ברזיל | דמוגרפיה
English: Brazil

דמוגרפיה

מפת צפיפות האוכלוסייה בברזיל (2007).


Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – דמוגרפיה של ברזיל
העיר סאו פאולו היא המטרופולין השנייה בגודלה בעולם ומהווה את המרכז הכלכלי, התעשייתי והעסקי החשוב בברזיל ובאמריקה הלטינית. בין מתחמי העסקים החשובים בעיר – שדרות פאוליסטה ואזור איטאים ביבי. בעיר ענף מסעדנות מפותח, משלל מטבחי תבל, הודות לגלי ההגירה הגדולים מאוד מכל העולם שנקלטו ונטמעו בה החל מסוף המאה ה-19.
פורטו אלגרה, בירת מדינת ריו גרנדה דו סול, הגובלת בארגנטינה ובאורוגוואי.

בטרם החלו גלי ההגירה הגדולים לברזיל במחצית השנייה של המאה ה-19, מוצאה של אוכלוסיית הברזילאים הייתה בעיקרה ממתיישבים אירופאים מוקדמים (בעיקר פורטוגזים), מעבדים אפריקנים, ומבני תערובת בין אירופים לאפריקאים (מולאטים) ובין אינדיאנים (מסטיסים) (טופי וגוואראני ורבים אחרים). נישואים בין שבטיים ובין גזעיים היו נפוצים ומקובלים בברזיל מאז הניח המתיישב הפורטוגזי הראשון את כף רגלו על אדמתה. החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19 ברזיל הפכה ליעד הגירה למהגרים רבים ממספר מדינות, חלק גדול מהם היגרו מאיטליה, גרמניה, פורטוגל, ספרד, פולין, לבנון וסוריה (בעיקר נוצרים), יפן (ראו ברזילאים יפניים) אך גם מאוקראינה, רוסיה, ליטא, הונגריה, רומניה, ארמניה, סין וקוריאה ומעוד לא מעט מדינות. יהודים מארצות אשכנז, כמו גם ממוצא ספרדי, יצרו קהילות גדולות במיוחד בברזיל, במיוחד בריו דה ז'ניירו ובמדינת סאו פאולו (ראו יהדות ברזיל).

צאצאיהם של המהגרים האירופאים, ובמיוחד הגרמנים, איטלקים ופולנים, מרוכזים בעיקר בחלק הדרומי והדרום מזרחי של ברזיל, במידה רבה במדינות ריו גראנדה דו סול, סאנטה קטרינה, פרנה וסאו פאולו. במדינות אלו, יחד עם הארצות דוברות הספרדית שלדרומה של ברזיל (ארגנטינה ואורוגוואי), יש רוב גדול לתושבים ממוצא אירופי. ביתר ברזיל, מרבית האוכלוסייה הלבנה מקורה בשושלות פורטוגזיות ותיקות יותר. במדינות הנמצאות במרכז וחלק מדרום-מזרח ברזיל, כלומר ריו דה ז'ניירו, אספיריטו סאנטו, מינאס ז'ראיס, גויאס, מאטו גרוסו דו סול והמחוז הפדרלי, מספר הלבנים כמעט שווה למספר האפרו ברזילאים והמולאטים. בצפון ברזיל, אליה הובאו עבדים אפריקנים רבים לשם עבודה במטעי קנה סוכר, הטבק והכותנה, יש רוב לצאצאי העובדים האפריקנים. העיר סלבדור נחשבת כאחת מהערים הגדולות בעולם של צאצאי ילידי אפריקה. בנוסף אנשים מוכי גורל רבים מצפון ברזיל היגרו דרומה, בעיקר למגלופוליסים ריו דה ז'ניירו וסאו פאולו ששימשו כור היתוך.

הברזילאים היפניים הם הקבוצה האסיאתית הגדולה ביותר בברזיל. למעשה, בברזיל חיה הקהילה היפנית הגדולה ביותר מחוץ ליפן. 1.5 מיליון יפנים מתגוררים בברזיל, רובם בעיר סאו פאולו.

