איטליה | היסטוריה
English: Italy

היסטוריה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היסטוריה של איטליה

איטליה הקדם-רומית והאימפריה הרומית

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – איטליה הקדם-רומית, רומא העתיקה
האימפריה הרומית בשיאה

בארץ שבה שוכנת היום המדינה התרחשו פעילויות אנושיות רבות-חשיבות בזמנים הפרה-היסטוריים, וברבים מחלקיה נמצאים אתרים ארכאולוגיים חשובים.

לפני התפתחות התרבות הרומית וכיבוש איטליה בידי רומא, שכנו באיטליה מספר עמים מקומיים, שזו הייתה ארץ מושבם לפחות מאז עידן הברונזה. מלבד העמים המקומיים כגון האטרוסקים או הלטינים מייסדי האימפריה הרומית, התיישבו באיטליה בני יוון הראשונים, החל מהמאה השמינית לפנה"ס. מקומות התיישבותם היו בעיקר בסיציליה ודרום איטליה, והם קיימו סחר ענף עם תושבי איטליה ואגן הים התיכון כולו.

בין המאה הרביעית לפנה"ס למאה השנייה לפנה"ס חצי-האי האיטלקי אוחד תחת שלטון רומאי. לאחר הניצחון במלחמות הפוניות נגד קרתגו, האיים השכנים גם הם באו תחת שלטון רומי עד המאה השלישית לפנה"ס. במאה הראשונה לספירה שלטה למעשה המדינה הרומית באגן הים התיכון אך נקלעה לתהליך ארוך של שקיעת הרפובליקה בליווי מלחמות אזרחים עזות שבסופו השתנה משטרה למשטר קיסרות. במאה הרביעית לספירה האימפריה פוצלה לחצי מזרחי שבירתו קונסטנטינופול ומערבי שבירתו רומא. החצי המזרחי, המכונה האימפריה הביזנטית שרד כ-1,200 שנים, אך החצי המערבי התמוטט תוך כמה מאות שנים עקב סכסוכים פנימיים ופלישות שבטים גרמאנים.

בתוך האימפריה הזו צמחה הנצרות, שנהנתה מקידום מעמדה בתקופתו קונסטנטינוס, ובהמשך הפכה לדתה הרשמית של האימפריה, ובעקבות זאת של כל אירופה. הכנסייה הקתולית והאפיפיורים שעמדו בראשה השפיעו ושלטו על איטליה במשך מאות שנים, גם לאחר נפילת האימפריה הרומית במאה ה-5 לספירה.

ימי הביניים

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – איטליה בימי הביניים

לאחר המאה החמישית, בזמן נדידת העמים הגדולה, חוותה איטליה מספר פלישות מבחוץ אשר חוללו בה הרס גדול. הראשונים שפלשו אליה היו השבטים הגרמאניים הברברים. כבר בשנת 488 נכבשה איטליה בידי שבט האוסטרוגותים הגרמאני, וב-555 בידי האימפריה הביזנטית. ב-568 כבשו הלנגוברדים הגרמאנים את רוב איטליה וב-774 סיפח קארל הגדול את מלכות הלנגוברדים ל ממלכת הפרנקים. תחת שלטון הפרנקים הוכנס הפיאודליזם לאיטליה והיא נחלקה לדוכסיות מורשתיות.

בשנת 827 כבשו האע'לבים את סיציליה, בשנת 828 פלשו הסרצינים לאיטליה[דרוש מקור], וכ־230 שנה מאוחר יותר (בשנת 1057) פלשו אליה הנורמנים וכבשו את הדרום ואת סיציליה. בשנת 1176 הביסו ערי לומברדיה את הקיסר פרידריך ברברוסה בקרב לניאנו, ובשנת 1183 הגיעו להסכם שלום המכונה שלום קונסטאנס ובו הכיר הקיסר בעצמאותן של ערי לומברדיה.

