גיור | יחס חז"ל לגרים

יחס חז"ל לגרים

תרגום אונקלוס (גר מתקופת התנאים) התקבל ביהדות כתרגום ראשי וכפירוש לתורה, עד כדי כך שמופיע עליו מנהג בתלמוד, ללמוד את פרשת השבוע "שניים מקרא ואחד תרגום".

התורה שבעל פה מחלקת בין גר תושב, גוי המתגורר עם ישראל ומקבל על עצמו רק את שבע מצוות בני נח, לגר צדק שהצטרף לעם ישראל והתחייב בכל מצוותיו. בדברי חז"ל, הטון הרווח הוא יחס חיובי לגר. בתקופת בית שני ההגבלה על קבלה מעמים מסוימים כבר בטלה, מהטעם שסנחריב מלך אשור בלבל את האומות, ושינה לחלוטין את הרכב האוכלוסייה במזרח התיכון, ולכן גוי שבא להתגייר, אפילו ממצרים וממואב, חזקתו שאינו מהעמים הבעייתים[19] בנוסף היו גם דעות של חז"ל ששללו קבלת גרים מעמלק[20]. מאידך ישנה מימרה של חז"ל בתלמוד הבבלי שממנה עולה שאפילו מהאויבים הקשים ביותר של העם היהודי יכולים לצאת גרים ואף להגיע לתפקידי מפתח בהנהגה הרוחנית של עם ישראל: "מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, מבני בניו של סיסרא למדו תינוקות בירושלים, מבני בניו של סנחריב למדו תורה ברבים מאן אינון? שמעיה ואבטליון."[21].

"אמר ר' אלעזר בן פדת: לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות, אלא כדי שיתוספו עליהם גרים."[22].
"אמר ר' שמעון בן לקיש: חביב הגר לפני הקב"ה מן אותן אוכלוסין שעמדו על הר סיני. למה? שכל אותן אוכלוסין שאלולא שראו את הקולות והלפידים והברקים וההרים רועשים וקול שופרות לא קבלו עליהם עול מלכות שמים. וזה לא ראה אחד מכולם ובא ומשלים עצמו להקב"ה וקבל עליו עול מלכות שמים, יש חביב מזה?"[23].

בתפילת שמונה עשרה מוזכרים גרי הצדק יחד עם הצדיקים, החסידים והסופרים בעם ישראל, שהמתפלל מבקש עליהם רחמים.

בתקופת המשנה והתלמוד בין תלמידי החכמים היו גרים רבים. אחד מפרשני המקרא הראשיים, אונקלוס הגר, שעל תרגומו מתבססים הפרשנים השונים היה גר רומאי ולגרסת התלמוד אחיינו של הקיסר טיטוס[24], גם התנאים, רבי עקיבא, שנחשב לעמוד התווך של המשנה והתוספתא, ורבי מאיר תלמידו[25], שנחשב לדמות מרכזית במשנה ("סתם משנה רבי מאיר"), הם לפי המסורת מצאצאי גרים. גיורת מפורסמת נוספת היא הלני המלכה מלכת חדייב, שהתגיירה עם אצולת מדינתה.

עם זאת ניתן למצוא גם טון קשה כלפי גרים: כמו "אמר רבי חלבו: קשים גרים לישראל כספחת."[26] וכמו "אמר רבי יצחק: רעה אחר רעה תבא למקבלי גרים."[27]. את הטון הזה ניתן להסביר על רקע סיבות תקופתיות – גרים חזרו לגויותם ונטשו את עם ישראל בעת משבר[28], ועל בעיות מקומיות שהיו קשורים בהם גרים, בעמים שצררו את ישראל. הרב שלמה גורן עמד על העובדה שמאמריהם הקשים של אמוראי ארץ ישראל, רבי חלבו ורבי יצחק, נגד הגרים לא נשנו בתלמוד הירושלמי, שבו אין כלל טונים צורמים כלפי גרים.

קיימת מחלוקת בשאלה האם הגר יכול לומר בפרשת מקרא ביכורים את הציטוט "אלוהינו ואלהי אבותינו", או שאין אבות האומה אברהם יצחק ויעקב נחשבים אבותיו (משנה, מסכת בכורים, פרק א', משנה ד'). דעת המשנה היא שהגר מביא ביכורים אך אינו קורא. לעומת זאת, בתלמוד הירושלמי מובאת דעתו של ר' יהודה, שגם על פיה גר מביא ביכורים, אך גם קורא את הציטוט הנ"ל - ואבות האומה נחשבים אבותיו.