בין הבעיות החברתיות עמן מתמודדת ברזיל ניתן למנות את תנאי התברואה וה ניקיון הגרועים בכפרים ובאזורים המרוחקים וכן אחוזי בערות ואנאלפביתיות גדולים יחסית באזורים אלו. בכפרים נידחים רבים החיים מתנהלים בצורה דומה לצורה שבה התנהלו לפני עשרות שנים. גם גודלה של המדינה הוא מן הגורמים אשר מביאים לבידודם של הכפרים והאזורים המרוחקים; במקרים אחדים אין כבישים ודרכי גישה נוחים בין מקומות שונים, כדוגמת האמזונאס. מזה עשרות שנים מתוקצבות תוכניות ממשלתיות לחיבור האזורים הנידחים למרכז ברזיל ולערים הגדולות.

בעיות נוספות הן קצב גידול האוכלוסייה הגדול יחסית (כ-1.04% בשנת 2006), כמו גם העוני והפערים הגדולים בין עשירים ובני מעמד הביניים לעניים. בברזיל פערי ההכנסה הם מהגדולים בעולם ותורמים לניתוק בין שכבות שונות בעם הברזילאי. בעיבורי חלק מהערים הגדולות בברזיל שוכנות פאבלות, רובעי עוני בלתי חוקיים שנוצרו עם השנים בגלל פערים אלה.

חינוך

בתי הספר הראשונים הידועים לנו בברזיל נוסדו על ידי הישועים בשנת 1549. הישועים היו דומיננטיים ביותר במערכת החינוך בברזיל עד 1759 עת גורשו על ידי המרקיז של פומבל. החינוך הישועי התרכז בבניית בסיס תרבותי אירופאי משותף ובמיומנויות ספרותיות ורטוריות בפורטוגזית. מעט מאוד הושקע בחינוך מדעי, בלימוד שפות זרות ובהכשרה מקצועית. בעוד ילדי הילידים והשחורים הסתפקו בחינוך המינימלי, ילדי המעמד הגבוה זכו לחינוך המתאים לאליטה תרבותית ובניהם למדו במכללות בברזיל או נשלחו ללימודים גבוהים באירופה.

עם ייסוד הרפובליקה הברזילאית חוקק חוק חינוך חובה, אך לקח שנים רבות עד אשר יושם בפועל בכל חלקי המדינה. ב-1930 הוחל בהקמת מערכת חינוך פדרלית של ברזיל, בנוסף למערכות החינוך המדינתיות ולבתי הספר הפרטיים, אשר בשנות ה-60 היוו 9% מהחינוך היסודי ו-66% מהחינוך התיכוני. ממשלת ברזיל מפקחת על בתי הספר הפרטיים בקביעת תוכנית הלימודים ובמתן תקצוב לבתי ספר העומדים בדרישותיה. תארים של בתי ספר אשר אינם עומדים בדרישות הממשלה אינם מוכרים על ידי המדינה.

בתי הספר בברזיל מחולקים לבתי ספר יסודיים בהם לומדים שמונה שנים ובתי ספר על יסודיים בהם לומדים עוד שלוש שנים. בעבר, היו בתי הספר היסודיים חמש שנים, ועד שנות ה-50 של המאה ה-20 רק ארבע שנים, ובבתי הספר העל יסודיים למדו במשך 7 שנים, ארבע שנים במעין חטיבת ביניים הנקראת Ginasio ושלוש שנים בחטיבה עליונה הנקראת Colegio. בהמשך הוכללה חטיבת הביניים בתוך מערכת החינוך היסודית.

בסביבות 1960 למדו בבתי ספר יסודיים כמחצית מהילדים בברזיל ופחות מ-10% מהילדים למדו בבתי ספר על יסודיים. בסביבות שנת 2002 כמעט כל הילדים בגילאי 7 - 10 למדו בבית ספר יסודי, וכ-30% מהתלמידים הגיעו לרמת לימודי תיכון בגילאי 15–17. אחוזים רבים מהתלמידים בברזיל לומדים בכיתות נמוכות מההתאמה לגילם (בברזיל נהוג בסוף כל שנת לימודים לברור על פי הישגים אילו תלמידים זכאים לעלות לכיתה גבוהה יותר), כך שכשליש מהתלמידים בגילאי 15–17 עדיין רשומים ללימודים בבתי ספר יסודיים. נתון מפתיע הוא שבברזיל יש כ-43 מיליון ילדים רשומים בבתי ספר בעוד בשכבות הגיל 7–17 יש רק כ-35 מיליון ילדים[דרוש מקור]. נתון זה נובע מהכמות הגדולה של תלמידים הלומדים בכיתות נמוכות מהמתאימות לגילם וכנראה מדיווחים מנופחים של מנהלי בתי ספר.

