותר[2], ומחמת חשש זה, בעיקר במגזר החסידי, מדריכים להתחתן בגיל שמונה עשרה. אולם, לאחר ציון חשש זה מסתייגת הגמרא ואומרת שעל הגבר מוטלת קודם חובת לימוד תורה ובגינה הוא רשאי לדחות את הנישואין בכמה שנים, סיבה נוספת לדחיית גיל הנישואין הוא הצורך להתכונן לעול הפרנסה, כפי שכתב הרמב"ם "דרך בעלי דעה – שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך ישא אשה..."[3], ומטעמים אלו כתבו רוב הפוסקים בעת החדשה שבכל אופן לא יתאחר לאחר גיל 24.[4]

אישה

אישה כשירה להינשא על דעת עצמה משהגיעה לגיל שתים עשרה שנה ושישה חודשים ונעשתה בוגרת. מלידתה ועד שעה זו האב רשאי מדין תורה להשיאה[5], ואם היא יתומה תיקנו חכמים שאמה או אחיה רשאים להשיאה בקטנותה. נישואים 'מדרבנן' אלו אינם תקפים מהתורה עד שהקטנה תגיע לגיל שתים עשרה שנה ותביא סימנים, ועד אז היא רשאית לסיימם בכל עת באמצעות מיאון. ברם, בתקופת האמוראים נאסר "לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדל ותאמר: בפלוני אני רוצה"[6]. מאיסור זה ומהתייחסויות שליליות אחרות של חז"ל לנישואי קטנות, מחד גיסא, ומאמירות המעודדות נישואים מוקדמים של בנות בוגרות, מאידך גיסא, ניתן להסיק שגיל הנישואים המומלץ היה שתים עשרה[7]. למרות זאת החל במאה ה-10 ובעיקר במאה ה-12 ובמאה ה-13 היו מקרים רבים של נישואי ילדות, לעיתים לגברים מבוגרים, על רקע יתמותן או רצון להבטיח את עתידן[8]. במקורות ההלכתיים מהתקופה, שלא כבכתבי הגאונים, ניכרת מגמה של ראיית האיסור להשיא בת קטנה כהנחיה מוסרית שאינה מחייבת[9], או כחסרת תוקף כשיש לחוש שהמתנה לגדילת הילדה תמנע את נישואיה[10]. במקרים רבים נישואים אלו הובילו לקיום יחסי אישות עם הילדות או לניסיונות לקיום יחסי מין עימן[11]. ילדה קטנה שנבעלה נחשבת הלכתית לאנוסה גם אם הבעילה הייתה בהסכמתה[12]. במאות השנים האחרונות, תקנות גילאי מינימום לנישואים תוקנו בקהילות שונות לאור ההתנגדות לנישואים מוקדמים, אך עד המאה ה-20 היו תופעות של נישואי ילדים שנועדו כהצלה מפני גזירות שהוטלו על היהודים[13]. בישראל בשנת 1950 תיקנה הרבנות הראשית כי אין להשיא בנות לפני גיל 16[14].