אוניברסיטה | היסטוריה
English: University

היסטוריה

ראשית האוניברסיטאות

האקדמיה היוונית, שנוסדה ב-387 לפנה"ס, נחשבת לאוניברסיטה הראשונה. את אוניברסיטה זו ייסד הפילוסוף היווני אפלטון ליד אתונה. באוניברסיטה זו לימדו בעיקר פילוסופיה, מתמטיקה וספורט. האוניברסיטה הוותיקה ביותר שפועלת עד היום היא אוניברסיטת אל-קרוויין בפאס במרוקו שהוקמה בשנת 859. האוניברסיטה האסיאתית החשובה ביותר הייתה נלנדה בהודו. באוניברסיטה זו למד הפילוסוף הבודהיסט נאגארג'ונה. התקיימו מוסדות דומים בעולם המוסלמי, בעיקר בקהיר.

אוניברסיטאות בימי הביניים

האוניברסיטאות האירופיות הראשונות נוסדו בימי הביניים. במאה ה־10 הוקם בעיר סלרנו בית ספר לרפואה, במאה ה־12 הוקם בבולוניה בית ספר למשפטים שהתפתח לאוניברסיטת בולוניה, ובפריז נפתח בית ספר לתאולוגיה ופילוסופיה. הכנסייה זיהתה את האוניברסיטאות כמאגר של אנשים מוכשרים האמונים על פרשנות טקסטים, ואלו היו תחת חסות הכנסייה ונתונים למרותה.

רוב האוניברסיטאות התפתחו מבתי ספר שהתקיימו ליד מנזרים וכנסיות. כאשר בתי ספר אלו כבר לא יכלו לספק את צורכי האוכלוסייה שגדלה כתוצאה מהתפתחות הערים ולנוכח הדרישה לרכוש ידע והשכלה גבוהה, התפתחה האוניברסיטה. התפתחותן של האוניברסיטאות האירופיות הייתה דומה לזו של הגילדות המקצועיות. ברוב המקרים, במקום שכבר קיים היה מרכז לימודי, קיבל זה "כתב זכויות". דרך נוספת להתפתחות האוניברסיטאות הייתה על ידי הגירה של סטודנטים ומרצים מאוניברסיטה קיימת (כך למשל נוסדו אוניברסיטת קיימברידג' ואוניברסיטת לייפציג).

האוניברסיטה באירופה בימי הביניים נחשבה מוסד כנסייתי (הסטודנטים נהגו להתהלך בלבוש ובתספורת האופיינים לכמורה, ואף היו מחויבים לשמור על חיי רווקות). העובדה שהאוניברסיטה הייתה מוסד כנסייתי הביאה לכך שהיו בה סממנים אחידים - שפת ההוראה הייתה לטינית, התארים שהוענקו היו אחידים וכך גם מסלול הלימודים. למרות ההכרה באוניברסיטה כמוסד כנסייתי נאלצו האוניברסיטאות לנהל מאבקים להשגת אוטונומיה ומניעת התערבות השלטון המקומי שביקש לשלוט בארגון הפנימי של האוניברסיטה, מינויי המורים ושאר נהלים פנימיים. מאבקן של האוניברסיטאות הוביל, בסופו של דבר, להשגת האוטונומיה המבוקשת - היו לאוניברסיטה שוטרים משלה, והיא זכתה לפטור מתשלום המיסים העירוניים (כמו הכנסייה).

אוניברסיטת נאפולי, שנוסדה על ידי הקיסר פרדריק השני בשנת 1224, הייתה הראשונה שהוקמה בחסותה של אימפריה, ואילו אוניברסיטת טולוז, שנוסדה על ידי האפיפיור גרגוריוס התשיעי בשנת 1229, הייתה הראשונה שהוקמה על ידי צו האפיפיור. אוניברסיטאות אלו היו חופשיות לשלוט בעצמן, בתנאי שלא הפיצו רעיונות שנחשבו לאתאיזם או כפירה[2].

מהמאה ה-13 ואילך הוקמו אוניברסיטאות רבות מהערים העיקריות באירופה[2].

למשך המשך ימי הביניים ועד לסוף המאה ה-18 נבנו ברוב האוניברסיטאות במערב תוכניות לימודים שהתבססו על "שבע האמנויות החופשיות" (Artes Liberales): הטריוויום - האמנויות המכינות של הדקדוק, הלוגיקה והרטוריקה, כמו גם את הקואדריוויום: אריתמטיקה, גאומטריה, מוזיקה ואסטרונומיה. בשלב זה תלמידי האוניברסיטה היו גברים בלבד[2].