בתקופת הזוגות מתבלט הבדל בין שמאי להלל ביחס לגרים. בעוד ששמאי הקפדן נקט גישה מחמירה, ולא הסכים לגייר גר שרצה ללמוד רק תורה שבכתב, וגר שביקש ללמוד את כל התורה כולה על רגל אחת, וגר שרצה להתגייר על מנת להיות כהן גדול, הלל נקט בגישה מקילה, והסכים לגייר את אותם גרים, אף שלא נהגו כהלכה. בתלמוד מובא ששלושת הגרים ששמאי לא קיבלם והלל קיבלם נפגשו, ולאחר שסיפרו אחד לשני את סיפורם הם חתמו: "קפדנותו של שמאי בקשה לטורדנו מן העולם, ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה." בסיפור זה נשמעת נימה של ביקורת כלפי שמאי[29].

ייתכן כי בעקבות סיפור זה נוצרה הכְוונה בחז"ל, לבתי דין לא להקשות את הגרות:

"רבי אליעזר אומר: נאמר למשה 'אני', אני הוא שאמרתי והיה העולם, אני הוא המקרב ולא המרחק... אני הוא שקרבתי את יתרו ולא רחקתיו. אף אתה כשיבוא אדם אצלך להתגייר ואינו בא אלא לשום שמים, אף אתה קרבהו ולא תרחיקהו. מכאן אתה למד שיהא אדם דוחה בשמאל וימין מקרב..."[30].

בהתאם למגמה של עדיפות לתלמיד חכם ממזר על פני כהן גדול עם הארץ, חז"ל מספרים סיפור שבו הם נותנים עדיפות לתלמידי חכמים על פני כהן גדול שלא נהג כהוגן. על פי התלמוד כהן גדול ששמו לא הוזכר (כנראה בכוונה), יצא ביום כיפור מבית המקדש לאחר עבודתו. הוא נעלב לאחר שהקהל הגדול שליווה אותו, עזב והלך אחרי שמעיה ואבטליון ראשי הסנהדרין תלמידי החכמים בדור הרביעי של תקופת הזוגות שהגיעו למקום. ולכן הטיח בהם עלבון "יבואו בני העמים לשלום", לומר שהיו ממשפחות גרים והם נחותים ממנו, והם ענו לו, "יבואו בני העמים לשלום - שעושים מעשה אהרון, ולא יבוא בן אהרון לשלום - שלא עושה מעשה אהרון" (בבלי, מסכת יומא דף עא ב').

חז"ל המשיכו ופירשו את הקו המקראי של נתינת יחס מיוחד לגר, במיוחד לאחר שהתגייר. בתוספתא ביארו "וְגֵר לֹא-תוֹנֶה, וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ" "ראה גר שבא ללמוד תורה, לא יאמר, ראו מי שבא ללמוד, פה שאכל נבלות וטרפות שקצין ורמשין."[31]. במדרש ציינו לשבח את רבי יהושע שריצה את עקילס הגר בדברים, וטענו שגישתו הנוקשה והמחמירה של רבי אליעזר לעקילס הייתה גורמת לכך, שגר חשוב זה היה נוטש את ישראל[32].

השומרונים מכונים אצל חז"ל "גרי אריות" מפני שעל פי המסופר בספר מלכים (ב', י"ז), לאחר שהובאו לארץ בידי מלך אשור, הם המשיכו לעבוד את אלוהיהם, ובתגובה ה' הביא עליהם אריות שהרגו בהם ולכן הם התגיירו בשל הפחד, אבל המשיכו בעבודת אלילים. חז"ל חלוקים בדעותיהם לגבי מעמדם, האם הם גרי צדק או שמא נחשבים כגויים.

להלכה אין כמעט הבדלים בחיוב במצוות או במעמד בין הגר ליהודי מלידה. מה שישנם הם: א. הגר אינו נחשב כבן ליוצאי מצרים ובחלק מהטקסטים שמוזכר 'אבותינו' עליו להשמיט (מקרא ביכורים).ב. ע"פ הכלל "גר שנתגייר כקטן שנולד" אין לגר קרבת משפחה הלכתית עם שאריו אפילו אם הם התגיירו חוץ ממקרים מסוימים שחכמים החמירו מחשש לטעות[33]. ג. ישנן הגבלות מסוימות במינוי גר לדיין.