אריתריאה | היסטוריה
English: Eritrea

היסטוריה

כמו בשאר מדינות קרן אפריקה, התחילה התיישבות במקום לפני למעלה מ-5,000 שנה. מהמאה הרביעית לספירה ועד כיבושה על ידי האימפריה העות'מאנית במאה ה-16 היה חבל הארץ המוכר היום כאריתריאה חלק מאתיופיה.

ב-1885 כבשה איטליה את צפון אתיופיה, שכללה את אריתריאה של היום, והפכה אותה למושבה איטלקית בשם "קולוניה פרימיג'ניה" (המושבה הבכורה). אריתריאה נשארה בשלטון האימפריה האיטלקית עד 1941 כאשר בעלות הברית השתלטו על הטריטוריות האיטלקיות. האיטלקים עסקו בבנייה רבה בארץ, למשל מסילת ברזל מעיר הנמל מאסאווה לחוף הים האדום לאסמרה (המסילה היחידה הקיימת במדינה עד היום). כמו כן הם בנו את העיר אסמרה בסגנון הארכיטקטוני המודרני.[6] באותה תקופה התיישבו כ-100,000 איטלקים במדינה. בימי השלטון הפשיסטי הייתה אריתריאה חלק ממזרח אפריקה האיטלקית, שכלל בנוסף את אתיופיה (שנכבשה) וסומלילנד האיטלקית.

לאחר השתלטות בעלות הברית הפכה אריתריאה למדינת חסות בריטית והבריטים הקימו בה מחנות מעצר שאליהם הוגלו אנשי המחתרות מארץ ישראל.

לאחר תום מלחמת העולם השנייה החליטו האומות המאוחדות שהאזור יהיה חלק מפדרציה עם אתיופיה. השלטונות האתיופיים לא אפשרו אוטונומיה לתושבי המקום והתייחסו לאריתריאה כאל מחוז כשאר המחוזות במדינה.

מיעוט של אריתראים ששאפו לעצמאות מאתיופיה במסגרת "אריתריאה ערבית" הקימו את "החזית לשחרור אריתריאה" (ELF) ופעלו בשנות ה-60 המוקדמות כנגד השלטון האתיופי המרכזי, כאשר הם זוכים לתמיכתן של מדינות ערב. המטה הראשי של הארגון היה בסודאן. השלטון האתיופי פעל לדיכוי המרד, אם כי לא פעלו כנגד האוכלוסייה שלא הייתה מעורבת במאבק. לאחר שמאסו בשלטון האתיופי הריכוזי, הצטרפו גם חלק מהנוצרים למרד במסגרת ארגון בשם "החזית העממית לשחרור אריתריאה" (EPLF), שאיגד בתוכו גם מוסלמים מאזור החוף וגם נוצרים. בין הפלגים התנהלו קרבות, עד שלבסוף ארגון EPLF זכה ליתרון וקיבל לשורותיו חלק מאנשי ה-ELF. המאבק כנגד אתיופיה התפתח למלחמת העצמאות של אריתריאה שנמשכה 30 שנה, במהלכן הודח היילה סלאסי, קיסר אתיופיה מתפקידו והוקם משטר החונטה הצבאית האתיופית. ב-1991, הכוחות האריתראיים גברו על הצבא האתיופי. שנתיים מאוחר יותר, לאחר משאל עם, ותוך כדי תיאום עם ממשלת אתיופיה שבה הופל שלטון החונטה, הוכרזה עצמאות.

ב-1998 פרצה מלחמת גבול עם אתיופיה, שבה נהרגו אלפי חיילים משני הצדדים. המלחמה, שהשאירה את אריתריאה במצוקה חברתית וכלכלית ניכרת, הסתיימה ב-12 בדצמבר 2000 בהסכם שנודע כ"הסכם אלג'יר". אחד התנאים בהסכם היה הקמת כוח שמירת שלום של האו"ם, ולמעלה מ-4,000 שומרי שלום של האו"ם נשארו במדינה. כוחות האו"ם פעלו באזור במשך כשמונה שנים, עד 30 ביולי 2008, אז הודיעה מועצת הביטחון של האו"ם על סיום המנדט שלהם בעקבות מגבלות קשות שהציבה אריתריאה על פעילותם, בשילוב של ניתוק אספקת הדלק.[7] תנאי נוסף בהסכם היה תחימה סופית של הגבול השנוי במחלוקת בין שתי המדינות. ביולי 2018 חתמו ממשלות אתיופיה ואריתריאה על הסכם שלום הנשען על תנאי הסכם אלג'יר ומסיים את מצב המלחמה בין שתי המדינות.

ב-2008 נפתח סכסוך גבול בין אריתריאה לג'יבוטי[8] על שטח אדמה קטן בגבול ביניהן. ביוני 2010 נחתם הסכם כוונות לסיום הסכסוך.

בנוסף לכך אריתריאה מסוכסכת עם תימן, עמה היא מנהלת מאבק על זכויות דיג בים האדום, ועם סודאן, אותה היא מאשימה בתמיכה בארגונים אסלאמיים בשטחה.[9]