בשנת 2001 היו לאנשים ממוצא אירופאי ("לבנים") בברזיל ממוצע של 5.75 שנות לימוד, וללא לבנים; בני תערובת או אינדיאנים, רק 4.04 שנות לימוד בממוצע. נתון זה עולה כל הזמן, בעקבות התרחבות אחוזי ההשתתפות של הילדים בלימודים בבתי ספר.

בברזיל לא מתקיימים מבחני בגרות של המדינה לקראת סיום הלימודים בבית הספר התיכון, אלא התלמידים המסיימים מקבלים תעודה המעידה על 12 שנות לימוד. מבחנים מעין תעודת הבגרות בישראל, המכונים Vestibular, נערכים במוסדות להשכלה גבוהה כמבחני קבלה.

השכלה גבוהה

האוניברסיטה הפדרלית של פרנה, האוניברסיטה הראשונה בברזיל, אשר נוסדה בשנת 1912 בעיר קוריטיבה שבמדינת פרנה.

לימודים גבוהים הגיעו לברזיל במאה ה-19. מבחינת הממשל הקולוניאלי הפורטוגזי שימשה ברזיל מקור לחומרי גלם, ועל כן רק עם עצמאותה של ברזיל, החלו לקום בה מוסדות השכלה גבוהה בהיקף נרחב. בהתאם, עד המאה ה-19 נאלצו בני העשירים להפליג לאירופה עבור לימודים גבוהים. האימפריה הברזילאית הכניסה לימודים גבוהים במשפטים, רפואה, לימודים טכניים ואמנויות, וייסדה ב-1839 מוסד להכשרת מורים.

בשנת 1912 נוסדה בברזיל האוניברסיטה הראשונה - היא האוניברסיטה הפדרלית של פרנה, הממוקמת בעיר קוריטיבה אשר במדינת פרנה שבברזיל.

בין מאות המוסדות להשכלה בברזיל נמנית גם אוניברסיטת סאו פאולו (USP), האוניברסיטה המובילה בברזיל ובדרום אמריקה. היא נחשבת למוסד האקדמי והמחקרי הטוב בברזיל, ודורגה בשנת 2007 במקום ה-94 בין האוניברסיטאות בעולם.[דרוש מקור] היא אוניברסיטה ציבורית ורשומים בה כשבעים וחמישה אלף סטודנטים לתארים בוגר, מוסמך ודוקטור. הלימודים בה מוצעים בחינם, כבכל האוניברסיטאות הציבוריות בברזיל, עליהן נאסר בחוק פדרלי לגבות שכר לימוד. עם זאת, בפני תלמידים אשר אינם עומדים בתחרות העזה על כל מקום פנוי באוניברסיטה ציבורית בתמיכה כספית ממשלתית, בהן הלימודים ברמה גבוהה, נותרת האפשרות לפנות ללימודים במסגרת אוניברסיטאות ומכללות פרטיות בברזיל, אשר גובות שכר לימוד בשיעור דומה או אף גבוה מזה הנגבה על ידי האוניברסיטאות והמכללות בישראל. על כן, נוצר מצב בו סטודנטים רבים הבאים מבתים מבוססים ואף אמידים מאוד, אשר זכו לחינוך איכותי במסגרת בתי ספר פרטיים, מתקבלים לאוניברסיטאות הציבוריות הנתמכות על ידי הממשלה ואינן גובות שכר לימוד. לעומתם, רבים מהסטודנטים הנאלצים לפנות למסגרות פרטיות נאלצים לעבוד למחייתם ולמימון לימודיהם, במקביל ללימודיהם, אף במשרה מלאה. בברזיל מתקיימים לימודים גבוהים ברוב המסגרות בלימודי בוקר וערב, כדי לאפשר לסטודנטים ללמוד במקביל לעבודה לפרנסתם. כחלק מהצעדים הננקטים בברזיל כדי להקל על גישת כלל שכבות האוכלוסייה ללימודים גבוהים, נוקטות האוניברסיטאות המסובסדות אפליה מתקנת, על פי מצב חברתי-כלכלי וקבוצה אתנית. מטרת האפליה המתקנת לפצות על הפער הכלכלי והחברתי בין צאצאי מהגרים מארצות אירופה ואפריקה, שאבותיהם נהנו ממידות שונות של נגישות למשמני הארץ, עד ראשית המאה העשרים. במסגרת ההטבות הניתנות לאלו הראויים לקידום, ננקטת הקלה בסף הקבלה לאוניברסיטאות ציבוריות מסובסדות, ולחלקם מוצעים מגורים בחינם במעונות סטודנטים וארוחות מוזלות.