בצפון הצליחו באותה תקופה קיסרי גרמניה ליצור רוח של רגיעה באזור. מספר ערים איטלקיות ניצלו את המצב כדי להשיג עצמאות. מסוף המאה ה-11 ביקשו סוחרים רבים באיטליה שהתעשרו לצאת משעבוד האדונים הפיאודלים, ובמשך הזמן הצליחו לצבור כוח פוליטי ומדיני רב במספר ערים. המאבק לעצמאות רבה התחדש במאה ה-13 עם המאבק שבין האפיפיור לקיסר. ערים אלו ניצלו את המצב, הרחיבו את תחומי ריבונותן וחיזקו את מעמדן בכלכלת אירופה. במאה ה-14 נוצרו חיכוכים רבים בין הערים, ומוסד האפיפיורות חדל לפעול ברומא ועבר לפעול בדרום צרפת.

הרנסאנס

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הרנסאנס האיטלקי

ב-1348 פרצה מגפת המוות השחור שקטלה כשליש מאוכלוסיית איטליה. המגפה קירבה את קץ המשטר הפאודלי, והביאה לסדר החברתי והמבנה התרבותי של תקופת הרנסאנס. ההתאוששות מהאסון שגרמה המגפה הובילה לתחייה של ערים, המסחר והכלכלה, אשר עודדו תקופה של הומניזם ורנסאנס, הידוע בעיקר בשל ההישגים התרבותיים בתקופה זו. בתקופת הרנסאנס הייתה תחייה תרבותית, פילוסופית ואמנותית. הרעיונות שאפיינו את הרנסאנס מקורם בפירנצה של סוף המאה ה-13, ובמיוחד בכתביהם של הסופרים פטרארקה ודנטה וביצירותיו של האמן ג'וטו די בונדונה. הרנסאנס שהחל באיטליה התפשט בכל אירופה, ובמאות ה-15 וה-16 הפכה איטליה למרכז התרבות של אירופה, ואירעו בה התפתחויות רבות וחשובות בתחומי הציור, הפיסול והאדריכלות.

שלטון זר ומלחמות נפוליאון

המלחמות האיטלקיות שהחלו בסוף המאה ה-15 הביאו לעשרות שנים של מתקפות צרפתיות על מדינות איטליה. עם סיומן, בשנת 1559 הייתה איטליה מחולקת למדינות שהיו בשליטה ישירה או עקיפה של ספרד ההבסבורגית. מלחמת הירושה הספרדית הביאה לשליטה אוסטרית על חלקים נרחבים של צפון איטליה. איטליה נותרה מחולקת לרפובליקות ולממלכות זעירות, תחת שלטון זר. איטליה סבלה ממעבר נתיבי הסחר מהים התיכון לאוקיינוס האטלנטי. התוצאה הייתה התדרדרות יציבה במאות הבאות.

מגפות המשיכו להכות באיטליה מהמאה ה-14 ועד המאה ה-17. במגפה של 1575–1577 מתו כ-50,000 איש בונציה. בחצי הראשון של המאה ה-17 קטלה המגפה 1,730,000 איש. בשנים 16291631 סבלה צפון איטליה מהמגפה הגדולה של מילאן, וב-1656 הכתה בנאפולי מגפה שגבתה את חייהם של 300,000 נפש.

נפוליאון בונפרטה פלש לאיטליה בשנת 1796 וייצב בה שלטון ממושך ורצוף במשך כ-18 שנים, למעט תקופה קצרה בשנת 1799 כשהאוסטרים והרוסים הצליחו להניס את הצבאות הצרפתים, אך תבוסה בקרב מרנגו הביאה לקץ השאיפות האוסטריות באיטליה עד קונגרס וינה. צרפת שלטה ישירות בחלקים נרחבים בצפון מערב איטליה, בצפון מזרח איטליה הוקמה "הרפובליקה האיטלקית" שהוחלפה לאחר מכן ב"ממלכת איטליה" שהתקיימה עד 1814. בעקבות נפילת נפוליאון השיב קונגרס וינה את הגבולות הישנים שחילקו את איטליה, והיוו רשת של מדינות זערוריות, הנשלטות באופן ישיר או עקיף בידי מעצמות אירופיות שונות, ובמיוחד אוסטריה.

