אנרכיזם | היסטוריית האנרכיזם המודרני
English: Anarchism

היסטוריית האנרכיזם המודרני

ויליאם גודווין - יש הרואים בו את אבי האנרכיזם המודרני

בשנת 1793 כתב ויליאם גודווין את ספרו "חקירה בנוגע לצדק פוליטי"[1], שהפך לליבת הביקורת האנרכיסטית על ממשלות, כלכלה והסדר החברתי הקיים. אף על פי שגודווין לא השתמש במילה "אנרכיזם", יש הרואים בו את אבי האנרכיזם המודרני. אולם, הדעה הרווחת היא שרק כאשר פייר-ז'וזף פרודון פרסם את "מהו רכוש?", בשנת 1840, המושג "אנרכיזם" אומץ כהגדרה-עצמית. מסיבה זו יש כאלו הרואים בפרודון את אבי האנרכיזם המודרני.

האנרכיזם כתנועה חברתית ידע עליות ומורדות בפופולריות שלו. תקופתו הקלאסית התרחשה בין השנים 1860 ל-1939, כאשר היה קשור בצורה הדוקה לתנועות העובדים של המאה ה-19 והמאה ה-20. בתקופת מלחמת האזרחים בספרד, הצליח האנרכיזם להשיג משקל פוליטי משמעותי, לזכות בתמיכה המונית, ואף להיות מיושם בשטח בצורה חלקית, בעיקר באזור ברצלונה, עד שדוכא בידי הקומוניסטים-סטליניסטים והפשיסטים הלאומנים. אולם, מאז ועד היום לא הצליח לזכות שוב בתמיכה המונית ונותר תנועת שוליים.

האינטרנציונל הראשון

יבשת אירופה סערה לאחר אביב העמים, ובשנת 1864 איחד האינטרנציונל הראשון זרמים מהפכניים מגוונים שכללו בין השאר את תומכיו הצרפתיים של פרודון, בלאנקיסטים, הבונים החופשיים, איגודי עובדים אנגלים, סוציאליסטים וסוציאל-דמוקרטים. עקב העובדה שתנועות עובדים פעילות לקחו בו חלק, האינטרנציונל הראשון הפך לארגון משמעותי.

קרל מרקס היה דמות מובילה באינטרנציונל וחבר במועצה הכללית של הארגון. תומכי פרודון, ה מוטואליסטים, התנגדו לסוציאליזם המדינתי של מרקס, ותמכו בהימנעות מפוליטיקה ואחזקות רכוש קטנות. בשנת 1868, בעקבות ההשתתפות הכושלת שלהם בליגת השלום והחופש (LPF), מיכאיל באקונין ותומכיו הצטרפו לאינטרנציונל הראשון - והחליטו לא לשתף פעולה עם ה-LPF. הם כרתו ברית עם החלקים הסוציאליסטים האנטי-סמכותניים של האינטרנציונל, שתמכו בהפלת המדינה ובקולקטיביזציה של רכוש. בתחילה, הקולקטיביסטים עבדו בשיתוף עם המרקסיסטים על מנת לדחוף את האינטרנציונל הראשון לכיוון סוציאליסטי מהפכני יותר. בהמשך, האינטרנציונל נחלק לשני קטבים, כאשר מרקס ובאקונין עומדים בראש כל אחד מן המחנות. באקונין הגדיר את רעיונותיו של מרקס כסמכותניים וצפה שבמידה ומפלגה מרקסיסטית תעלה לשלטון, מנהיגיה פשוט יקחו את מקומו של המעמד השליט מולו הם נלחמו.

בשנת 1872, המאבק בין שני המחנות הגיע לשיאו, עם הפיצול הסופי ביניהם, כאשר בקונגרס בהאג, מרקס תכנן את סילוקם של באקונין והאנרכיסט ג'יימס גיום מהאינטרנציונל ודאג שמטה הארגון יעבור לניו יורק. בתגובה, החלקים האנטי-סמכותניים ייסדו אינטרנציונל משל עצמם בקונגרס סיינט אימייר, ואימצו תוכנית אנרכיסטית מהפכנית.

אנרכיזם ועבודה מאורגנת

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אנרכו-סינדיקליזם

החלקים האנטי-סמכותניים של האינטרנציונל הראשון היו בעצם גלגול מוקדם יותר של האנרכו-סינדיקליזם, שחיפש "להחליף את זכויות היתר ואת הסמכות של המדינה" ב"ארגון החופשי והספונטני של העבודה". בשנת 1886, "הפדרציה של האיגודים המקצועיים" בארצות הברית וקנדה הכריזה פה אחד שהחל ב-1 במאי, יום העבודה יהיה בן 8 שעות. בתגובה, איגודי עובדים ברחבי ארצות הברית הכריזו על שביתה כללית בתמיכה בדרישה זו. ב-3 במאי, בשיקגו, החל מאבק בעת שעובדים מחליפים ניסו לעבור את משמרות השביתה. התערבות משטרתית הובילה למותם של 4 מפגינים, דבר שעורר את זעם העובדים בעיר. למחרת, החלו מהומות היימרקט, שהיו מכשול למאבק העובדים ליום עבודה בן 8 שעות.

