בית המשפט העליון | מעמדו הציבורי של בית המשפט העליון

מעמדו הציבורי של בית המשפט העליון

תקדימים אחדים של בית המשפט העליון עוררו מחלוקת בקהילה המשפטית, ולעיתים הביאה פסיקה, שלא מצאה חן בעיני המחוקק, לתיקונו של החוק. דוגמאות:

  • פסק דין אפרופים, שניתן בשנת 1995 ושינה את ההלכה הנוהגת בפרשנות החוזה. מבקריו של פסק הדין טענו שהוא פוגע בעקרונות של ודאות מסחרית ומשפטית בהקשר לפרשנות חוזים. בינואר 2011 התקבל בכנסת תיקון לחוק החוזים שנועד לשנות את הלכת אפרופים ולהגביר את הוודאות המשפטית, אולם עד שבית המשפט יפסוק בעניין זה, קשה להעריך אם מטרה זו הושגה.
  • פסק דין ורד פרי, שניתן בשנת 2009, הביא להכרה בהוצאות של אם עובדת להשגחה על ילדיה. תוצאת הפסיקה לא הייתה לרוחה של רשות המסים בישראל, לא רק בשל השפעתה הישירה על גביית מס הכנסה מהורים עובדים (להערכת האוצר התרת הוצאות השגחה על ילדים כרוכה באובדן הכנסות ממסים בסך 2.5 מיליארד ש"ח), אלא גם בהשפעתה על הכרה בהוצאות נוספות בעלות אופי דומה (כגון הוצאות נסיעה למקום העבודה וחזרה). עקב כך תוקנה פקודת מס הכנסה, ונקבע בה במפורש שהוצאה כזו לא תוכר.

חשיבותו של בית המשפט העליון בהוויה הציבורית בישראל רבה. לפי הסקרים נמצא אמון הציבור בבית המשפט העליון בשחיקה מתמדת. לפי סקר "המרכז לחקר פשיעה, משפט וחברה" שנערך בשנת 2008 ירד האמון בבית המשפט מתחת ל-50%.[22] לפי סקר "מדד שלטון החוק" שערך הפרופסור אריה רטנר, אמון הציבור בבית המשפט העליון ירד מאמון של 80% בשנת 2000 ל-60% בשנת 2014 ול-49% בשנת 2017.[23]

לפתחו של בית המשפט העליון, בשבתו כבג"ץ, מגיעות פעמים רבות עתירות בעלות משמעות פוליטית, העוסקות בנושאים השנויים במחלוקת בציבור. על פסיקתו של בג"ץ בעתירות כאלה נמתחת ביקורת הן מהמתנגדים לעצם התערבותו בנושאים אלו, הן על ידי מי שהפסיקה אינה לרוחו.

בשנת 2011, במסגרת דיון בכנסת בחוקים שנועדו לשנות את פני בית המשפט העליון, מתח השר עוזי לנדאו ביקורת חריפה על בית המשפט העליון: "אין בהרכב שופטי בית המשפט העליון פלורליזם, אלא יש בו אליטיסטיות אשכנזית. הוא שמאלני, פוליטי, מנותק מיהדות ולעיתים מהמציאות ומרשה לעצמו לפלוש לתחומים לא לו".[24] בנאום יוצא דופן שנשאה נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, כשבועיים לאחר מכן, אמרה כי "משך מספר שנים מתנהל מסע התופס תאוצה משנה לשנה, במטרה להחליש את מערכת המשפט ובראשה בית המשפט העליון. זהו מסע של דה-לגיטימציה שבראשו עומדים מספר פוליטיקאים, חברי כנסת ואף שרי ממשלה, שמנצלים את חסינותם ומוסרים לציבור הרחב מידע מוטעה ומטעה שהידרדר להסתה המופנית נגד בית המשפט, נגד חבר שופטיו ונגד עבודתו השיפוטית".[25]

בקרב חלק מחוגי הימין ישנה תחושה כי בית המשפט העליון מקדם אידאולוגיה שמאלנית וכי מבחינה פוליטית חסר בו ייצוג מאוזן של חלקי העם. למשל, כתב מעריב לשעבר מנחם רהט כתב: "באמצעות מערכת משפטית אליטיסטית, שאיש לא בחר בה, והמשכפלת עצמה בשיטת חבר מביא חבר, מצליח השמאל הקיצוני להכניע את הדמוקרטיה".[26] גם ח"כ יריב לוין מתח פעמים רבות ביקורת חריפה על החלטות בית המשפט העליון ועל הליך המינויים של שופטיו. מנגד, חלק מחוגי השמאל סבורים שבית המשפט העליון מאמץ יותר מדי את עמדות מערכת הביטחון, וכך למשל טען עורך הדין מיכאל ספרד: "בג"ץ הכשיר כל פרקטיקה, כל מדיניות, ב-99% מהמקרים צה"ל קיבל את מה שביקש... להבנתי, בג"ץ הוא אחת הרגליים המרכזיות שעליהן עומד הכיבוש".[27]

אישי ציבור חרדים נמנעים באופן מסורתי מלעתור לבית המשפט העליון נגד עוולות הפוגעות בציבור החרדי, בשל אי הכרה בסמכותו של בית המשפט (המבוססת על תפיסה שהסמכות העליונה היא הלכתית ולא אזרחית-ממלכתית[דרוש מקור]) ועקב חוסר אמון בבית המשפט. אפילו במרבית העתירות בנושאי חרדים (שהגישו גורמים לא חרדים), נמנעו אישי ציבור מלהציג את תשובתם בפני בית המשפט, ומתוך הנחה ש"המשחק מכור מראש".[28]