איחוד איטליה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – איחוד איטליה

בעקבות הרפובליקה האיטלקית שהקים נפוליאון, שהפכה מאוחר יותר לממלכת איטליה, התגברו באיטליה הנטיות הלאומיות. הכוחות העיקריים שתמכו באיחוד איטליה היו הקרבונארי, אגודות סודיות של בני המעמד הבינוני והאינטלקטואלים שנמשכו לרעיונות המהפכה הצרפתית, ומאידך מנהיגי ממלכת סרדיניה-פיימונטה, השמרנים יותר. מנגד עמדו האימפריה האוסטרית, שלא הכירה בקיומה של איטליה כישות פוליטית, והאפיפיור, שחשש מפגיעה בכוחה של הדת. הקרבונארי וקבוצות אחרות התקוממו כמה פעמים בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-19, אך דוכאו פעם אחר פעם בידי האוסטרים. ב-1848, כחלק מאירועי אביב העמים, היו התקוממויות נוספות באיטליה; קרלו אלברטו, מלך סרדיניה, הכריז מלחמה על האוסטרים, אך הובס בקלות בידי כוחותיו של הגנרל רדצקי ב קרב נובארה.

ב-1852 התמנה לראש ממשלת סרדיניה-פיימונטה קמילו דה קאבור, תומך נלהב באיחוד איטליה. הוא הבין שסרדיניה-פיימונטה לא תצליח להתמודד עם האוסטרים לבדה, ולכן כרת ברית עם נפוליאון השלישי קיסר צרפת. ב-1859 פרצה מלחמה בין הצדדים. בעקבות המלחמה עברה לומברדיה לידי סרדיניה-פיימונטה, אך אזור ונטו נותר בידי האוסטרים. ב-1860 סיפח קאבור את טוסקנה, מודנה ופארמה, שהשתייכו לאפיפיור. ניס וסבויה הועברו לצרפתים תמורת הסכמתם למהלך.

באותה שנה החלה התקוממות נוספת בסיציליה. ג'וזפה גריבלדי הפליג בראש כוח בן אלף מתנדבים לסייע להתקוממות. המורדים הצטרפו לכוח ובתוך חודשיים כבשו את כל סיציליה. גריבלדי חצה את מצר מסינה אל היבשת והתקדם צפונה, בתמיכתה של האוכלוסייה המקומית. המורדים נכנסו לנאפולי, אך לא יכלו להתמודד מול צבאו הסדיר של פרנצ'סקו השני, מלך שתי הסיציליות. לשם כך בא לעזרתו ויטוריו אמנואלה השני, מלך סרדיניה-פיימונטה. בדרך לנאפולי גבר על צבאו של האפיפיור, שחשש עדיין מאובדן האוטונומיה שלו. למרות התנגדותו העיקשת נאלץ פרנצ'סקו להיכנע לאחר מצור ארוך, אך מאוחר יותר המשיך את מאבקו בלוחמת גרילה. ב-1861 הכריז ויטוריו אמנואלה על עצמו מלך איטליה. ואכן, למעט ונטו ורומא, הייתה כל איטליה תחת שלטונו.

ב-1866 התייצב ויטוריו אמנואלה לצדה של פרוסיה במלחמתה נגד אוסטריה. משניצחה פרוסיה במלחמה, הוענק לאיטלקים אזור ונטו, למרות כשלונותיהם הצורבים בשדה הקרב. באותה שנה ניסה גריבלדי לעלות על רומא, אך נבלם דווקא בידי ויטוריו אמנואלה, שהיה פרגמטי יותר, והעדיף לא להיכנס לסכסוך עם הצרפתים שהגנו על האפיפיור. ב-1867 ערך גריבלדי ניסיון נוסף, שנבלם בתבוסה לצבא האפיפיור ולצרפתים. רק ב-1870, כשהצרפתים היו עסוקים במלחמת צרפת-פרוסיה, נכנסו כוחותיו של ויטוריו אמנואלה לרומא, ושנה מאוחר יותר קבע אותה כבירת הממלכה האיטלקית החדשה.