בשנת 1890 נעשה ניסיון שני, הפעם בהיקף בינלאומי, לדרוש יום עבודה בן 8 שעות. לאירוע הייתה גם מטרה משנית, והיא לעלות את זכרונם של העובדים שנהרגו כתוצאה ממהומות היימרקט. לזכר האירועים הללו, מצוין האחד במאי, יום תחילת השביתה הכללית שהובילה למאורעות היימרקט.

בשנת 1907, הקונגרס האנרכיסטי הבינלאומי של אמסטרדם אסף נציגים מ-14 מדינות, ביניהם דמויות בולטות בתנועה האנרכיסטית, כגון אריקו מלטסטה, פייר מונאט, לואיג'י פאברי, אמה גולדמן, רודולף רוקר ועוד. בקונגרס נדונו מספר נושאים, ביניהם ארגון התנועה האנרכיסטית, נושאים חינוכיים, שביתה כללית ואנטי-מיליטריזם. אחד מהדיונים המרכזיים סבב סביב הקשר בין אנרכיזם וסינדיקליזם, כאשר מונאט טען שהסינדיקליזם הוא מהפכני והוא ייצר את התנאים למהפכה חברתית, בעוד מלטסטה סבר שסינדיקליזם לבדו אינו מספיק על מנת לחולל מהפכה חברתית, ושהאיגודים המקצועיים הם רפורמיסטים ולעיתים אף שמרניים.

פדרציות של איגודי עובדים אנרכיסטים היוו כוח משמעותי בתנועת העובדים בספרד. האיגוד האנרכו-סינדיקליסטי המצליח ביותר היה ה-CNT, שנוסד בשנת 1910. מאז היווסדו ועד לסיומה של מלחמת האזרחים בספרד, ה-CNT היה הכוח המשמעותי ביותר בתנועת העובדים הספרדית ומילא תפקיד חשוב במלחמה. הארגון האנרכיסטי הגדול ביותר כיום הוא ה- CGT, שהוא איגוד מקצועי אנרכו-סינדיקליסטי ספרדי. מספר החברים ב-CGT מנה כ-100,000 חברים בשנת 2003.

"תעמולה באמצעות פעולה"

במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 נרצחו[דרושה הבהרה] מנהיגים פוליטיים רבים, בהם נשיא ארצות הברית מקינלי, שנרצח ב-1901. מעשים אלו היוו ביטוי המעשי לדוקטרינה האנרכיסטית של "תעמולה באמצעות פעולה". דוקטרינה זו עודדה פעולות החלטיות ומרהיבות של יחידים, כגון התנקשויות פוליטיות, שימשו כהשראה לפעולות נוספות ולהצתת מהפכה בקרב מעמד העובדים.

לקראת סוף המאה ה-19 כבר היה ברור שהדוקטרינה היא אסטרטגיה כושלת, ורוב האנרכיסטים הרחיקו עצמם מהרעיון. מיעוט המשיך את המעשים עוד מספר שנים. היום, פעולות אלימות של אנרכיסטים כלפי בני אדם הם אירוע נדיר ביותר, אף על פי שרובם אינם פציפיסטים במובן הנוקשה של המילה. למרות זאת, רבים עדיין מקשרים את האנרכיזם עם אלימות וכאוס, לעיתים בגלל השימוש במילה 'אנרכיה' בתקשורת במשמעות של אי-סדר פוליטי או חברתי, על אף שאין הכוונה לאנרכיזם במובנו הפוליטי[2].

המהפכה הרוסית

אנרכיסטים השתתפו יחד עם הבולשביקים, הן במהפכת פברואר, והן במהפכת אוקטובר, כאשר אנרכיסטים רבים תמכו בתחילה בהפיכה הבולשביקית. אולם, הבולשביקים פנו במהרה נגד האנרכיסטים והאופוזיציה השמאלנית בכלל - מאבק אשר הגיע לשיאו במרד קרונשטאדט. אנרכיסטים במרכז רוסיה נכלאו, או אולצו לרדת למחתרת או להצטרף לבולשביקים. באוקראינה, האנרכיסטים לחמו במלחמת אזרחים נגד הצבא הלבן ולאחר מכן נגד הבולשביקים כחלק מהמאבק הצבאי בהנהגת נסטור מאכנו, שניסה לכונן חברה אנרכיסטית באזור למשך מספר חודשים.

