ביוש | יחס החוק כלפי תופעת הביוש

יחס החוק כלפי תופעת הביוש

כבר בשנת 1787, כתב בנג'מין ראש(אנ'), מהאבות המייסדים של ארה״ב, מאמר נוקב בדרישה להוציא מן החוק את ההלקאות הציבוריות, עמודי הקלון ועונשי החרפה שבוצעו בכיכר העיר מול עיניי הציבור. 50 שנה לאחר מכן נאסרו טקסים של ענישה ציבורית בכל מדינות ארה״ב, למעט דלאוור. בעידן הנוכחי, בו הרשתות החברתיות תופסות תאוצה וכל אינדיבידואל מקבל את הבמה לפרסם את משנתו ולחרוץ דינו של אדם או חברה לטוב או לרע, חוזרת תופעת הביוש לקדמת הבמה, הפעם באופן גורף, ויראלי וגלובלי. לא אחת נאלצים בתי המשפט להתמודד עם תביעות הנערמות ומצטברות על שולחנותיהם, ולהכריע בנושא, למרות ההגבלות בחקיקה. במערכת המשפט של כיום, נעשים מאמצים לעשות את ההתאמה בנוגע להתקדמות הטכנולוגיה ביחס להתקדמות, לא רק של מערכת החקיקה והמשפט, אלא גם של הנורמות החברתיות והאתיקה.

כיום, האפיק המשפטי המרכזי בו ניתן לטפל בנושא ביוש הוא שימוש בחוק איסור לשון הרע.[3] חוק זה בוחן כל אירוע של חשד בהוצאת לשון הרע על פי עמידה בשתי הגנות: הגנת "תום הלב" והגנת "אמת דיברתי", אולם במקרים שבהם מפרסם הביוש לא חרג משתי הגנות אלו, יש קושי משפטי לדון בנושא ועל כן ההכרעה עוברת למישור הערכי, הציבורי והתדמיתי.

תביעה בגין הוצאת לשון הרע הוגשה ביוני 2015[דרושה הבהרה] נגד מפעילי האתר "נלחמים בישראלי המכוער" ונגד מי שכתבה בו פוסט בצרוף תמונת התובע, ובו טענה כי הוא לא ניקה אחר גללי כלבו מהמדרכה. התובע טוען בתביעה כי הדבר אינו נכון וכי הפרסום גרם לו נזק ופגע בכבודו.[4]