מלחמת לוב

בראשית המאה ה-20 עקבה איטליה בקנאה אחר התחרות בין המעצמות הקולוניאליות על מושבות, והגיעה למסקנה שהגיעה השעה להגדיל את אוסף השטחים שלה מעבר לים. האימפריה העות'מאנית הייתה חלשה, קרועה במחלוקות מבית ומתמודדת עם מרידות באלבניה ובתימן, והמעצמות האחרות היו טרודות במשברים במרוקו. במשך השנים קיבלה איטליה הבטחות מבריטניה, מצרפת, מאוסטריה-הונגריה ומרוסיה, שהכירו באינטרסים המיוחדים שלה בשני המחוזות העות'מאנים בצפון אפריקה, קירנייקה וטריפולי (כיום בלוב). בספטמבר 1911 הגישה איטליה לאימפריה העות'מאנית אולטימטום ופלשה לצפון אפריקה תוך נקיטת שיטות אכזריות כדי לדכא את ההתנגדות הנרחבת במקום. המעצמות הגדולות האחרות לא רצו להתערב מחשש שירחיקו את איטליה לכיוון יריבותיהן. האיטלקים שילמו מחיר כבד על כיבושיהם, עם גרעון ענקי בתקציב וכ-8000 חיילים הרוגים ופצועים בשנה הראשונה לכיבוש. מחיר כבד שילמו גם תושבי לוב. תחת שלטון האיטלקים הידרדרה לוב והייתה למדינה נחשלת. התנגדות הלובים נמשכה עד שנות העשרים, אז קם מנהיג חדש לאיטליה, בניטו מוסוליני ששם קץ להתנגדותם בצורה אכזרית ובמחיר של חמישים אלף לובים הרוגים[8].

איטליה הפאשיסטית

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – איטליה הפאשיסטית

מלחמת העולם הראשונה

במהלך מלחמת העולם הראשונה איטליה כרתה ברית עם צרפת ואנגליה נגד גרמניה ואוסטרו-הונגריה, וב-23 במאי 1915 נכנסה למלחמה לצד מדינות ההסכמה. בתוקף ההסדר שלאחר המלחמה, איטליה קיבלה שטח אוסטרי לשעבר לאורך הגבול הצפון-מזרחי. ב–1922 הנהיג מוסוליני מנהיג המפלגה הפשיסטית את "המצעד על רומא": הפיכה שקטה בה תפס את השלטון בפועל בעזרת הפעלת לחץ כבד על הממשל. ראש הממשלה ג'ילוטי התפטר ופינה את מקומו למוסוליני, ששהה כל אותה עת במילאנו. ההפיכה התאפשרה רבות בזכות תמיכתם של המלך ורבים מקציני הצבא, שסירבו להורות לצבא כנגד הפשיסטים. במהלך השנים הבאות חיסל מוסוליני את שאר המפלגות הפוליטיות באיטליה, אסר חירויות אישיות, והתקין דיקטטורה פשיסטית שכונתה "מדינת הקורפורט".

ב–1929 חתם מוסוליני עם הוותיקן את הקונקורדאט, במסגרתו הנצרות הקתולית הפכה לדת המדינה. הוותיקן הפך למדינה עצמאית. כך קנה מוסוליני את אחדות העם האיטלקי ואף את תמיכת הקתולים מחוץ לאיטליה. בשנת 1935 החלה המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה. באפריל 1936 נכבשה הבירה אדיס אבבה, וקיסר אתיופיה היילה סילאסי נמלט. בעקבות המלחמה עלתה ההערצה כלפי מוסוליני לשיא, ואיטליה פרשה מחבר הלאומים בעקבות סנקציות שהוטלו עליה.