האנרכיסטים האמריקאים המגורשים, אמה גולדמן ואלכסנדר ברקמן, היו בין אלו שהתסיסו נגד הבולשביקים, עקב מדיניותם ודיכוי מרד קרונשטאדט, לפני שעזבו את רוסיה. שניהם כתבו על החוויה שלהם ברוסיה, וביקרו את מידת השליטה שהבולשביקים הפעילו. עבורם, הציפיות של באקונין לגבי תוצאותיו של שלטון מרקסיסטי, התגשמו לנגד עיניהם.

הניצחון הבולשביקי במהפכת אוקטובר ומלחמת האזרחים ברוסיה הסבו נזק משמעותי לתנועה האנרכיסטית העולמית. עובדים ופעילים פוליטיים רבים ראו בהצלחה הבולשביקית דוגמה חיובית. מפלגות קומוניסטיות גדלו על חשבון התנועה האנרכיסטית ותנועות סוציאליסטיות אחרות. בארצות הברית ובצרפת, לדוגמה, חברים רבים בארגונים אנרכו-סינדיקליסטים כגון ה-CGT וה-IWW עזבו את הארגון והצטרפו לקומינטרן.

המאבק בפשיזם

בתחילת המאה ה-20, עלייתו של הפשיזם באירופה שינתה את מהות המאבק האנרכיסטי במדינה. המאבקים הראשונים בין אנרכיסטים לפשיסטים החלו באיטליה. אנרכיסטים איטלקים מילאו תפקיד מרכזי בארגון האנטי-פשיסטי, "חוליות העם" (Arditi del Popolo), שהיה חזק יותר באזורים בעלי מסורת אנרכיסטית, ונחל הצלחות רבות, כולל הדיפת "החולצות השחורות" (ארגון פשיסטי כמו-צבאי) במעוז האנרכיסטי בפארמה, באוגוסט 1922. בצרפת, בה הליגות הימניות הקיצונית התקרבו להתקוממות ב מהומות פברואר 1934, האנרכיסטים נקטו ב חזית מאוחדת נגדן.

בספרד, ה-CNT סירב בתחילה להצטרף לחזית העממית, והימנעות תומכי ה-CNT מהצבעה בבחירות הובילו לניצחון הימין. אך בשנת 1936, ה-CNT שינה את מדיניותו והקולות האנרכיסטיים תרמו לחזרתה של החזית העממית לשלטון. חודשים לאחר מכן, המעמד השליט הגיב בניסיון הפיכה, וכך החלה מלחמת האזרחים בספרד. בתגובה למרד הצבאי, תנועה של איכרים ועובדים אנרכיסטים, בתמיכה של מיליציות חמושות, השתלטו על ברצלונה וחלקים כפריים נרחבים בספרד, בה הם ביצעו מהלך של קולקטיביזציה של האדמה. אך עוד לפני הניצחון הפשיסטי ב-1939, האנרכיסטים דוכאו בידי הסטליניסטים, ששלטו על פריסת הסיוע הצבאי לרפובליקה, מברית המועצות. הסטליניסטים דיכאו את הקולקטיבים ורדפו אחר מרקסיסטים סוררים ואנרכיסטים.

אנרכיזם עולמי כיום (תחילת המאה ה-21)

אנרכיזם ומערכות ארגון לא-היררכיות נפוצים מאוד כיום בקרב תנועות מהשמאל הרדיקלי. כיום פעילים האנרכיסטים בעיקר במאבקים הקשורים לזכויות אדם, לזכויות בעלי חיים ולאנטי-גלובליזציה, ובמאבקים שונים נגד דיכוי עמים, תרבויות, קבוצות, מיעוטים ויחידים. גם כיום נחשבים פעילים אנרכיסטיים במדינות רבות לקיצוניים, ומוקצים מן החברה.

אנרכיזם צפון אמריקאי מושפע רבות מהתנועה האמריקאית לזכויות האזרח, ומהתנועה נגד מלחמת וייטנאם. אנרכיזם אירופאי התפתח מתנועות הפועלים, ושניהם אימצו את המאבקים למען בעלי החיים ולמען כדור הארץ. צורות הפעולה של ארגונים וקבוצות אנרכיסטיות הן בדרך כלל ביצוע של פעולות ישירות במסגרת קבוצות זיקה, כמו למשל בארגונים החזית לשחרור בעלי חיים והחזית לשחרור כדור הארץ, אשר נחשבים כארגוני טרור אקולוגי על ידי הרשויות.

בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20 התעוררו באירופה ובמקומות אחרים בעולם זרמים אנרכיסטיים רבים. עם הסיבות לכך נמנים התעצמות מגמת הגלובליזציה, עליית הפציפיזם בתרבות האירופית והיווצרות האינטרנט כמדיום בעל פוטנציאל אנרכיסטי (למשל באתרי ויקי ובבלוגים, שתפקודם מאופיין בסממנים אנרכיסטיים). ביטוי מובהק להתעוררות זו היו הפגנות ענק במספר ערים אירופיות נגד הגלובליזציה והשיטה הקפיטליסטית, וספציפית נגד ארגון הסחר העולמי ונגד כנסים של ארגון המדינות המתועשות. הפגנות אלה דוכאו ביד חזקה בידי השלטונות, וכמה מהן הידרדרו לאירועים אלימים. במסגרת ההתנגדות למלחמת עיראק התפשטה מחאה זו, וראיית העולם שמאחוריה, גם למדינות אחרות באמריקה ובמזרח הרחוק. הפגנות רבות משתתפים אלו, מאורגנות דרך ערוצים שונים כקבוצות זיקה, רשתות תקשורת מבוזרות, ומועצות דוברות. ההפגנה המפורסמת מכולן, התרחשה בסיאטל, בשנת 1999, בעת כנס של ארגון הסחר העולמי.

חלק מהאנרכיסטים תומכים ביצירת 'גושים שחורים' (Black Blocs) בהפגנות. במסגרת הגוש השחור, המשתתפים לובשים שחור ומסתירים את פניהם על מנת להימנע מזיהוי פניהם על ידי המשטרה. משתתפי הגוש מתעמתים עם המשטרה, מציבים מחסומים, ולפעמים משתתפים בהרס של רכוש תאגידי. לטענתם, ההרס שהם גורמים, אינו משתווה להרס שגורמים מעוררי הגלובליזציה - ולדבריהם, אם יש באלימות משום העברת מסר שיקטין את הנזק אזי היא מוצדקת. אף על פי שמשתתפי ה'גוש השחור' הם לרוב האנרכיסטים שנכנסים לכותרות התקשורת, הם אינם אלא מיעוט רועש בקרב התנועה האנרכיסטית.

בשנים האחרונות התארגנה במדינת ישראל קבוצה של צעירים המכונה "אנרכיסטים נגד הגדר". מדובר בקבוצת שמאל רדיקלי המתנגדת לבנייתה של גדר ההפרדה על שטחים פלסטיניים מעבר לקו הירוק, כאשר חלקם מתנגדים לעצם הרעיון של גדר הפרדה, ללא קשר למיקומה הגאו-פוליטי. הפגנותיה של קבוצה זו בסמוך לאזורי הגדר הובילו לא פעם לעימותים בין פעיליה לכוחות הביטחון.

למרות האמור לעיל, אנרכיזם אינו קשור אך ורק למחאה פוליטית. אנרכיסטים רבים פועלים עם אחרים במטרה לבנות מבנים חברתיים וארגונים אלטרנטיביים, כגון קומונות, כפרים אקולוגיים, חנויות-מידע ומרכזים קהילתיים רדיקליים, קבוצות "אוכל במקום פצצות", תנועות פועלים רדיקליות, שיטות חינוך חדשות, ותקשורת עצמאית בצורות שונות. כמו כן, הם מדגישים את ערך השוויון וארגון "אופקי" בתוך התנועה, בשימושם בכלים כמו קבלת החלטות בקונצנזוס ודמוקרטיה ישירה. כל אלו מתיישבים עם הרעיון האנרכיסטי של יצירת חברה אנטי-סמכותנית חדשה, בתוך החברה ההיררכית הישנה.

יש האומרים כי ההתפתחויות הטכנולוגיות האחרונות, כמו האינטרנט והתקשורת הסלולרית, איפשרו לרעיון האנרכיסטי להיות יותר משכנע ויותר נגיש. אנשים רבים משתמשים בטלפונים סלולרים ובאינטרנט על מנת ליצור קהילות מבוזרות הפועלות על פי עקרונות אנרכיסטים. חלק מהקהילות הללו, שמו להן למטרה להנגיש מידע בצורה לא ממוסחרת, וללא ערך-שימושי. מטרה זו הושגה על ידי מחשבים אישיים, ומדיה דיגיטלית. טכנולוגיות אלו איפשרו לאנשים לחלוק קובצי מוזיקה דרך האינטרנט, וליצור קהילות של תכנות בקוד פתוח, אשר תורמים מזמנן ומציעים מוצרים בחינם. דוגמאות לכך כוללות את ויקיפדיה, הרישיון הציבורי הכללי של גנו, מערכת ההפעלה לינוקס ואינדימדיה.