שפות

בעבר היו השפות המדוברות בברזיל שפות השבטים הדרום אמריקאיים המקומיים, על פי רוב ממשפחת שפות הטופי, בעיקר גוואראני וטופי עתיקה.

כיום השפה הרשמית היחידה בברזיל היא השפה הפורטוגזית והיא שגורה בפי רוב האוכלוסייה, וזאת בשונה משאר מדינות אמריקה הדרומית – בהן מדוברת הספרדית. הבדל זה נובע, כאמור, מכך שהפורטוגזים הם האירופאים הראשונים אשר יישבו את ברזיל, ולא הספרדים. הפורטוגזית היא השפה המדוברת באמצעי התקשורתרדיו, בטלוויזיה ובעיתונות), במערכת החינוך ובבתי הספר, ובאמצעותה מנוהלים גם רוב העסקים במדינה. הפורטוגזית עברה שינויים במהלך הדורות, ובמשך הזמן התפתח ניב ברזילאי של פורטוגזית, שההבדל בינו לבין הפורטוגזית ה"קלאסית" מפורטוגל, דומה להבדל בין האנגלית האמריקנית לאנגלית הבריטית; גם בתוך ברזיל עצמה קיים הבדל בין הניבים המדוברים במדינות המחוז השונות.

בברזיל, בעיקר בצפונה, יש שפות וניבים רבים שהם תוצר הכלאה בין הפורטוגזית לבין ניבים אינדיאנים מקומיים שונים. באזורים מרוחקים בדרומה של ברזיל, ישנן קהילות המדברות עדיין בניבים המקומיים מהתקופה הקודמת לגילוי ברזיל על ידי הפורטוגזים, אך בדרך כלל הם דוברים בד בבד גם פורטוגזית. מלבד שפות אלה, קיימות בברזיל מספר קהילות מהגרים הדוברים בשפת ארצם, בעיקר איטלקית, גרמנית ויפנית.

השפה האנגלית נלמדת בבתי הספר התיכוניים כשפה שנייה, אולם רוב הברזילאים אינם מיטיבים לדבר בה. גם השפה הספרדית מובנת, אך פחות מדוברת על ידי רוב דוברי הפורטוגזית.

קבוצות אתניות

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – שבטים ילידים בברזיל, ברזילאים יפניים, דמוקרטיה גזעית
מוזיאון ההגירה של מדינת סאו פאולו, סאו פאולו.

החברה ברזילאית מתאפיינת ב"עירוב" גזעי רב מאד, מ"יסודות" האוכלוסייה הילידה, צאצאי העבדים האפריקאים שהובאו לברזיל וצאצאי המהגרים הרבים שהגיעו אליה – בעיקר מדרום אירופה. מבדיקות DNA של מכוני מחקר שונים עולה כי החברה הברזילאית מורכבת ממיעוט אינדיאנים-ילידים (בעיקר בני הקבוצות האתניות והשבטים טופי והגוואראני); כמו גם מבני תערובת רבים של אינדיאנים ואירופאים, המכונים Mestiço מסטיסו, בנוסף, בחברה הברזילאית נראה כי יש רוב של אירופאים לבנים (בעיקר צאצאי פורטוגלים, איטלקים, גרמנים וספרדים), ומאידך אפריקנים (בעיקר בנטו ויורובה) וכמות גדולה מאד של בני תערובת של אירופאים ואפריקניים המכונים מולאטים. מיעוט קטן מן התושבים הם אסיאנים (בעיקר ברזילאים יפניים), לבנונים וסורים. כמו כן, קיימת בברזיל קהילה יהודית לא מבוטלת.

בדרומה של ברזיל אוכלוסיית האירופאים גדולה יחסית. אחוז האירופאים יורד ככל שמצפינים ובמרכזה של ברזיל מספרם זהה לבני התערובת. בבהאיה אשר בצפון מזרח ברזיל, רוב האוכלוסייה היא מצאצאי השחורים, ובצפון רובם ממוצא אינדיאני.