במלחמת האזרחים בספרד שפרצה ב-1936 תמכה איטליה הפאשיסטית יחד עם גרמניה הנאצית והאימפריה היפנית בגנרליסימו פרנסיסקו פרנקו הפשיסטי, שנלחם בספרדים הדמוקרטים שנתמכו על ידי ברית המועצות הקומוניסטית. במלחמת העולם השנייה לחמה איטליה הפאשיסטית לצד מדינות הציר יחד עם גרמניה הנאצית והאימפריה היפנית. באוקטובר 1940 פתחה במלחמת איטליה-יוון כאשר פלשה ליוון, ובמקביל ניהלה לצד הנאצים מלחמה בים התיכון ובצפון אפריקה כנגד בעלות הברית. עד שנת 1943 הובס הצבא האיטלקי בצפון אפריקה ובברית המועצות. בעקבות פלישת בעלות הברית לסיציליה ב-1943, פיטר המלך את מוסוליני, אסר אותו ומינה את פייטרו באדוליו לתפקיד ראש הממשלה. בספטמבר 1943 חתם באדוליו על הסכם כניעתה ללא תנאי של איטליה, בניגוד לדעתה של גרמניה הנאצית, שמיד תפסה את רוב שטח הארץ ושחררה את מוסוליני, שהנהיג בצפון המדינה משטר קצר-חיים - הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית. בעוד בעלות הברית, שנחתו בדרום, התקדמו צפונה בסדרת מבצעים שכונתה המערכה באיטליה במלחמת העולם השנייה, הוקמה מחתרת אנטי-פשיסטית פופולרית במשך שתי שנותיה האחרונות של המלחמה, והטרידה כוחות גרמניים עד גירושם באפריל 1945, אז גם תפסו הפרטיזנים האיטלקים את מוסוליני והרגו אותו.

איטליה מסוף מלחמת העולם השנייה עד ימינו

ב-1946, נערך משאל עם (שבו, לראשונה באיטליה, הורשו גם נשים להצביע) סיים את המונרכיה ומועצה מחוקקת נבחרה לכתיבת חוקה לרפובליקה. הולדת הרפובליקה האיטלקית הייתה נתונה בדיון עמוק. במסגרת הסכם השלום של 1947 תיקונים קלים נערכו בגבולה של איטליה עם צרפת, אזור הספר המזרחי הועבר ליוגוסלביה והאזור מסביב לעיר טריאסטה הוכרז כטריטוריה חופשית. ב-1954 הטריטוריה, חולקה בין איטליה ליוגוסלביה, בעקרון לאורך הגבול בין האזורים. הסדר זה נעשה קבוע תחת אמנת אוזימו בין איטליה ליוגוסלביה שאושררה ב-1977 (ובימינו נדונה בין איטליה, סלובניה וקרואטיה). עוד קובע הסכם השלום כי על איטליה לשחרר את הטריטוריות שמעבר לים שלה הנמצאות במזרח אפריקהאריתריאה, סומליה, אתיופיה ולוב ובאיים מסוימים במזרח הים התיכון.

אף שאיטליה לא נהנתה מיציבות פוליטית, היו שנות ה-50 וה-60 שנים של צמיחה כלכלית מהירה ושל פריחת התרבות האיטלקית. בשנות ה-70 זועזעה איטליה מהתקפות טרור של הבריגדות האדומות משמאל ושל קבוצות פשיסטיות מימין, וכן גברה פעילות המאפיה והשפעתה על מערכות השלטון. בעקבות חשיפת שערוריות וגילוי קשרים בין פוליטיקאים למאפיה נפתחה בסוף שנות ה-80 מערכה לטיהור השחיתות ומאבק במאפיה. בתחילת שנות ה-90 התחזקה הליגה הצפונית (הליגה הלומברדית), השואפת להתנתק מרומא ומהדרום העני.

איטליה נמנתה בין מייסדי ארגון נאט"ו והאיחוד האירופי, ובכך הצטרפה לתהליך הגובר של איחוד פוליטי וכלכלי של מערב אירופה, לרבות אימוץ האירו ב-1999.