העת החדשה

הרפורמה הפרוטסטנטית שהתרחשה באירופה במאה ה-16, והרפורמה הנגדית שקמה מולה, השפיעו על עולם ההשכלה הגבוהה. במקומות שונים באירופה נפתחו אוניברסיטאות פרוטסטנטיות, ואוניברסיטאות אחרות חידדו את זהותן כאוניברסיטאות קתוליות. מאבקי זהות ואינטרסים גרמו למיקוד דרמטי בתכני דת בשני הזרמים הללו, בניסיון של כל זרם להראות לתלמידיו את צדקתו, וכך קרה שמוסדות רבים וחשובים להשכלה גבוהה החמיצו תנופה מדעית מסוימת שהייתה במאה ה-17 ולא מינפו תגליות ורעיונות חדשים לכדי השכלה[2].

האוניברסיטה המודרנית הראשונה באירופה הייתה אוניברסיטת האלה, שנוסדה כמרכז לותרני בשנת 1694. מוסד זה היה אחד הראשונים שנטש את האורתודוקסיה הדתית מכל סוג שהוא לטובת חקירה אינטלקטואלית רציונלית ואובייקטיבית, והיה הראשון שבו המרצים הרצו בגרמנית - כלומר, בשפה מקומית - ולא בלטינית. חידושיה של אוניברסיטת האלה אומצו על ידי אוניברסיטת גטינגן שנוסדה בשנת 1737, ובהמשך אומצו על ידי רוב האוניברסיטאות בגרמניה ואוניברסיטאות רבות בארצות הברית[2].

במאות ה-18 וה-19 הדת בהדרגה איבדה את מקומה ככוח הדומיננטי בהשפעה על הלך הכוח של האוניברסיטאות, ואת מקומה תפסו רעיונות חדשניים של השכלה ומחקר אמפירי. מגמות אלה זוהו במיוחד עם אוניברסיטת ברלין, שנוסדה בשנת 1809, ובה הניסויים במעבדות החליפו את ההשערות הפילוסופיות ; תורות תאולוגיות, עקרונות פילוסופיים ודעות רווחות מימי קדם נבדקו בקפדנות ובאובייקטיביות ; סטנדרטים חלוציים של חופש אקדמי החלו להפוך לעקרונות מנחים. המודל הגרמני של האוניברסיטה כמכלול של בתי ספר לתארים מתקדמים, המבצעים מחקר מתקדם וניסויים אמפיריים, היה בעל השפעה עולמית[2].

השינוי התפיסתי הרחב של האוניברסיטאות שינה מהותית את תוכני הלימוד. מדעים כמו פיזיקה, כימיה, ביולוגיה והנדסה החליפו רעיונות תאולוגים בתוכנית הלימודים ; למידה של שפות וספרויות מודרניות מגוונות החליף במקרים רבים את הלמידה המסורתית של השפה הלטינית ; ועד ראשית המאה ה-20 נלמדו גם הדיסציפלינות החדשות יותר של כלכלה, מדע המדינה, פסיכולוגיה וסוציולוגיה[2].

במאה ה-19 וה-20 האימפריה הבריטית והצרפתית הקימו אוניברסיטאות רבות בקולוניות שלהן באסיה ובאפריקה. כאשר באמצע המאה ה-20 קיבלו מדינות רבות עצמאות מהשליטה האימפריאלית, רוב המדינות העצמאיות הצעירות הרחיבו את מערכת האוניברסיטאות שלהם על פי מודלים אירופיים ואמריקנים, לעיתים קרובות בסיוע טכני וכלכלי של השליטים הקולוניאליים לשעבר, או בעזרת סוכנויות בינלאומיות דוגמת הבנק העולמי. אוניברסיטאות ביפן, סין ורוסיה התפתחו גם הן עד סוף המאה ה-19 בעקבות לחצים למודרניזציה[2].

על אף שנשים יכלו ללמוד באוניברסיטאות רבות במערב, נחשבו מוסדות אלו עד לאמצע המאה ה-20 כמקום המתאים בעיקר לגברים. בעקבות המהפכה הפמיניסטית ההדרגתית במערב במאה ה-20, במחצית השנייה של המאה החלו הנשים לקבל לגיטימיות הולכת וגדלה לפיתוח קריירה אקדמית[3].