על פי החוקה בברזיל משנת 1998, גזענות היא פשע חמור שעונש כבד בצידו.[9]

עם זאת, מדי שנה מדווחים מקרים רבים של גזענות, כולל של קבוצות נאו-נאציות וגלוחי ראש וכן של קבוצות שוליים של השמאל או הימין הרדיקלים, ושנאת זרים, שנאת הומוסקסואלים, שנאת שחורים ויהודים וביטויי איבה כלפי אוכלוסיות מצפון וצפון-מזרח ברזיל העוברות לדרום בחיפוש אחר עבודה. מדווחים מדי שנה מקרים רבים של ניצול רשת האינטרנט והתקשורת הכתובה להעברת תכנים גזעניים מסוג זה.

על פי מיפקד הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של ברזיל שנערך בשנת 2000, זוהי ההתפלגות האתנית בברזיל (שנקבעת במפקד על סמך הערכת ותשובת הנשאלים עצמם, כך שמותר להניח שאחוז הלא לבנים או ה"מעורבים" גדול יותר):

דת

רובם של הברזילאים מאמינים בנצרות לסוגיה, בעיקר נצרות קתולית. בתמונה: פסל ישו המשקיף על העיר ריו דה ז'ניירו

החוקה מאפשרת חופש דת ועל הפרדת דת מהמדינה, מה שהופך ברזיל מדינה חילונית באופן רשמי. החוק אוסר על כל צורה של חוסר סובלנות דתית, אם כי הכנסייה הקתולית נהנית ממעמד מיוחס. ברזיל היא המדינה בעלת אוכלוסיית הנוצרים קתולים הגדולה בעולם: רוב אוכלוסייתה, כ-74 אחוזים, הם קתולים. לעובדה זאת הייתה השפעה רבה על החוקים בברזיל, דוגמת אי ההכרה בגירושין עד המחצית השנייה של המאה ה-20.

בית הכנסת קהל צור ישראל ב רסיפה, פרנמבוקו, הבכור מבין אמריקה.

מספר הנוצרים הפרוטסטנטים בעלייה ונכון לשנת 2006 עומד על כ-15.4 אחוזים מהאוכלוסייה, כלומר כ-26 מיליון איש. כמו כן חיים בברזיל כ-1.2 מיליון ערבים נוצרים וכ-900,000 מורמונים, המהווים כ-0.5 אחוזים מכלל התושבים. חלק מן האוכלוסייה אוחזים באמונות שהן שילוב בין הנצרות לגווניה לבין פולחן דרום-אמריקני מסורתי; הפולחן המקורי של השבטים הילידים הוכחד כמעט כליל.

בברזיל חיים כ-150,000 יהודים (0.065 אחוזים מהאוכלוסייה) וכ-28,000 מוסלמים (כ-0.015 אחוזים).

ברזיל היא אחת ממדינות המערב בהן הריכוז הגבוה ביותר של מאמינים בדתות ואמונות מזרח-אסייאתיות מסורתיות, כדוגמת השינטו והבודהיזם; מאמיני דתות אלה מהווים חלק ניכר מהאוכלוסייה, יחסית לחלקם במדינות מערביות אחרות. כמו כן קיימות בברזיל אמונות וצורות פולחן אפריקניות מסורתיות, כמו הקנדומבלה או המקומבה.

יהדות ברזיל

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יהדות ברזיל

יהודים אנוסים הגיעו לברזיל מפורטוגל זמן קצר לאחר גילויה. ב-1920 גברה הגירת היהודים לברזיל עם הגבלות הכניסה לארצות הברית. בגל הגירה זה התיישבו היהודים גם בארצות אחרות בדרום אמריקה, בעיקר בארגנטינה. הגירת יהודים משמעותית נוספת התרחשה עם תום מלחמת העולם השנייה.

אף כי לא קיימים נתונים מדויקים על כך, מעריך המכון לתכנון מדיניות העם היהודי כי בעשור הראשון של המאה ה-21 חיים בברזיל כ-96,000 יהודים והם מהווים חלק אינטגרלי בפוליטיקה, בספורט, באקדמיה, בתעשייה, במסחר ובכל שאר תחומי החיים בברזיל. רוב היהודים הברזילאים חיים במדינת סאו פאולו, אך ישנן קהילות יהודיות גם במדינות ריו דה ז'ניירו, ריו גראנדה דו סול ופרנה. יהדות ברזיל נחשבת למבוססת ועשירה, ורוב היהודים במדינה חיים בביטחון כלכלי.